...ולבסוף פעלו להביא לחקירתו של העיתונאי בחשד לריגול. כך כותב "יקיר הפורום" סילברסטיין, לאחר שריאיין את ברגמן בנושא.
הדברים אינם מובאים כציטוט ישיר (השערה שלי: ברגמן העדיף שזו לא תהייה האשמה ישירה מפיו).

I interviewed Bergman about this amazing story, which you can read here. I thank him for sharing it exclusively with me (and you). ... Bergman was summoned to Ashkenazi’s office for a meeting with his chief of staff and Ashkenazi’s public affairs officer, Avi Benayahu. ... At this meeting, Benayahu and the chief of staff presented to Bergman top-secret documents which they attempted to use to defend Ashkenazi’s reputation.
...
When they couldn’t move Bergman to back off his investigation, they threatened to charge him with espionage, one of the most serious offenses in the Israeli criminal code. They not only threatened, they actually pressured both the Shabak and attorney general to open an investigation. They charged that Bergman was in unauthorized possession of the very documents they had shown him in their office!
http://www.richardsilverstein.com/2...ary-corruption/

הסיפור עשוי להיות נכון, אבל אני בספק אם ברגמן, עתונאי המתיימר להיות רציני, יבחר במוקיון פרובוקטיבי כמו סילברסטיין בתור ערוץ להדלפות.

אז מה

הסיפור פורסם בהארץ לפני חודש בערך
http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2178100
גם על השחיתויות במערך המ"מ פורסם בעבר. כל זה הופך את ההצהרה של סילברשטיין:

ציטוט:

I want to tell you where you won’t find this type of reporting. Not in the New York Times, nor Haaretz, or even The Nation. Hell, you won’t even read it at Electronic Intifada. Only here.

לשיקרית

החשד בריגול עדיין לא הוזכר בשום מקום.
ואאל"ט, גם שאיפתו של אשכנזי (לפי גירסת ברגמן) להיבחר לראשות הממשלה - לא הוזכרה.

בועז הרפז דיבר על כך:
http://www.israelhayom.co.il/article/128825

החידוש בגירסת ברגמן הוא מה ששמע, לדבריו, בפגישה עם אנשי אשכנזי:

They also informed the journalist that when Ashkenazi left the army, he fully expected to become the next prime minister. As hard as it may be now for anyone to believe that the chief of staff and his hangers-on could believe something so incredible, at the time it seemed credible, even inevitable–at least to them. As they posed it to Bergman: Ashkenazi would be a leader without a party seeking a party without a leader ... The not so hidden message: cross a man who’s about to become the next prime minister at your peril.

אני ממליץ על המאמר "לעומתיות צבאית — מרחב ההתנגדות של הרמטכ"ל לדרג הפוליטי" מאת ד"ר יגיל לוי (שהופיע בביטאון "צבא ואסטרטגיה" גליון 5 כרך 2 ספטמבר 2013. המאמר המלא מצורף למטה) שלטעמי מבאר היטב את הפרשה.

http://d26e8pvoto2x3r.cloudfront.ne...D7%95%D7%99.pdf

מתוך המאמר:

