כדור תועה אחד כשנה לפני השחרור פיזר לכל עבר חבורה של צעירים שהתגייסו ב-1997 לצה"ל חדורי מוטיבציה ■ אחד נהפך לחשפן במועדון גייז בטורונטו, אחר למדריך קבלה בלוס אנג'לס, והקיבוצניק מהדרום חזר בתשובה ■ פרויקט מיוחד - המוסף השנתי של Markerweek

http://www.themarker.com/markerweek/1.2194053

1999. בסיס אליקים שבצפון. תצוגת תכלית של תרגיל "פריקה משיח" לקורס מ"פים של צה"ל. לצדי בשיח נמצאים מפקד הצוות ענר, המקלען מרסרון והקלעים אבישי וברסקי. התרגיל מדמה זיהוי של חוליית מחבלים בלבנון, פתיחה באש מתוך השיח, פריקה ממנו והסתערות על המחבלים. לאחר ה"זיהוי" פתחנו באש, כמתוכנן. ראשון יוצא מהשיח, גם כמתוכנן, מרסרון המקלען, כדי לחפות ולתת מכת אש. החבר'ה ממשיכים לירות. ואז מרסרון נופל.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2194048.1387375987!/image/2904722445.jpg]

מדובר בצוות מסיירת אגוז ולא מסיירת גולני.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

עצוב לקרוא כתבות כאלו.

מה בדיוק עצוב בכתבה? חוץ מאחד שמלמד קבלה בקליפורניה (וחי לא רע, כנראה), השאר הקימו משפחות ומנהלים חיים נורמטיביים למהדרין.אם יש שם פוסט-טראומה, זה ממש לא בא לידי ביטוי.

בהקשר להיתקלות בה נהרג קלר המוזכרת בכתבה:

"המדינה מידרדרת; כולם נהיו חזירים קפיטליסטים שמתחרים ביניהם למי יש אייפון גדול יותר"\ מאת קינן ראובני

כדור תועה אחד כשנה לפני השחרור פיזר לכל עבר חבורה של צעירים שהתגייסו ב-1997 לצה"ל חדורי מוטיבציה ■ אחד נהפך לחשפן במועדון גייז בטורונטו, אחר למדריך קבלה בלוס אנג'לס, והקיבוצניק מהדרום חזר בתשובה
http://www.themarker.com/markerweek/1.2194053

"1999. בסיס אליקים שבצפון. תצוגת תכלית של תרגיל "פריקה משיח" לקורס מ"פים של צה"ל. לצדי בשיח נמצאים מפקד הצוות ענר, המקלען מרסרון והקלעים אבישי וברסקי. התרגיל מדמה זיהוי של חוליית מחבלים בלבנון, פתיחה באש מתוך השיח, פריקה ממנו והסתערות על המחבלים. לאחר ה"זיהוי" פתחנו באש, כמתוכנן. ראשון יוצא מהשיח, גם כמתוכנן, מרסרון המקלען, כדי לחפות ולתת מכת אש. החבר'ה ממשיכים לירות. ואז מרסרון נופל. "חדל!" "חדל!", נשמעות צעקות. מרסרון לא קם. הוא זוחל על האדמה. המ"פ שלנו, שעמד בצד, מתקרב. "קום, תעמוד כבר על הרגליים", הוא צועק על מרסרון. "שורפת לי הבטן! שורפת לי הבטן! ירו בי!", מתפתל מרסרון. "אף אחד לא ירה בך", אומר לו המ"פ ובועט בו, "קום כבר". אבל מרסרון ממשיך לזחול ולצעוק. כשניגשנו אליו זיהינו חור כניסה של קליע בגבו. שמוליק החובש ניגש ומתחיל טיפול, רופא מוזעק, ומרסרון כבר לא צועק, רק רועד. היחיד שצועק הוא מישהו מהחבר'ה: "תנו לו מורפיום!" תנו לו מורפיום!". מסוק מועלה לאוויר, ותוך פחות משעה מרסרון כבר בחדר ניתוח ברמב"ם. מרסרון אמנם שרד, אך הצוות פחות. התקרית הזאת, כשנה לפני סיום השירות, היתה תחילת סופו של הצוות. כמה חודשים לאחר מכן נהרג בהיתקלות בלבנון שבה השתתף הצוות קצין ההנדסה של היחידה, סגן רועי קלר מתל אביב, וזמן קצר אחר כך פרש ענר, לאחר שלא הצליח להשתלט על שלל הטיפוסים בצוות. בצעד חריג, כמה חודשים לפני השחרור, החליט מפקד היחידה לפרק את הצוות. המפץ הפיץ את החבר'ה לכל עבר: אחד נשלח לבסיס הטירונים, אחר נהפך לנהג ושלישי נשלח למוזיאון החטיבה. אני ועוד שלושה חברי צוות לא השלמנו עם ההחלטה, ואחרי התעקשות רבה נשארנו ביחידה וחולקנו בין שני צוותים אחרים. אבל "הצוות המפורק" יהיה למונח שנשמע גם שנים אחר כך מבוגרים אחרים של היחידה.

