"אני לא רוצה לשחק כדורגל!" אמרתי לחיים, המורה לספורט שלי. הוא נראה כה חזק ואיתן, כזה שלא מפחד מדבר, מוערץ ומדבר לעניין, מודל לחיקוי. אין לי מצב רוח לכלום אני רק רוצה לשבת בפינת אולם הספורט הישן והמוזנח. עבר עלי יום נורא, יום של ניכור, יום של תלישות והיבדלות מן הסביבה, היום הראשון, ובשבילי האחרון.

שמי אולג, אני עולה חדש מרוסיה. לא מזמן עברתי לגור באשדוד. אני בן 14. זה היום הראשון שלי בבית הספר והוא רק החמיר את מצב ההסתגלות שלי לארץ הקודש. אני שב ותוהה מדוע נקראת כך בכלל, כנראה שאת המושג קודש לא למדתי להכיר.
הצלול נשמע. כל התלמידים המותשים דהרו כאילו כוחם הוסב להם מחדש באופן פתאומי להחריד.
נשארתי לבד, הלכתי בצורה איטית ותשושה הביתה. הייתי מדוכא כשועל שלא מצא חיזור, כאריה שלא הסיבה שאגתו.
"אמא, מה יש לאכול?" שאלתי מיד בכניסתי לביתי הקט.
-"יש מרק עם אטריות בדיוק כמו שאתה אוהב". "דרך אגב, איך עבר עליך היום הראשון בבית הספר? הכרת חברים חדשים?" שאלה אמא.
"אהה כן קצת..." היססתי. לא רציתי לספר לה את האמת. אם תשאלו אותי למה, כנראה שאת התשובה אני אטה למען בדליות.
"מה קרה אולג? למה אתה בוכה?"
בכיתי, ממש בכיתי. "בוא, שב ונדבר אל תדאג זה יעבור לך" אמרה אמא.
סיפרתי לה את כל מה שעבר עלי ביום הראשון וגם מדוע אני עצוב ומאוכזב. כולם מתייחסים אלי כאוויר כאילו אני לא קיים.
התיישבתי בשולחן המטבח טורף את הארוחה של אמא.
הכנתי אל כל שיעורי הבית שהמורה נתן להכנה וישבתי שעות מול המחשב.
אני מתכנת חובבן. מצאתי את הנושא מעניין, נוגע לדרך החיים שלי, לפחות יש לי כלי שבו אני שולט, ישות כלשהי שאני יוצר ונותן לה הוראות. היא מוכרחה לציית, מוכרחה להקשיב.
"הגיע הזמן לישון כבר מאוחר" אמרה אמא.
"לך לישון, תקום מחר בבוקר, תלך לבית הספר ואני בטוחה שמחר יעבור עליך יום טוב יותר".



שכבתי במיטה והתכסתי, היה קר בחוץ.
אני מאוד רוצה לראות את אבא שלי, הוא עובד עד שעה מאוחרת".
לפתע התחלתי להרגיש דקירות בראש. קמתי ושתיתי מים, חשבתי שזה יעזור. התגברתי על הכאב.
ואז הבחנתי במערבולת צבעונית בראשי מסתובבת ומסתובבת כמו סביבן ענק. ראיתי חייזרים ירוקים גדולים בדיוק איך שהם נראים בספר שקראתי לא מזמן.
הם אמרו: "בוא תתקרב, אנחנו לא נעשה לך כלום בוא אל תפחד אנחנו ידידותיים". הייתי נורא מבולבל, מאיפה הם הופיעו בכלל? התקרבתי אליהם בצעדים איטיים ונורא פחדתי.
כשהייתי מספיק קרוב לחייזרים, נעלמתי לאיזה שהוא מקום מוזר עם המון יצורים ממינם.
התבוננתי היטב מסביב וראיתי שלט ענק שבו היה רשום: "החיים החופשיים"
נורא הסתקרנתי והחלטתי להתחיל לצעוד לאורך השביל הקרוב. הלכתי שעות על גבי שעות עם מנוחות. הייתי נורא רעב וצמא. לפתע ראיתי ארמון ענק , מקושט ומדהים פשוט אי אפשר לתאר אותו במילים.
נכנסתי פנימה וראיתי שם המון חייזרים שמחים ועליזים כאילו הם זכו במשהו טוב.

"היי!! מה אתה עושה פה?! אתה בן אנוש! אסור לך לדרוך במקום הזה!!!" פנה אלי איזה חייזר משונה.
"אני לא יודע היכן אני נמצא... נעלמתי לפה.."
"אוי אתה כזה בן אנוש קטן ומוזר" גיחך החייזר המשונה.
"תקשיב, פה זה ארץ החיים החופשיים. כאן מותר לך לעשות מה שאתה רוצה מבלי לפגוע במישהו אחר. אבל יש בעיה. אתה בן אנוש אסור לך להיות כאן. אל תדאג אני לא אספר עליך לאף אחד" אמר החייזר.

"אני רוצה לחזור הביתה! אני לא רוצה להיות פה בכלל!" צעקתי.
"אין דרך חזרה", אמר החייזר: "זה הכול בתוך הראש שלך".

-ואז הבנתי שאני חייב להפסיק לצרוך אל אס די.