לעומתיות ישירה

כאמור, לצבא יכולת להפגין עצמאות ולהרחיב את סמכויותיו כאשר הפוליטיקאים נזקקים לשירותי הלגיטימציה שלו. שירותים אלה נדרשים, למשל, לתמיכה במהלכים מדיניים מתונים, שאינם נשענים על לגיטימציה רחבה. כך היה עת הציגה ממשלת רבין את הסכמי אוסלו בשנת 1993. הצבא מתח ביקורת על מתווה אוסלו (שגובש בלעדיו) בו ראה "גבינה שווייצרית עם הרבה חורים", כאמירתו של הרמטכ"ל ברק, שאף שלל מעיקרה את הגישה של הסכמי ביניים. אך הצבא לא יצא בפומבי נגד הממשלה, ובפרט שהמהלך הובל על ידי סמכות בטחונית כראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בהדרגה, תפקיד הצבא בעיצוב ההסדרים התרחב ככל שההתנגדות הפוליטית לאוסלו גברה, כלומר ככל שהזדקקות הממשלה לשירותי הלגיטימציה של הצבא גברה. לצבא אז היה תפקיד חשוב בלגיטימיזציה של התהליך מול חזית הכוחות הימנית־דתית שהתנגדה לו, או לפחות בשיכוך התנגדותה של קואליציית כוחות זו. כך, רבין הפקיד את יישום הסדרי אוסלו בידי הצבא, לאחר תקופה קצרה שבה נוהל התהליך באמצעות אנשי משרד החוץ ותפקיד זה התרחב עד כי הסדרי אוסלו עוצבו על ידי הצבא ונשאו אופי צבאי. היה כאן עיצוב חדש של ערכי החליפין: תמיכת הצבא בהסדרים תמורת עיצובם כהסדרים צבאיים לכל דבר. התנגדות הרמטכ"ל ברק למהלכי הממשלה נותרה מאופקת והפוטנציאל ללעומתיות הישירה נשחק. רועמת יותר הייתה התנגדות הרמטכ"ל שאול מופז להחלטתו של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לסגת מלבנון חד־צדדית, מהלך אותו הציג ברק כהתחייבות לבוחר בבחירות 1999. הצבא הביע התנגדות לנסיגה חד־צדדית, אותה ראה כמסוכנת (ועל כן גם עשוייה לפגוע בעתיד במעמד הצבא כספק הביטחון), התנגדות שדלפה מבין שורותיו. וכשהורתה הממשלה לצבא להיערך לנסיגה, הודיע הרמטכ"ל מופז בפומבי ש"הצבא לא בוחר את משימותיו". התבטאות זו, טוען עוזי דיין, ששימש אז סגן הרמטכ"ל, הייתה סוג של התרסה, ביטוי לאפשרות שהצבא יגלגל את האחריות ליציאה הכושלת או להשלכותיה השליליות לפתחו של הדרג המדיני. עם זאת, יכולת הרמטכ"ל להתנגד הייתה מוגבלת בנסיבות בהן הנסיגה הייתה הבטחת בחירות לציבור, שהתנגד ברובו המכריע להמשך השהייה בלבנון, ובפרט, כשהמהלך הובל על ידי סמכות צבאית כרמטכ"ל לשעבר ברק. תלות הפוליטיקאים בשירותי הלגיטימציה של הצבא הייתה נמוכה יחסית. אך תלות הפוליטיקאים בצבא גברה באותה ממשלה, אשר במקביל לנסיגה מלבנון גם ניסתה לקדם את תהליך השלום עם הרשות הפלסטינית. מהלך זה, בשונה מהנסיגה מלבנון, לווה בהתנגדות משמעותית של החזית הימנית־דתית. בנסיבות אלה, שירותי הלגיטימציה של הצבא היו חשובים מתמיד. אף שהצבא לא הביע עמדה פומבית נגד המשא ומתן עם הפלסטינים וגם לא מילא בו תפקיד משמעותי, תלות הפוליטיקאים בצבא אפשרה לרמטכ"ל מופז להרחיב את מרחב ההתנגדות שלו מול הממשלה בסדרת התבטאויות פומביות עצמאיות, משחש שהממשלה פוגעת בצבא. בנסיבות אלה, חששו של מופז כי הוא כרמטכ"ל עשוי להיפגע אם יצא נגד הממשלה יכול היה להיות מתון יחסית.

