זה הפך להיות דבר שבשגרה לומר "אין פתרון צבאי" בסוריה.
טענה זאת נאמרת על ידי המערב כולל האמריקאים מתוך רצון להדגיש את הצורך בדיפלומטיה (ז'נבה 2) ולהגביל את הסיוע של האמל"ח למורדים בסוריה. למרד בסוריה יכול להיות פתרון צבאי ואף נצחון של המשטר. 1. עמידותו של המשטר. 2.הצלחות מבצעיים. 3. המשך מלחמת הדמים בין המורדים.

את המשטר מנחים שלושה עקרונות אסטרטגיים:

1. רמת אלימות גבוהה נגד המורדים כדי להביס את האופוזיציה ולשבור את התמיכה שהיא מקבלת מהאזרחים. אין ספק שהמשטר חייב לעלות ברמת האלימות לנוכח הגדלת חימוש האופוזציה. עיקרון זה מהווה למשטר הצדקה לשימוש מדי פעם בנשק כימי ובהתקפות על האוכלוסייה האזרחית. כך יוצא שלאחר שהמשטר משתלט על עיר שהייתה בידי המורדים, הוא הורג את המורדים שנשארו, בוזז, ושורף שטחים חקלאיים, בתים ועסקים. וכל זה מהווה דוגמא לעיר הבאה שהמשטר ישתלט עליה. העיקרון השני: ניצול הדיפלומטיה כדי למנוע תמיכה במורדים אפילו שהמשטר עצמו נמצא בבידוד מדיני. אפשר לראות את זה כאשר רוסיה מטילה וטו על הצעות נגד סוריה באו"ם. המשטר מצליח להדוף כל איום דיפלומטי מצד המערב ומתנגדים של המשטר. הוא היתל באמריקאים עם יוזמת הפסקת האש. וגם כאשר השתמש בנשק כימי הוא הצליח לנטרל כל פעולה צבאית מצד האמריקאים.
בכירים סוריים אומנם יגיעו לז'נבה אבל כפי שנאמר על ידם הם לא הולכים לוותר על המפתחות של דמשק. העיקרון השלישי: "לשמר את סיפורה של המלחמה בסוריה", בסיפור הזה יש את המשטר ויש "מחבלים"(המורדים). ועם כל זה המשטר נותר עדיין חזק ומלוכד. המשטר משתמש בכל המדיה העומדת לרשותו כדי להטמיע את הנרטיב הזה. המטרה של המשטר היא להפחית את ההתנגדות לחסל כל אפשרות של האופוזיציה מבחינה פוליטית בתוך סוריה, ובסוף להחזיר לידיה את השליטה בסוריה. למרות שהמשטר אף פעם לא הראה סימנים של התפשרות, הוא יהיה מחוייב לעשות זאת. בהיתחשב בהיקף המרד והמשאבים שעומדים לצד המורדים.
לא משנה מה המשטר יעשה דרושים לו תנאים פוליטיים וצבאיים.

כדי ליישם אסטרטגיה זו עומדים בפני המשטר אילוצים רבים, החל בגודל המוגבל של כוחותיו ביחס לכוחות המורדים, והיקפו הגיאוגרפי של המרד. הוא חייב ליצור קרבות, להילחם באגרסיביות במקומות מסויימים, ובמקומות אחרים רק להחזיק. מן הצד השני כוחות סדירים רבים נאבדים והעריקות הנרחבות שהיו גרמו למשטר לפתח תלות בכוחות שאינם סוריים. האילוץ השלישי: כל מאגר האמל"ח העומד לרשות המשטר אינו יכול לשמשו לתקופה ארוכה. לכן פה בא הנשק הכימי ובצורה יעילה נותן למשטר מרווח זמן של הפסקה משימוש בנשק הקונבנציונלי, היכן שנצרך השימוש בעודף כח.
ואכן אנו רואים שהיכן שיש התנגדות חזקה למשטר הוא שולח לשם את מיטב יחידותיו (דיוויזיה 4, או חיזבאללה, או השיעים מעירק).