החובש מרחובות נהפך 
למדריך של מדונה

אחרי טירונות, טירונות יחידה, קורס צניחה, קורס טרור, קורס מ"כים, אנשים שנשרו וכאלה שהצטרפו מיחידות או ממחזורים אחרים, את המסלול סיימנו 18 ילדים־חיילים, מתוכם שבעה עירונים, חמישה קיבוצניקים וארבעה דתיים (מתנחל, קיבוצניק, מושבניק וירושלמי). המנון הצוות, שליווה אותו במשך השירות ועיצב את החלומות על מה שיקרה אחריו, היה השיר "אשליות" של נסים סרוסי ("לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מיליונר, להתעורר אחר הצהריים, ליד נערה או שתיים... לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם. רק הראש בעננים, מטפס שם במרומים, אשליות"). כיום, בדיעבד, אלה אכן היו אשליות. מרסרון, שכשהתגייסנו הדבר היחיד שעניין אותו היתה החברה המתנדבת ג'ורג'ינה, חזר בתשובה וכיום גר בצפת עם אשתו ושלושת ילדיו ועוסק בחקלאות. ברסקי, מצד שני, שהכדור שלו היה זה שפגע במרסרון, המשיך לבית הספר וורטון למינהל עסקים שבאוניברסיטת פנסילווניה ופיתח קריירה בתחום מדעי החיים. שרעבי, החובש, שגדל במשפחה חד־הורית ברחובות, התחתן מיד לאחר השחרור, הקים עסק שכשל, התגרש והחל ללמוד קבלה. יום אחד הוא צילצל לאחד מאתנו משדה התעופה ואמר: "אני טס היום ללוס אנג'לס ולא יודע מתי אחזור". ומאז הוא לא חזר. בלוס אנג'לס נהפך למדריך במרכז הקבלה בעיר, ובין היתר הדריך את מדונה, אשטון קוצ'ר ודמי מור. את שמו הוא שינה מערן לשלום, התחתן בשנית וכיום הוא אב לילדה ומדריך במרכז הקבלה בניו יורק. ש', מקלען נוסף של הצוות, נסע לעבוד במובינג בארה"ב ומשם התגלגל לעבודה בתור חשפן במועדון גייז בטורונטו. לאחר כמה שנים החל ללמוד ספרדית בסורבון שבצרפת, וכעת הוא עדיין בחו"ל, עובד על דוקטורט." ("Themarker", פורסם בתאריך 29.12.2013)


בהקשר הזה שווה להעלות גם את הכתבה הנ"ל, בה מתוארת גם ההיתקלות בה נהרג קלר המוזכרת בכתבה