המופע הבוטה ביותר היה עת מתח מופז ביקורת פומבית על החלטת הממשלה למנות את האלוף עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל היוצא, לראש המועצה לביטחון לאומי, וזאת במעמד טקס המינוי של דיין. משנכשלו שיחות קמפ דיוויד והאינתיפאדה השנייה פרצה, כבר פעל מופז ביתר עצמאות. מנקודת המבט של הצבא, החליפין עם מוסדות המדינה נקלעו לחוסר איזון. מגמות הליברליזציה והדה־מיליטריזציה, שאפיינו את המחצית השנייה של שנות ה־90, קלעו את הצבא להתמודדות על זהותו במציאות חדשה, שבה הוא מאבד בהדרגה את מרכזיותו בחברה הישראלית. משאביו קוצצו, כשמהלך הקיצוץ האחרון הוכתב על ידי ברק ערב צאתו לפסגת קמפ־דיוויד ביולי 2000, הפסגה בה כשל להביא הסדר עם הפלסטינים. הנסיגה מלבנון, שלבסוף הצטיירה כנסיגה תחת אש בלחץ מחאה אזרחית (ועוד של תנועת הנשים ארבע אימהות), פגעה בדימויו העצמי של הצבא וכמובן בתדמיתו הציבורית. הפרת האיזון של החליפין הוחמרה פוטנציאלית עם פרוץ האינתיפאדה וההשלכות שהיו לכך על ערעור נוסף של תדמיתו של הצבא כמי שכושל שוב לספק ביטחון לקהילת האזרחים, ועוד בעקבות קריסתם של הסדרי אוסלו, שהוא היה מאדריכליהם. בנסיבות אלה של חליפין מופר, הצבא נדחף להגן על מעמדו. כאשר הדרג הפוליטי נתפס כפוגע בצבא, לרמטכ"ל יש מניע לאמץ התנהגות לעומתית. המניע נפגש עם היכולת למתוח את גבולות המותר במסגרת החוקית הממסדת את כפיפות הצבא למרות פוליטית, כאשר הרמטכ"ל מזהה שהדרג הפוליטי תלוי בצבא — במקרה זה, בנסיבות בהן המהלכים הצבאיים והמדיניים נוהלו על ידי ממשלה שאיבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה ובהמשך נהייתה לממשלת מעבר. בנסיבות אלה, מופז ומפקדי צבא אחרים בקרו את מדיניות ההבלגה וההכלה של הממשלה ככזו שלא תוביל לרגיעה. הממשלה גם ניסתה להתקדם במקביל בערוץ המדיני וניהלה הידברות על מתווה הנשיא האמריקאי קלינטון להסכם עם הפלסטינים. אך בעוד הממשלה קבלה את המתווה, מופז הכריז כי מתווה קלינטון הוא סכנה קיומית. שר החוץ דאז, שלמה בן־עמי, ראה התבטאות זו כשקולה כמעט להפיכה צבאית.

עצמאות הצבא הופגנה לא רק בדיבורים. למפקדי השטח ניתנה עצמאות רבה בניהול מדיניות האש לדיכוי ההתקוממות הפלסטינית, לא אחת בסטייה מהחלטות הממשלה, עד כדי יצירת תחושה כי הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה ושר הביטחון ברק, אבדו שליטה על הצבא. אמנון ליפקין־שחק, ששימש שר בממשלת אהוד ברק ורמטכ"ל בעבר, ביטא את חולשת ברק לרסן את הצבא: "אהוד לא רצה שזה ייצא לתקשורת, הוא ידע שזה ייצא לתקשורת, שהוא נותן לצבא הנחיות שהן לא לרוחו של הצבא. הוא מאוד חשש מזה. אין לי ספק שהוא חשש שהדלפות שכאלו עלולות לערער את הלגיטימציה". אם כך, במונחי החליפין המופרים, הפוליטיקאים המירו הענקת עצמאות לצבא, ובעיקר הימנעות מריסון ואף ענישה של הצבא, כחליפין לריסון חלקי של הצבא והימנעותו מגיוס תמיכה מאסיבית עוד יותר נגד הדרג המדיני, הביקורת ממנה חשש ברק. יחסי החליפין נהיו למאוזנים הרבה יותר כאשר ממשלת שרון החליפה את ממשלת ברק בשנת 2001. המעבר למדיניות אגרסיבית יותר כלפי הרשות הפלסטינית, ששיאו בחומת מגן של 2002, אפשר לצבא לשקם את מעמדו, שהנסיגה מלבנון ערערה. גישת שרון הייתה שיש לאפשר "לצבא לנצח". בד בבד, יכולת הצבא להתנהג באופן לעומתי מול הממשלה פחתה. ממשלת ימין, ובפרט כזו המונהגת על ידי איש צבא בעל שם כאריאל שרון, חשופה פחות מממשלת מרכז־שמאל ללחצים להפעיל עוצמה צבאית, ויכולתה של ממשלת ימין לבלום לחצים שכאלה גבוהה מזו של ממשלת מרכז־שמאל. לכן הזדקקות הפוליטיקאים לתמיכת הצבא פוחתת. גורמים אלה הביאו, איפוא, להקטנת החיכוך בין הצבא וראשו ובין ראש המשלה ושר הביטחון. יתר על כן, משנוצרו מתחים, לממשלה היו כלים יעילים מאשר לקודמתה למשמוע הרמטכ"ל. כך היה באוקטובר 2001. בסמוך לדיון בממשלה על הקלות לפלסטינים, הודיע דובר צה"ל כי הרמטכ"ל מתנגד לנסיגת הצבא משכונות באזור חברון ולמתן הקלות לפלסטינים, שבהן יש משום יצירת סיכון ביטחוני. בדיון שנערך בממשלה הסתמכו השרים, שהתנגדו למהלכים אלה, על התנגדות הרמטכ"ל. אך ראש הממשלה שרון לא התקשה לבלום התנגדויות אלה ומתח ביקורת על התבטאות הרמטכ"ל, שגלשה לטעמו לתחום המדיני. מאוחר יותר ננזף הרמטכ"ל על ידי שר הביטחון בנימין בן־אליעזר ומסר הודעת הבהרה המתואמת עם השר כי "לא התנגד להחלטת הממשלה...אלא רק המליץ נגדה."