Ramboli

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ramboli "אני לא רוצה לשחק כדורגל!" אמרתי לחיים, המורה לספורט שלי. הוא נראה כה חזק ואיתן, כזה שלא מפחד מדבר, מוערץ ומדבר לעניין, מודל לחיקוי. אין לי מצב רוח לכלום אני רק רוצה לשבת בפינת אולם הספורט הישן והמוזנח. עבר עלי יום נורא, יום של ניכור, יום של תלישות והיבדלות מן הסביבה, היום הראשון, ובשבילי האחרון. שמי אולג, אני עולה חדש מרוסיה. לא מזמן עברתי לגור באשדוד. אני בן 14. זה היום הראשון שלי בבית הספר והוא רק החמיר את מצב ההסתגלות שלי לארץ הקודש. אני שב ותוהה מדוע נקראת כך בכלל, כנראה שאת המושג קודש לא למדתי להכיר. הצלול נשמע. כל התלמידים המותשים דהרו כאילו כוחם הוסב להם מחדש באופן פתאומי להחריד. נשארתי לבד, הלכתי בצורה איטית ותשושה הביתה. הייתי מדוכא כשועל שלא מצא חיזור, כאריה שלא הסיבה שאגתו. "אמא, מה יש לאכול?" שאלתי מיד בכניסתי לביתי הקט. -"יש מרק עם אטריות בדיוק כמו שאתה אוהב". "דרך אגב, איך עבר עליך היום הראשון בבית הספר? הכרת חברים חדשים?" שאלה אמא. "אהה כן קצת..." היססתי. לא רציתי לספר לה את האמת. אם תשאלו אותי למה, כנראה שאת התשובה אני אטה למען בדליות. "מה קרה אולג? למה אתה בוכה?" בכיתי, ממש בכיתי. "בוא, שב ונדבר אל תדאג זה יעבור לך" אמרה אמא. סיפרתי לה את כל מה שעבר עלי ביום הראשון וגם מדוע אני עצוב ומאוכזב. כולם מתייחסים אלי כאוויר כאילו אני לא קיים. התיישבתי בשולחן המטבח טורף את הארוחה של אמא. הכנתי אל כל שיעורי הבית שהמורה נתן להכנה וישבתי שעות מול המחשב. אני מתכנת חובבן. מצאתי את הנושא מעניין, נוגע לדרך החיים שלי, לפחות יש לי כלי שבו אני שולט, ישות כלשהי שאני יוצר ונותן לה הוראות. היא מוכרחה לציית, מוכרחה להקשיב. "הגיע הזמן לישון כבר מאוחר" אמרה אמא. "לך לישון, תקום מחר בבוקר, תלך לבית הספר ואני בטוחה שמחר יעבור עליך יום טוב יותר". שכבתי במיטה והתכסתי, היה קר בחוץ. אני מאוד רוצה לראות את אבא שלי, הוא עובד עד שעה מאוחרת". לפתע התחלתי להרגיש דקירות בראש. קמתי ושתיתי מים, חשבתי שזה יעזור. התגברתי על הכאב. ואז הבחנתי במערבולת צבעונית בראשי מסתובבת ומסתובבת כמו סביבן ענק. ראיתי חייזרים ירוקים גדולים בדיוק איך שהם נראים בספר שקראתי לא מזמן. הם אמרו: "בוא תתקרב, אנחנו לא נעשה לך כלום בוא אל תפחד אנחנו ידידותיים". הייתי נורא מבולבל, מאיפה הם הופיעו בכלל? התקרבתי אליהם בצעדים איטיים ונורא פחדתי. כשהייתי מספיק קרוב לחייזרים, נעלמתי לאיזה שהוא מקום מוזר עם המון יצורים ממינם. התבוננתי היטב מסביב וראיתי שלט ענק שבו היה רשום: "החיים החופשיים" נורא הסתקרנתי והחלטתי להתחיל לצעוד לאורך השביל הקרוב. הלכתי שעות על גבי שעות עם מנוחות. הייתי נורא רעב וצמא. לפתע ראיתי ארמון ענק , מקושט ומדהים פשוט אי אפשר לתאר אותו במילים. נכנסתי פנימה וראיתי שם המון חייזרים שמחים ועליזים כאילו הם זכו במשהו טוב. "היי!! מה אתה עושה פה?! אתה בן אנוש! אסור לך לדרוך במקום הזה!!!" פנה אלי איזה חייזר משונה. "אני לא יודע היכן אני נמצא... נעלמתי לפה.." "אוי אתה כזה בן אנוש קטן ומוזר" גיחך החייזר המשונה. "תקשיב, פה זה ארץ החיים החופשיים. כאן מותר לך לעשות מה שאתה רוצה מבלי לפגוע במישהו אחר. אבל יש בעיה. אתה בן אנוש אסור לך להיות כאן. אל תדאג אני לא אספר עליך לאף אחד" אמר החייזר. "אני רוצה לחזור הביתה! אני לא רוצה להיות פה בכלל!" צעקתי. "אין דרך חזרה", אמר החייזר: "זה הכול בתוך הראש שלך". -ואז הבנתי שאני חייב להפסיק לצרוך אל אס די.

משעשע. שווה קצת הרחבה ופיתוח