החיסול שלא היה\ מאת עוז בן-יצחק

חייו ומותו של סגן גל לוי

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/103/511.html
התאריך: יום שישי, 12 בספטמבר 97'. האזור: ג'אבל סוג'וד. גל לוי ז"ל (אז בן 20) יוצא עם צוות של סיירת אגוז המונה מספר חיילים למארב בגזרה הצפונית של אזור הביטחון בדרום לבנון. למארב מצטרפים עשרות חיילים מחטיבת גולני. ללוחמי סיירת אגוז נמאס מהפשיטות התכופות של אנשי החיזבאללה, שניצלו את השטח הסלעי והסבוך לפעולות מכאיבות נגד חיילי צה"ל וצד"ל. הם החליטו לשים לזה סוף. ההתרעות המודיעיניות דיווחו על חוליות אויב שייצאו לפעילות. סמוך ל-18:00 מתברר כי ההתרעות היו מדויקות. החיילים מזהים מחבלים המתקרבים אליהם. איש לא דיבר. הלוחמים נזכרים שהיה שם שקט מקפיא. ואז ניתן האות, ולעבר המחבלים נפתחה אש תופת מטווח קצר. ארבעה מהם נהרגו במקום. ללוחמים לא היה הרבה זמן להתאושש. כוחות חיפוי של החיזבאללה החלו להמטיר אש תופת של מקלעים ומרגמות לעבר כוח הסיירת. מחבלים נוספים ששהו בשטח הצליחו לברוח בחסות האש. התקרית הזו אירעה מספר ימים לאחר פעולת השייטת הכושלת באנסריה, והחיילים קיבלו הוראה, בניגוד לפעולות קודמות, לקחת איתם גופות של מחבלים הרוגים, כדי שלישראל יהיו קלפי מיקוח במו"מ עתידי על חילופי גופות. החיילים העמיסו על אלונקות שתי גופות של מחבלים הרוגים והחלו לחזור תחת אש לשטח שהוחזק על ידי כוחות צה"ל. לפתע קרסה אחת האלונקות, והמחבל ההרוג נפל ממנה. פקודה זו פקודה, וגל החליט להעמיס על עצמו את גופת המחבל בסחיבת פצוע. הוא לא ידע כי הוא נשא על גבו את ההרוג הכי מפורסם מהצד הלבנוני בשנים האחרונות, האדי נסראללה בן ה-,18 בנו של מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה. ש', אחד מחיילי סיירת אגוז, משחזר: "כמה שעות אחרי ההיתקלות אמר לנו אחד המפקדים בשטח שהרגנו את בנו של נסראללה. היינו בהלם. היינו נסערים מההיתקלות ולא לגמרי קלטנו את משמעות העניין. רק כשהופיעו הידיעות במהדורות החדשות הבנו שהצלנו לפחות חלקית את כבודו של צה"ל לאחר אסון השייטת. החיילים אמרו שיש כאן צדק. הרי שבוע קודם לכן היתה לצה"ל פעולה כושלת בלבנון והחיזבאללה חגגו על זה. הרגשנו שסגרנו חשבון". ב', סגן במיל', שהיה גם הוא בכוח: "סחבנו את שתי הגופות כל הדרך עד לשטח ישראל. אחר כך היתה תחושה שונה, כי בכל זאת הוא הבן של נסראללה, אבל מבחינתנו זו היה עוד היתקלות מוצלחת".י', תושב אזור השפלה וחבר ילדות של לוי: "כמה ימים אחרי אותה היתקלות יצאנו לבלות ביחד, אני וגל. הוא סיפר לי שנסראללה הבן היה מאוד כבד ושהוא נפל לו מהגב כמה פעמים. היתה התרוממות רוח מאוד גדולה והוא היה מאוד גאה ביחידה שלו בעקבות ההצלחה".גם דובה לוי, אמו של גל, עודכנה על ידי בנה על הפעולה המוצלחת שבה השתתף. "הוא אמר לנו שהוא השתתף בפעולה הזאת בחופשה הראשונה כשהוא חזר הביתה. הוא לא סיפר לפרטי פרטים על מה קרה ואיך, אלא רק בקווים כלליים".בהמשך עדכנה דובה טלפונית את בעלה, רפי, ששהה בחו"ל, על אודות ההיתקלות. "זה נכון שהצוות שלו חיסל את הבן של נסראללה", אמר השבוע האב, רפי, "גל סיפר שהוא נשא אותו על הכתפיים כיוון שהאלונקה נשברה במהלך התקרית".ד"ר שמעון שפירא, שכתב ספר על החיזבאללה בשם "חיזבאללה בין איראן ולבנון", מתאר את נסראללה הצעיר כך: "האדי היה לוחם במחלקה המבצעית של הכוחות המיוחדים. הוא עבר אימונים קשים ומפרכים ביותר, שנמשכו כמעט 36 חודשים".עוד נאמר עליו בספרו של ד"ר שפירא: "האדי היה כבן ,15 אמו ואביו לא עמדו בדרכו כאשר ביקש להיות לוחם. הם כיבדו את החלטתו וראו בו כבר גבר... כמעט שלוש שנים הספיק האדי להיות בחיזבאללה, אליה הצטרף מיד עם תום לימודיו בחטיבת הביניים. הוא היה בנו הבכור של מנהיג התנועה והותיר שני אחים ואחות. האדי היה מאורס לבתו של איש דת, והזוג המתין להשלמת ביתם כדי שיוכלו להינשא".נסראללה הצהיר בעבר כי מותו של בנו בקרב מול הישראלים הוא אות כבוד עבורו. "בני לא נהרג סתם ברחוב, הוא לחם נגד אויב כשהוא מצויד ברובה. אנו גאים בחלל זה ואני כמזכ"ל החיזבאללה מאושר", הוא אמר. "יהיה זה שקר מצידי לומר כי אובדן בני אינו מכאיב לי, אך הוא נהרג כ'שאהיד', וזו תחושת האושר הנעלה ביותר של אב". אחרי מותו, כך מספר שפירא, הוחלט לקרוא רחוב על שמו של האדי נסראללה בביירות. כזכור, במסגרת חילופי גופות בין ישראל לארגון החיזבאללה העבירה ישראל ללבנון מספר גופות של מחבלי הארגון, ביניהן גם גופתו של האדי נסראללה. בתמורה קיבלה ישראל את גופות לוחמי השייטת.