אבל החליפין המאוזנים יחסית שוב עורערו במחצית העשור הראשון של שנות ה־2000. אם בשנות האינתיפאדה הראשונות זכתה פעולת הצבא לתמיכה רחבה ששקמה את מעמדו, בהמשך החלו להתהוות סדקים. סרבנות, הופעת "שוברים שתיקה", ביקורת על פגיעה באזרחים כתוצאה מסיכולים ממוקדים, ביקורת על נוכחות צה"ל בציר פילדפי בעיקר בשל הקורבנות שהיא גבתה, ועוד היו בין גילויי הכרסום בתמיכה בצבא. שחיקת הלגיטימציה מבית לצד החשש שתישחק הלגיטימציה הבינלאומית של פעולת הצבא הולידה את תכנית ההינתקות, שלדברי אחד ממעצביה, דב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה, הושפעה רבות מהתהליך הפנימי. תכנית ההינתקות נקראה על ידי הרמטכ"ל משה יעלון כסיכון בטחוני. לצד השקפתו הבסיסית, הוא גם התקומם על כך שההחלטה הפוליטית עצמה נפלה מבלי שהצבא היה, לדבריו, שותף לה. שיתוף הצבא בקבלת החלטות היה מבין הנכסים שהממשלות העניקו לצבא כחליפין על הכפפתו למרות פוליטית, מה שחוקר הצבא יורם פרי כינה "דגם השותפות" בין הדרגים. יתר על כן, מנקודת מבטו של הצבא, מהלך פוליטי, הכרוך בסיכון כמו ההינתקות, מגלם פוטנציאל לחשיפת הצבא לביקורת בעתיד על חולשתו לספק ביטחון במידה והסיכון יתממש. מהיבט אחר, מינוי שר ביטחון כמופז חודשים ספורים לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל טמן בחובו מתח ביחסים בין הדרגים. התערבות השר בהקצאת הכוחות להינתקות לצד טענות על מגעים ישירים של לשכת ראש הממשלה עם קצינים תרמו להחרפת המתח עד כי יעלון שקל התפטרות. שוב, אם כן, חליפין מופרים בדמות ערעור מעמדו של הצבא, הצרת סמכויותיו ואי התחשבות בתפיסתו העקרונית סללו את הדרך להתנהלות לעומתית של הרמטכ"ל. הפעם היה זה בדמות התבטאות פומבית של יעלון נגד התכנית בדברו במרס 2004 על "רוח הגב שהמהלך הזה ייתן לטרור" אלא שמרחב ההתנגדות של הרמטכ"ל היה מוגבל בנסיבות בהן המהלך הובל על ידי ממשלת ימין, בראשות סמכויות בטחוניות כראש הממשלה שרון ושר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר מופז ועם תמיכה ציבורית רחבה יחסית. תלות הפוליטיקאים בצבא חלשה יותר בנסיבות שבהן תהליכים מדיניים זוכים ללגיטימציה רחבה (הגם שתלות זו מעט גברה ככל שהממשלה עברה מניהול לחימה הסכמית נגד הפלסטינים למהלך של נסיגה). ריסון הרמטכ"ל היה, אפוא, אפקטיבי: בשלב ראשון, יעלון נרתם להכין את הצבא למהלך. בשלב שני, שנה מאוחר יותר, החליט שר הביטחון שלא להאריך את כהונת יעלון לשנה רביעית. במובן מסויים, הייתה זו הדחה של הרמטכ"ל והובלת ההינתקות הוטלה על מחליפו דן חלוץ. בנסיבות אלה הצבא ניתן לריסון גם ללא חליפין בדמות שיתופו בקבלת החלטות. לכך היה ביטוי גם בממשלת בגין, שהובילה תחת הסכמיות רחבה את תהליך השלום עתיר הוויתורים עם מצרים ולא שיתפה את הצבא בניהול המדיני של התהליך. בנסיבות אלה, גם אם היו הסתייגויות בצבא מהמהלך, הרי שהן נותרו שתוקות. סביר להניח שלו הובילה ממשלת 'העבודה' את התהליך הזה, הישענות הפוליטיקאים על הצבא הייתה חזקה יותר לאור התנגדות רבת עוצמה של הימין, אותה יכול למנף הצבא לחיזוק מעמדו.