ארבעת הפעולות החשובות שהמשטר השקיע בהם היו: 1. בחומוס 2013 2. בדרום חאלב בסתיו 3. בפרברי דמשק גם בסתיו 4. בצפון מזרח דמשק אזור Qalamoun מסוף נובמבר. בקרבות אלו נראתה לחימה מיוחדת של המשטר שאינו מעוניין בהתקדמות אלא בהתשת המורדים ובקצב איטי של הלחימה. למרות כל המגמות הללו נצחון המשטר אינו מובטח 1. המורדים הצליחו להשיג תיאום ביו המרכיבים הפוליטיים והצבאיים שלהם, שמאפשר אסטרטגיה מיוחדת. 2. המורדים הצליחו להקים מרכז פו"ש (פיקוד ושליטה) שמאפשר להם לתאם בין כוחות הלוגיסטיקה.
3. המורדים מקבלים מהמערב כלי נשק, תחמושת, אימונים, מודיעין וכו'.
מסקנות: מכל הסיבות שנמנו כאן יש להתייחס בזהירות לפתגם "אין פתרון צבאי לסכסוך בסוריה" בעוד שהמשטר לא בטוח איזה סוג של ניצחון הוא רוצה ואולי יצטרך להיתפשר, המלחמה כעת נוטה לטובתו.
אם לא תתרחש קריסה אצל המשטר נראה שלאט לאט הוא מחזיר לעצמו שטחים.
לעניין ז'נבה גישת המשטר היא שלא יהיה מו"מ רציני עם המורדים, ולכן המשטר מגביר את הצלחותיו בשדה הקרב, וממשיך לשמור על תמיכה מצד בני בריתו, ולנוכח אופוזיציה מפולגת אין למשטר שום סיבה לדאגה!!!
http://www.washingtoninstitute.org/

אבל הוא הופך את היוצרות.
לאמריקאים אין פיתרון צבאי בסוריה:
- גם בגלל שכל גורם שהאמריקאים יתמכו בו יעשה טבח שיזקף לחובת ארה"ב (אפקט סברה ושתילה)
- גם היות ואין לאמריקאים בעלת ברית טבעית בסוריה (בדיוק כמו בעירק). כולן שונאות אותם ויפריעו להם לממש את האינטרסים של ארה"ב.
- וגם כי העזרה האמריקאית רק תגרום נזק למי שיקבל אותה - שיראה כאוייב האיסלאם והעם הסורי.

אבל למשטר אסאד בהחלט יש פיתרונות צבאיים:
1. הוא יכול להמשיך במלחמה, תוך כתישת האוכלוסייה האזרחית כל פעם באזור אחר. זו אסטרטגיה של "עידוד הגירה" שבסופו של דבר יכול להוביל להפיכת הגורמים הנאמנים לו (עלאווים, דרוזים ונוצרים) לרוב מספיק משמעותי כדי שהמרד יכשל.
2. הוא יכול לנסות פיתרון מוגבל יותר: השגת רצף טריטוריאלי נאמן לו, תוך ויתור על אזורים אחרים.
נראה שהוא ויתר על האזור הכורדי בצפון-מזרח סוריה.
3. הסתמכותו על עזרה מצבאות זרים היא לא רק חולשה. היא מראה על מחוייבות.
בזמן שלמורדים אין צבא שמוכן להתחייב וללחום לצידם - אסאד מסוגל לקבל תמיכה רשמית של צבאות ומדינות שכנות. זליגת המלחמה ללבנון, לעיראק, או לטורקיה יכולה לפעול לטובתו. במיוחד אם אסאד יהיה מוכן לויתורים טריטוריאלים תמורת העברת שליטה על אזור בעייתי.
מה יהיה דינו של שטח סורי תחת כיבוש לבנוני או טורקי?
4. החלק הכי טוב - הוא הימנעות מלוחמה עזה מול גורמים קיצוניים (אל קעידה או ISIS). הדבר גם מחייב את המורדים המתונים ללחום בהם, וגם מקטין את ההתלהבות מסיוע בינלאומי למורדים.
אף גורם מערבי לא יכנס להילחם באסאד, כדי למצוא עצמו לוחם לצד אל-קעידה.
במצב שבו הלחימה מול המתונים תוכרע (או שתהיה פשרה מבישה כלשהי מצד המתונים), אסאד יכול למצוא עצמו מקבל סיוע מערבי נגד אל-קעידה.