התאריך: 17 בדצמבר 2000.

המקום: בוגוטה, קולומביה. גל לוי, החייל שהצליח לעבור בשלום את התופת בלבנון, נהרג בתאונת דרכים קטלנית. יחד איתו נהרג צעיר ישראלי שהכיר במהלך הטיול, שחר כהן, ,24 מאשקלון, וחברתו המקומית של כהן, ג'קי.אמו של גל ז"ל, דובה: "כל כך פחדתי כשהוא היה בלבנון. היה לי מדד משלי מתי גל נמצא בשטח. כשהייתי מחפשת אותו בטלפון הנייד והוא לא היה זמין הייתי מבינה שהוא בשטח בפעולה מבצעית. מי היה מאמין שדווקא הוא, שלחם ארבע שנים בתוך לבנון וסיים את השירות בחיים, נהרג בתאונה כל כך טרגית. אנחנו עדיין מתקשים להאמין שזה קרה לגל שלנו".האבא, רפי: "אנחנו יודעים שעד 4:30 גל ישב בבית של יפתח, בית הארחה לישראלים בקולומביה, ואז הגיע חברו, שחר, עם חברתו ועם החברה של גל. הם יצאו לבילוי בג'יפ סוזוקי. גל ישב עם חברתו של שחר בחלק האחורי של הרכב, ורק הנהגת היתה חגורה. היא נהגה במהירות מופרזת ואיבדה שליטה. הג'יפ התהפך כמה פעמים והם עפו מהרכב. היחידה שניצלה היתה הנהגת. התברר לנו שבתחילת החקירה המשטרתית היא אמרה לחוקרים שהיא לא נהגה, וזו הסיבה שלא עשו לה באותם רגעים בדיקת אלכוהול."שחר, ידידו של גל, דגמן בארץ ובחו"ל, וככזה הוא הכיר לגל את אותן ידידות שהוא נחשף אליהן במהלך עבודתו. גל נהנה מכך ומהעולם האחר שהוא נחשף אליו. זה עשה לו משהו. בדיעבד, אם גל היה נוהג זה לא היה קורה. הוא היה מאוד אחראי, שקול ורציני. הוא היה טיפוס מינורי בעניין הזה. אפילו לא עניין אותו להוציא רשיון נהיגה. אני דרבנתי אותו לעניין הזה."אין לנו עניין לברר ולבדוק מה היה שם. לא מעניין אותי איפה זה קרה, ואין לנו תכנון לנסוע לקולומביה ולראות את הדברים מקרוב. זו לא פעולה צבאית שמישהו נהרג בה, אלא תאונה טיפשית. בצופים, ביחידה הצבאית ובבית של יפתח ינציחו אותו, וגם בני המשפחה וחבריו ליחידה יבנו לו אתר הנצחה באינטרנט". האחרון שראה את גל בין החיים היה יפתח אשכנזי, שמנהל בשנתיים וחצי האחרונות את מלון הבית של יפתח בבוגוטה. אשכנזי, בן קיבוץ ברקאי, הגיע לדרום אמריקה לפני חמש שנים, טייל במספר מדינות והשתקע בקולומביה. המלון שבבעלותו הפך עם הזמן לנקודת מפגש עבור ישראלים שמטיילים במדינה. לדברי אשכנזי, החודשיים שבהן שהה גל בבית המלון הפכו אותו לבן בית. אשכנזי מספר כי נוצרו ביניהם קשרי חברות "מופלאים", כדבריו, והוא אף נהג לכנותו "גל-גדול". ימים אחדים אחרי התאונה הטרגית דאג אשכנזי לשלוח למשפחת לוי את חפציו ואת כספו של גל, וכן תמונות וקלטות וידיאו שהותיר בחדרו. בנוסף, עובדי המקום וחברים שהכיר בבוגוטה שלחו לבני המשפחה באמצעות אשכנזי מכתבים שבהם העלו זכרונות משותפים, וביקשו להשתתף בצערה של המשפחה. השבוע סיפר אשכנזי על התאונה הטרגית בשיחת טלפון מבוגוטה: "חקירת המשטרה העלתה שהנהגת נהגה במהירות גבוהה מאוד בכביש המהיר. בדרך, כך היא סיפרה, מישהו "חתך" אותה, היא נבהלה, איבדה שליטה והרכב התהפך כמה פעמים. היא ניצלה משום שחגרה חגורת בטיחות. הבילוי הזה בכלל התחיל עם שחר. הוא היה מוכר מאוד בבוגוטה והסתובב עם דוגמניות וסלבריטאים מקומיים. באותו ערב הוא יצא לבלות עם חברתו, ג'קלין, שכינויה ג'קי, ועם ליצ'ה, החברה של גל. לפנות בוקר הוא הגיע למלון ושאל את גל אם הוא רוצה להצטרף לבילוי. גל הצטרף. ישראלי נוסף רצה לחגוג איתם, אבל ברגע האחרון הוא התחרט ולא עלה על הרכב. גם ליצ'ה, חברתו של גל, לא רצתה להצטרף לאותה נסיעה. היא רצתה להישאר במלון עם גל, ואמרה שהיא עייפה ורוצה לישון. בסופו של דבר היא הצטרפה לנסיעה אחרי מסע שכנועים, ומזל הביש רדף גם אותה וקרה מה שקרה".