לעומתיות עקיפה

כשהתלות של הפוליטיקאים בצבא נחלשת, נחלשת גם יכולת אנשי הצבא לנקוט התנהגות לעומתית מול הדרג הפוליטי. במצבים אלה מרוסנים אנשי הצבא, ובראשם הרמטכ"ל, ומתעצמת יכולתם של ראש הממשלה ושר הביטחון למשמע את הצבא, גם במחיר פגיעה במה שראשיו תופסים כאינטרסים הארגוניים שלו. במצב זה, לעומתיות מתועלת לאפיקים עקיפים יותר של התנגדות, המנסים לעקוף את מתחם המחלוקת הישירה בין הדרגים. כך, שנות כהונתו של משה לוי כרמטכ"ל תחת שר הביטחון יצחק רבין אופיינו בריסון גבוה של הצבא. רבין וראש הממשלה שמעון פרס נזקקו לתמיכת הצבא להובלת הנסיגה החד־צדדית מלבנון בשנת 1985 שלוותה בהתנגדות הימין, הגם שהתנגדות מרוסנת יחסית, לאור שיתופו בממשלת הליכוד הלאומי שקמה לאחר בחירות 1984. אך לאחר הנסיגה פחתה התלות, בפרט שרגיעה בטחונית השתררה למספר שנים. שנים אלה נוצלו לאחד ממהלכי הקיצוץ היותר משמעותיים בתקציב הביטחון, שבהדרגה עצבו מחדש את התנהגותו הכלכלית של הצבא אשר השלים עם קיצוץ זה. בנסיבות אלה, אתגור הדרג הפוליטי יכול להיעשות רק בדרכים עקיפות, לא ישירות וגלויות. לכן לוי נקט לעומתיות עקיפה לנוכח החלטתו של שר הביטחון רבין בסוף 1986 למנות ליורשו את דן שומרון, שנחשב ליריבו של לוי במטה הכללי. לוי ניסה לסכל את המינוי אך לא איתגר ישירות את שר הביטחון, שהרי מינוי שומרון היה לגיטימי וההתנגדות לו הקיפה רק מקצת מבכירי הצבא. תחת זאת טען לוי בפני ראש הממשלה יצחק שמיר כי שומרון הוא הומוסקסואל, זהות שאפשר שיכולה לסכל מינוי בצה"ל של אותם שנים, שעדיין הגביל את קידומם של הומוסקסואלים לתפקידים רגישים. בדיקה אף העלתה כי הרמטכ"ל שידל, לכאורה, קצינים בכירים להעיד על נטייתו של שומרון. היה זה מהלך לסיכול בחירתו של הדרג הפוליטי ברמטכ"ל. בוטה יותר מהרמטכ"ל היה סגנו אמיר דרורי, שהגיב בתקשורת על ההחלטה למנות את שומרון, כי היא גורמת נזק למדינת ישראל יותר מאשר ארגוני החבלה. שר הביטחון רבין הורה לרמטכ"ל לפטר את סגנו, הרמטכ"ל התנגד בנימוקים חוקיים ולבסוף התנצל דרורי והמשבר חלף.