התאריך: 24 בדצמבר 2000

המקום: אתר האינטרנט של החיזבאללה. אחרי שפורסמו הידיעות על התאונה הטרגית בעיתונות הישראלית, כולל ציון העובדה שגל עמד בראש הצוות שחיסל את האדי נסראללה, מפרסם האתר כי חוליות חיסול מיוחדות של הארגון הן שדאגו לחיסולו של גל לוי. העיתונות הישראלית מפרסמת גם את הסברה הזו. האם ארגון הגרילה הלבנוני אכן הקים חוליות חיסול כאלה? האם הנשים שבילו עם שני הישראלים היו סוכנות של הארגון? בדיקה של הנושא מביאה למסקנה חד-משמעית, על פיה החיזבאללה ניצל את האסון לפברוק דמיוני. אין כל קשר לחוליית חטיפה או חיסול נוסח סנדי, שפיתתה את מרדכי וענונו.
יפתח אשכנזי, מנהל הבית של יפתח, הכרת את ג'קי וליצ'ה, שנסעו עם שני הישראלים בליל התאונה?
"בוודאי. שחר היה זה שהתערבב עם דוגמניות, ואפילו זכה לפרסום בעיתונות בקולומביה. שתיהן היו תושבות בוגוטה ושתיהן היו דוגמניות ששהו אצלי המון במלון. גל הכיר דרך שחר את ליצ'ה, שהיתה דוגמנית יפהפיה, מיס מגדלנה, והיא אף השתתפה בתחרות מיס קולומביה שנערכה לא מזמן. אחרי התאונה היו המון פרסומים בכלי התקשורת בקולומביה, ובטלוויזיה הכינו כתבה על המקרה כי היא היתה מאוד מוכרת. איש לא דיבר אפילו על משהו מסתורי בתאונה הזו. פשוט תאונה טרגית ומיותרת". ארגון החיזבאללה טוען באתר הרשמי שלו כי הוא עומד מאחורי התאונה שהביאה למותם של גל, שחר וליצ'ה, כלומר, שאותן דוגמניות צעירות היו בשליחותו."אני ממש לא יודע על מה מדובר. אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה. זה ממש שטויות במיץ עגבניות. אין בזה שמץ של אמת. הכרתי את כל הארבעה: גל, שחר, ג'קי וליצ'ה, ותאמין לי, הסיפור הזה הוא קשקוש אחד גדול. תראה, שלושה נהרגו בתאונה והנהגת נפצעה קל, אז על איזה פיתוי מדברים? המקרה הזה גם היה יכול להימנע, אבל הכל עניין של גורל. אם ליצ'ה היתה מתעקשת הם בכלל לא היו יוצאים בסוף אותו ערב. עוד דקה של ויכוח והם היו מסיימים את הלילה במלון, אבל רצה הגורל והם יצאו לפנות בוקר לבלות, ותראה איך זה נגמר. בכל הנוגע לחיזבאללה והשטויות שלהם, לא היה ולא נברא. כל מה שהם אומרים זה שטויות. ביקרתי את ליצ'ה בבית החולים, ותאמין לי, ראיתי שבר כלי. החברים שלה מתו, והיא היחידה שניצלה. מצבה רע מאוד. היא ממש גמורה ולא מפסיקה לבכות. בסך הכל יש לה כמה חבלות ושריטות בגוף, וגם השוטרים אמרו שהחגורה הצילה אותה". אשכנזי הוסיף