לעומתיות עקיפה אפיינה גם את התנהלותו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק מול ממשלת נתניהו הראשונה בשנים 1998-1996. תקופה זו אופיינה ביחסים מתוחים במיוחד בין הממשלה והצבא. נתניהו תפס את הצבא כחלק מ"האליטות הישנות", שאותן בקשה מנהיגותו לקעקע, ובפרט לאור תמיכתו של הצבא בהסכמי אוסלו, תמיכה עימה היה ליפקין־שחק מזוהה יותר מקודמו ברק. מעבר לוויכוחי מדיניות, שבמידה רבה רוככו בתיווכו של שר הביטחון, האלוף במילואים יצחק מרדכי, הרבו אנשי הליכוד וחוגו של ראש הממשלה למתוח ביקורת על הצבא בעוד שמהצבא דלפה ביקורת על ראש הממשלה. עוינות הממשלה העצימה את האתגר, שתקופת אוסלו הציבה בפני זהותו של הצבא, כאמור למעלה. אך מעבר לעימותים אלה, התפתחו יחסי תלות הדדיים: הצבא מינף את תלות הפוליטיקאים בו לתחזוק הסדרי אוסלו. הלגיטימציה לכך נדרשה פחות מול חזית כוחות הימין שתמכה בממשלה, אלא בעיקר מול האופוזיציה משמאל והרוח הגבית שקבלה מהממשל האמריקאי, שהתייחס בעוינות לגישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים. בנסיבות אלה הצבא ריסן בהצלחה את נתניהו לבל יתרגם את הנוקשות המדינית לתוקפנות צבאית (בפרט לאחר ההתנסות הקשה של התנגשויות "מנהרת הכותל" בסתיו 1996). חשוב מכך — שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית פרח באותן שנים. עדיין, הצבא היה תלוי בממשלה העוינת אותו, יותר משזו, כממשלת ימין, שתחזקה אך לא קדמה הסדר מדיני, הייתה תלויה בצבא. במסגרת מאזן כוח זה יכול הרמטכ"ל בעיקר להבליג, לאחר שקבל חופש פעולה בזירת היחסים הבטחוניים עם הפלסטינים. עם זאת, הלעומתיות קבלה ביטוי במסגרת מה שיורם פרי כינה "הפוטש הדמוקרטי" — חבירת אנשי צבא במילואים, ובהם ליפקין־שחק ומרדכי, להקמת מפלגת המרכז כדי להדיח את נתניהו. מהלך זה הביא לבחירת ברק לראש הממשלה בבחירות 1999.