כי בכוונתו להקים במלון פינת זיכרון לגל ולשחר. פז, צעיר תל-אביבי וידיד של ג'קי, חזר לפני חצי שנה מקולומביה. על סמך היכרותו עם היפהפיה בת ה-25 הוא אומר כי טענות ארגון החיזבאללה חסרות שחר. "עבדתי במלון והכרתי אותה משום שהיא היתה חברתו של אחד הישראלים ששהו במלון. היא אם חד-הורית לילדה מקסימה, ובסך הכל הכרתי בחורה טובת לב. היא היתה חברמנית. ממש בחורה על רמה. לא בענייני מסיבות ואלכוהול. היא מסוג הבחורות שמיד נוצר איתן קשר, כיוון שהיתה סחבקית". חיים יפרח, לשעבר קצין מודיעין ראשי בצה"ל, אמר השבוע כי לחיזבאללה יש יכולות מבצעיות, אלא שבמקרה הזה הסיכוי שהפרסום נכון הוא אפסי. "לחיזבאללה יש יכולות מבצעיות, אבל פגיעה בחייל משוחרר בקולומביה? זה מעל ומעבר לכל דמיון. לפגוע בישראלי שמטייל באופן פרטי בדרום אמריקה? זה פשוט מצוץ מהאצבע. יש להם יכולות לפגוע ביעדים בחו"ל, כמו שהם פגעו בשגרירות שלנו בארגנטינה, אבל האם היכולות האלה כוללות מעקב אחרי חיילים משוחררים שמטיילים במקום שאפילו המשפחה לא יודעת שהם נמצאים שם? זה נראה לי לא רציני בכלל. זו בעיקר לוחמה פסיכולוגית שלהם. הם לקחו קרדיט על דבר שהם לא עשו".
"בזמנו", מוסיף יפרח, "הפת"ח היו אלופים בזה. על כל בלון גז שהתפוצץ בת"א הם היו לוקחים אחריות, וטוענים שמטען שלהם התפוצץ כדי לפגוע בישראלים. זו מערכת תעמולתית שאין מאחוריה דבר". גם ד"ר שמעון שפירא חושב כמו יפרח. "יש לארגון הזה יכולת מניפולטיבית מאוד מתוחכמת בשימוש בדיסאינפורמציה, בייחוד בכל מה שקשור ללוחמה הפסיכולוגית נגד ישראל. ההודעה הראשונה על מות הצעירים התפרסמה בעיתונות הארצית, ורק לאחר מכן התפרסמה הודעתם באתר האינטרנט, וזה אומר הכל. הם קראו מתוך העיתונות הישראלית וייחסו את זה לעצמם. לא צריך להתרשם מהאמירות על אמינות הארגון ועל אמינות נסראללה. הם פשוט אמני הדיסאינפורמציה. איך אפשר לדעת מי השתתף באותו קרב? הרי אין להם שום יכולת. באותו מארב השתתפו כמה עשרות חיילים, אז איך אפשר היה לאתר דווקא אותו? יש להם יכולות מרשימות כשהם מרכזים מאמץ וכשהם מעריכים שיש לאותו מאמץ סבירות מסוימת להצלחה. למשל, הפלת השגרירות שלנו בארגנטינה. הם עשו את זה בסיוע מקומיים והמודיעין האיראני, אבל לדעת איפה נמצא אדם מסוים שהיה באירוע לפני יותר משלוש שנים, לאתר אותו במרחבי מדינה בחו"ל ולגרום לתאונת דרכים שתגרום למותו? אין להם יכולת כזאת".