לעומתיות עקיפה אפיינה בנסיבות דומות גם את הרמטכ"ל גבי אשכנזי במה שקרוי פרשת הרפז. בעת כהונת ממשלת אולמרט, שאשכנזי שימש תחתה כרמטכ"ל בשנים 2009-2007 לצד שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, תלות הפוליטיקאים בצבא הייתה גבוהה יחסית. ממשלת מרכז נזקקת, כאמור, לשירותי הלגיטימציה של הצבא. זאת בפרט, ממשלת אולמרט, אשר ניסתה לקדם תהליך מדיני עם הפלסטינים, הנדרש לתמיכת הצבא, והתמודדה עם לחצים מימין להגיב בחוזקה כנגד ירי של רקטות וטילים משטח עזה, שבשליטת החמאס, ליישובים של עוטף עזה. בלימת הלחצים לפעולה יבשתית עמוקה בעזה, מהלך שהממשלה לא מיהרה לממשו, נדרשה לשיתוף פעולה הדוק עם הצבא. הרמטכ"ל אשכנזי אכן ריסן לחצים לפעולה כזו. אשכנזי תמך בפעולה, היא עופרת יצוקה (דצמבר 2008), רק בנסיבות שבהן ניתן היה לגייס לגיטימציה פנימית וחיצונית למהלך, שחייב פגיעה משמעותית באזרחים העזתים כדרך להקטנת הסיכון של חיילי צה"ל.41 אך מאזן הכוח השתנה עם כינונה של ממשלת נתניהו בשנת 2009. אז התגברה תלות הצבא בפוליטיקאים ונחלשה תלותם בצבא. ממשלת ימין־מרכז, שיכולתה לבלום לחצים לפעולה צבאית עלתה על זו של ממשלת אולמרט, ושלא נזקקה לצבא להובלת התהליך המדיני שהוקפא בתקופתה, שפרה את מאזן הכוח שלה מול הצבא. כפי שנאמר כאן שוב ושוב, ממשלה ימנית יעילה בריסון הצבא. זאת בפרט, שתיק הביטחון הופקד שוב בידי ברק, שתלות ראש הממשלה בו — לצורך קיום הממשלה והלגיטימציה הבינלאומית שלה — העניקו לו סמכות רחבה בניהול ענייני הצבא, בדומה למעמדו של רבין בממשלת שמיר בשנים 1988-1986. למעמד זה לא זכה ברק בממשלת אולמרט, והוא אף נחלש לקראת סוף כהונתה. לימים נזקקה הממשלה לצבא המסויג לתמיכה בהתקפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן, כלומר הצבא שוב בלם מהלכים צבאיים, כפי שנהג בממשלת נתניהו הראשונה. אך שירות לגיטימציה זה נהייה לרלבנטי בעיקר לאחר שיוצאי מערכת הביטחון, ובראשם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, הציתו ויכוח ציבורי. אלא שזה קרה רק בשנת 2011, לאחר פרישת אשכנזי ומינוי מחליפו בני גנץ, ששניהם נמנו על המצדדים במתינות צבאית.

אכן, אפשר שבעתיד (ובדומה למציאות האמריקאית מאז שנות ה־90 של המאה הקודמת), הדרג המדיני יזדקק לצבא כדי להעניק לגיטימציה למהלכים צבאיים מול התנגדות המרכז־שמאל, ולא רק לריסון צבאי או לוויתורים טריטוריאליים, מול התנגדות הימין. לנוכח מאזן הכוח החדש, היו לברק היכולת להצר את צעדי הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לצד מניע למנוע ממנו למנף לעוצמה פוליטית את הפופולריות הציבורית, שאשכנזי זכה בה כמשקם הצבא, בפרט לאחר עופרת יצוקה, שנתפסה כמבצע צבאי ששיפר את יוקרת הצבא הפגועה לאחר מלחמת לבנון השנייה. ריסון הרמטכ"ל החל, אפוא, בעקבות כינונה של ממשלת נתניהו ב־2009, לאחר שנתיים של יחסים תקינים בין ברק ואשכנזי. בין אם היו אלה מהלכים לגיטימיים של שר ביטחון, שפעל לאכוף את סמכותו על הרמטכ"ל, ובין אם הפגנת כוח (כדוגמת התקפה פומבית של השר על דובר צה"ל, אבי בניהו, בפברואר 2012 על חלקו, לכאורה, בפרסום ידיעה על אפשרות הארכת כהונתו של אשכנזי לשנה חמישית), הם נתפרשו בלשכת הרמטכ"ל כניסיון לפגוע ברמטכ"ל וביכולתו לתפקד. כך העיד עוזר הרמטכ"ל ארז וינר בפני מבקר המדינה. לנוכח זאת, היה וינר נחוש "להגן על הרמטכ"ל ועל יכולתו לפקד כראוי על צה"ל". לכן נענו בלשכת הרמטכ"ל להצעות בועז הרפז, קצין מילואים ממערך המודיעין, שהיה ידוע כבעל קשרים נרחבים במערכת הביטחון, לאסוף מידע על הנעשה בלשכת שר הביטחון. לצד איסוף מידע רכלני, הרפז העביר לרשות אשכנזי במאי 2010 את מה שמכונה "מסמך הרפז". מסמך זה נכתב לכאורה על ידי יועצים אסטרטגיים לאלוף יואב גלנט, שהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל. המסמך הציג תכנית לקידום מועמדותו של גלנט, שאשכנזי בלם את מינויו לסגנו, ולפגיעה ברמטכ"ל אשכנזי. אשכנזי החליט שלא לעשות דבר עם המסמך ונמנע מלקיים בירור יסודי בעניינו או להעבירו לטיפול הגורמים המוסמכים לברור שכזה. הוא העריך כי המסמך הוכן בסביבת השר ולכן החליט להימנע מהצגתו לשר, שמא יחריף את העימות עמו. לאחר מספר שבועות דלף המסמך לערוץ השני על ידי גורם מחוץ ללשכת הרמטכ"ל, שנחשף למסמך. "חוק הצינון" שנחקק בשנת 2007 והעמיד את תקופת הצינון בין שחרור איש הצבא הבכיר להתמודדותו בבחירות על שלוש שנים במקום חצי שנה, היה יכול להחליש את חששות הפוליטיקאים מפני קצינים פופולריים ולחזק את כיבוד מקצועיותם, אך במקרה זה אפקט אפשרי זה של החוק לא התממש. לו מאזן הכוחות היה נוטה לטובת הצבא כבעבר, אשכנזי היה יכול לערב את ראש הממשלה בסכסוך שלו עם השר, אך הוא האמין שנתניהו מגבה לחלוטין את ברק. כאמור, ככל שרחב הפיצול במערכת הפוליטית, כך גוברת יכולת הצבא לתמרן בין הצדדים השונים. במונחי המערכת הפוליטית בישראל, הפיצול אינו רק בין קואליציה ואופוזיציה, אלא גם בין ראש ממשלה ושר ביטחון, בפרט שאלה ממפלגות שונות או מאגפים יריבים של מפלגת השלטון. אך יכולת התמרון של הצבא נחלשה במקרה זה, משהפיצול הפוליטי מותן. במאזן כוחות אחר אשכנזי היה יכול גם לעשות את אשר עשו לעתים קודמיו — לצאת בגלוי נגד השר הממונה עליו. אלא שחולשת הרמטכ"ל דחפה אותו להבליג. יתר על כן, בניגוד לתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו, למרות היחסים הרעועים בין השר והרמטכ"ל, מעמד הצבא לא נפגע. נהפוך הוא, תקציביו שופרו (כחלק ממתווה תקציבי שנקבע לאחר מלחמת לבנון השנייה), הממשלה נהגה בו בכבוד ואף מעמדו הציבורי שופר כעולה מעליית האמון בצבא. כך שלא הייתה תשתית להרחבת הסכסוך הבין־אישי לסכסוך בין־מוסדי.

בוואקום שנוצר נכנס עוזר הרמטכ"ל שעם גיבוי של הרמטכ"ל או לפחות בידיעתו פעל בדרכים עקיפות. בעת כתיבת הדברים נמצאת פרשה זו בחקירת משטרה, הבודקת האם הרמטכ"ל וכפיפיו פעלו בצורות נוספות נגד השר הממונה. אך העובדה כי מדובר באופני גיוס תמיכה הנסתרים מעין הציבור (החקירה מתבססת על ממצאים שנאספו ממערכת הקלטת השיחות בלשכת הרמטכ"ל), מעידה על כך שהתנהלות הרמטכ"ל אשכנזי הפנימה את מגבלות הכוח. על כן הייתה היא רחוקה מאוד ממפגני העוצמה הגלויים של הרמטכלי"ם הקודמים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)