התאריך: 5 בינואר .2000

המקום: רמלה, בית משפחת לוי. בסלון המשפחה, מסביב לאח, מתכנסים בני משפחתו, חברי ילדות וחבריו מהסיירת. אלבומי התמונות עוברים מיד ליד. פה ושם נשמעים צחקוקים כשהחברים נזכרים בהתבטאויות שנונות של גל. כשהם נשאלים על האפשרות שארגון החיזבאללה עומד מאחורי התאונה שבה מצאו גל וחבריו את מותם הם דוחים זאת על הסף. "שהחיזבאללה יאסוף מידע על לוחמים שפעלו נגדו או על כאלה שהשתתפו בחיסול בנו של מנהיג הארגון? אין סיכוי. זו עוד המצאה פרועה שלהם", אמר אחד הלוחמים. גם רפי, אביו של גל, שמע על הפרסומים באתר האינטרנט של החיזבאללה. "שמעתי על כך מאנשים שראו את זה באינטרנט. אלה שטויות, וזה לא ראוי להתייחסות בכלל". גל הוא בן הזקונים של רפי ודובה, ואח לנעה, 30, ויוגב,27. הוא נולד ברמלה והתחנך בתיכון האזורי רמלה-לוד. בין לבין הוא היה חבר בצופים והדריך עשרות מבני העיר. עם סיום לימודיו במגמה הגיאוגרפית החל גל להתכונן לקראת גיוסו לצה"ל."היה לו ברור מאוד שהוא רוצה ללכת ליחידה מובחרת", סיפרה אמו השבוע, "גל רצה לשרת בסיירת. הוא ישב במשך ימים וערך את כל החישובים כדי להגיע לסיירת הכי טובה. הוא הכין את עצמו לפני הגיוס, אף על פי שהיו לו בעיות בברכיים והוא סבל משברי הליכה. בגלל אותן בעיות גל דחה את גיוסו כמעט בשנה"."האמת שהיינו ספקנים מאוד לגבי מידת ההצלחה שלו ביחידה, כיוון שהם עברו אימונים מפרכים", אומר האב רפי, "סרגל האימונים היה קשה מאוד, ולדעתי מוגזם בהשוואה ליחידות אחרות. גל עשה מאמץ עילאי כדי להישאר ביחידה. הוא אפילו הפתיע את עצמו ואותנו בנחישות ובמוטיבציה שגילה כדי להישאר באגוז". אחרי שיחה קצרה עם רפי ודובה קל מאוד להבין מניין הרצון הכל כך עז לשרת דווקא ביחידות העילית של צה"ל. רפי: "הנחלנו לילדים את אהבת המדינה על כל המשתמע מכך ועודדנו אותם לתרום. אני יכול לומר שהכל בא מהבית. חינכתי את ילדי לתרום למדינה. יוגב שימש דוגמה לגל, שירת בצנחנים והשתחרר בדרגת סגן. היתה לו השפעה אפקטיבית על גל. הוא היה לו אח וחבר. זו מערכת יחסים מיוחדת. יוגב שימש מודל וחיקוי לאחיו. גם גל ביקש, כמו יוגב, להתנדב ליחידת עילית ולהיות קצין. הוא היה חדור מוטיבציה ורצה לשרת רק ביחידה מבצעית ולהשתתף בכמה שיותר פעולות בשטח לבנון". החברים מהסיירת נהנים להיזכר בגל. מהם אפשר היה לשמוע שהוא היה קצין כריזמטי, מושא להערצה, בעל חוש הומור מיוחד ועם זאת רציני מאוד. "אם יש משהו שאפיין את גל זו חוצפה שמהולה בחצי חיוך", מספר אחד מחבריו לסיירת. "החצי חיוך שלו קנה את כולם, אבל בגלל החצי חיוך הזה הוא נשאר פעם שבת. הוא התבקש להפסיק לחייך, ולא היה יכול. המפקד החליט להשאירו כדי לחנכו, וכך היה".ל' מבת-ים עשה את כל המסלול עם גל. אחת הסיטואציות שתיחקק בזכרונו לעד היא פנייתו של גל לרמטכ"ל, שאול מופז. "מה שהיה לו על הלב הוא היה אומר. הוא היה חוצפן עם חיוך. אחד שעשה את זה ברוח נעימה ועם הרבה אומץ לב. באחד הביקורים של מופז ביחידה גל חיכה שהוא יסיים את דבריו, ואחר כך קם והעלה בפניו שורה של טענות. בלי לקרוא לו הרמטכ"ל או המפקד, אלא 'שאול'. זה היה גל. אפילו מפקד היחידה סימן לו שיפסיק, אבל גל המשיך. למחרת הכל סודר. ציוד הובא ליחידה. כולם ידעו שיש לנו רכבים בזכות גל, ציוד לחימה בזכותו ועוד ועוד. זה לא היה משנה לו אם זה מפקד היחידה או הרמטכ"ל. מעמדות זה דבר שלא דיבר אליו".

אחת הפעולות שבהן השתתף גל זיכתה אותו בתעודת הוקרה יוצא דופן. זה היה ב-9 ביוני 99', ובהיתקלות הזו נהרג קצין ההנדסה של הסיירת, סגן רועי קלר מת"א. ההיתקלות, במסגרת מבצע שכונה המוהיקני האחרון, אירעה בשעת חצות בצפון הגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון. י' מכפר-סבא, ששימש באותה היתקלות כסמל מבצעי של גל, מספר: "המצב בשטח היה מבלבל", נזכר השבוע, "חוליית המחבלים שנראתה בדיוק כמונו ושחייליה היו לבושים ומצוידים בדיוק כמונו חצתה אותנו ואנחנו אותם. כששמנו לב לכך זה כבר היה מאוחר. הם ירו, נתנו צרור ונעלמו. מהירי נהרג רועי. החוליה רצה לאיזה מקום ומשם המשיכה לירות. גל ירה וזרק רימונים יחד עם הכוח. זה נמשך בערך שלוש שעות. המסוק שהוזנק לפנות את רועי לא יכול היה לנחות משום שהיינו מעבר לקו אדום. המסוק נותר בסטנד ביי, ובסופו של דבר רועי פונה ברכב מהמקום. הצלחנו להיחלץ אחרי שארטילריה סייעה לנו. גל נפגע מרסיסים והמשיך כאילו כלום. אחר כך התברר לנו שאחד הכדורים חצה רימון שהיה על גופו של אחד מלוחמי הצוות שהיה בסמוך לגל, ושניהם נפצעו מהרסיסים. בנס הרימון לא התפוצץ. כשהם חזרו לבסיס אחרי ההיתקלות הם הרגישו חום ביד והבינו שהם עם רסיסים". גם מ' מטירת-הכרמל, לוחם בסיירת אגוז, השתתף באותה היתקלות. "גל הוביל את המבצע, היה חוד החנית ועמד בראש כוח גדול מאוד שהיה בשטח", סיפר, "הוא מאוד אהב את זה. זה נכון שמחבלי החיזבאללה נראו בדיוק כמונו, כי מי שמסתובב באזורים האלה חייב להסתובב כמונו, אבל צריך גם להודות שהם לוחמים טובים. האירוע קרה בגלל שבאותם רגעים חברו כוחות והיתה בעייתיות. חוליית המחבלים עברה מטרים מאיתנו, הם הסתכלו עלינו, אנחנו עליהם, ולאיש לא ירד האסימון. היינו בטוחים שהם שייכים ליחידה. גל היה עם הגב למחבלים, ולצערי הם אלה שירו ראשונים ופגעו ברועי". גם ב', סגן במיל' ומפקד צוות ביחידה, השתתף באותה היתקלות. "אחרי מכת האש הראשונה גל והקלע שלו עפו מהעמדה שלהם. גל זחל בחזרה לקחת את הנשק שלו, שעף, ומאותו רגע החל לפקד על פינוי הפצוע ובידוד האזור. הוא פשוט החזיק את האזור עם שני לוחמים, ועל זה הוא קיבל את תעודה ההערכה, כי הוא היה הראשון להתאפס. הוא תפס פיקוד והסתער, זרק רימונים, ירה ופיקד על הצוות. אני זוכר שמה שהיה חשוב באותם רגעים זה פינוי הגופה והסתלקות מהשטח, אחרי שהתברר שהמחבלים הצליחו להימלט. היו תיקים בשטח, וגל קיבל פקודה בקשר לעזוב הכל ולצאת. הוא לא ויתר ואסף את כל התיקים והציוד, ורק אחר כך הגיע לנקודת חבירה".אחרי האירוע קיבל גל תעודת הוקרה ממפקד היחידה, ובה נכתב: "במבצע במרחב סוג'וד נתקל הכוח בחוליית מחבלים בשטח סלעי ומבולדר. במהלך ההיתקלות נפגע ונהרג סגן רועי קלר ז"ל. תעודה זו מוענקת על התפקוד תחת האש. בהערכה ובהוקרה, סא"ל חגי". חצי שנה אחרי אותה היתקלות, בינואר ,2000 השתחרר סגן גל לוי משירות הקבע. גל המתין לשחרור משירות הקבע של חברו ב', ובחודש אפריל הם יצאו לטיול בדרום אמריקה. רפי: "הרשמים של יוגב מטיוליו באזור היו מאוד דומיננטיים, וגל התלהב והחליט לצאת לאותם מקומות שבהם טייל אחיו. הוא דחה הצעה לטיול באוסטרליה אף על פי שאביו של ב' עובד בקונסוליה הישראלית באוסטרליה, והוא הבטיח להם ג'יפים, מסלולים, מדריכים ועוד, אבל הם רצו רק לדרום אמריקה".דובה: "גל מאוד נהנה בחו"ל. הוא היה בשיא האושר לו. דיברתי איתו 24 שעות לפני התאונה ושמעתי ילד מאושר. הוא עשה את כל הדברים האפשריים. קורס מצנחי רחיפה, טיולי ג'יפים, באנג'י, כל מה שהצעירים עושים. הא התחיל בברזיל ומשם נדד לבוליביה, פרו, אקוודור, קולומביה, ונצואלה, קוסטה ריקה ועוד. בבוגוטה הוא היה למעלה מחודשיים ונהנה מאוד. הקשר איתו היה בעיקר בדואר אלקטרוני ובטלפונים. זה היה קשר הדוק."היה לי כרטיס טיסה לשבת האחרונה לאורלנדו. הייתי אמורה לפגוש את גל ביום ראשון, 7 בינואר. משם היינו אמורים להמשיך לקרנבל בברזיל ולפגוש שם את רפי. אחרי הקרנבל גל אמור היה להמשיך לטייל ולחזור לישראל בחודש מרץ, לקראת הלידה של אחותו. אבל כל זה לא קרה, בגלל התאונה הטרגית. השיחה האחרונה בינינו תיחקק בזכרוני לתמיד. הוא אמר שהוא מאוד נהנה בקולומביה, שהוא עושה חיים ומנצל כל רגע. לא חשבתי שזו תהיה השיחה האחרונה בינינו". ("מעריב", 11.01.2001)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)