|
02-07-2011, 01:13
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
מעלה אדומים - כתבה מבמחנה על תרג"ד 202
http://www.idf.il/1465-12226-he/Dover.aspx
ברעש מסוקים אדיר נחתו הצנחנים בתרח"ט שלהם - והראו לכולם איך עושים כאן כניסה דרמטית אמיתית. צוות "במחנה" ליווה את חיילי פלוגת המסלול מגדוד 202 לאורך שלושה ימים עמוסים. השק"ם בבסיס נראה עכשיו כמו אזור מלחמה נטוש. כמה כסאות הפוכים ליד שקיות במבה ריקות, פירורים וכתמי שוקולד על השולחנות - וגם שק"מיסט אחד הלום. "רק ארטיק קרח", הוא ממלמל בטון אחיד שוב ושוב, ולאחריו מנדב את המחיר לחלל הריק. "אין לי במבה, אין לי שוקולד. יש ארטיק קרח. וסוכרייה על מקל".
הפנים הטרוטות שלו מלמדות שכנראה שמלאי החטיפים במקום לא היה ערוך לפשיטה האדומה שהציפה אותו ביום ראשון האחרון, כאשר תרח"ט הצנחנים זימן לכאן המוני כומתות אדומות וסיכות כנפ"ץ נוצצות, שבתוך כמה שעות הומרו במדי ב' מרופטים. ובאמת, לא עבר זמן רב מרגע שדרכו כאן הנעליים האדומות הראשונות עד שאיימו הצנחנים לעורר מהפך דמוגרפי של ממש בבסיס. מימין - אוג' 08, מתמרמרים על מר גורלם שזימן להם תרגיל חטיבתי שבוע לפני החפש"ש. משמאל - קצינים עתירי פלאפלים, סוקרים במבט רציני את חיילי הגדודים המתאספים תחת הציליות הרחבות.
"אנחנו מדמים פה תרחיש אמיתי של מלחמה, מן הסתם", אומר מג"ד 202, סא"ל איתמר בן–חיים, וזורק מבט אל השעון. "זה הולך להיות מאמץ חטיבתי גדול מאוד, והאתגרים בו הם ברורים". הוא בוחן את החיילים שמסביב ואז מתחיל לצעוד. כיאה לדימוי מלחמה, בשעות הקרובות יוטסו כוחות מהחטיבה במסוקים לאזור הצפון, שם יתחיל התרגיל האמיתי - וחייבים להתחיל להתארגן. "ברגע שכולנו נהיה שם", מבטיח המג"ד, "שום דבר לא יוכל לעצור אותנו".
שיר הנאגה נאגה
כמה שעות לפני העלייה למסוקים צפונה, פלוגת המסלול של גדוד 202 מתקבצת לתדרוך אחרון. "אנחנו עולים לטיסה יחסית ארוכה", אומר הסמ"פ, סגן ברק אגם, ומצביע על תרשים רווי חצים. "אנחנו נוחתים בנקודות שתכננו, הולכים לנקודת האיסוף ומשם כובשים את היעד".
חיילי הפלוגה, שבעוד כמה ימים עתידים לסיים את המסלול המפרך, מהנהנים בחצי הבנה–חצי עייפות. "אנחנו המסוק האחרון של החטיבה, אז כנראה שנהיה בפיגור גדול", מעורר אותם הסמג"ד, רס"ן ניר דופט, בהרמת קול פתאומית. "איך שאתם נוחתים, אתם רצים לנקודת המפגש. למג"ד הולכים לשבת על הראש שיכבוש את היעד, ואסור לנו לעכב אותו". הסמ"פ מנצל את תשומת הלב הרגעית שהושגה, ומוסיף כמה פרטים לא מעודדים: "באזור בו ננחת יהיה בימוי אויב, ובגלל שאנחנו אחרונים סביר שיזהו ויתקפו אותנו", הוא מסביר. "אז אני אומר שוב: נוחתים - ורצים. לא עוצרים עד שמגיעים לנקודה בטוחה. ברור?"
בשעה שתים–עשרה בלילה בדיוק המנוע של מסוק הינשוף (בלאק–הוק) משחרר צווחה, וחיילי המחלקה מזדרזים לקפוץ פנימה. אף על פי שמהצד נוצר רושם שהמסלולניקים האלה ניחנים בהתלהבות יתרה, איש צוות האוויר שמכוון אותם נראה בכל זאת מאוכזב. "מה אתם מנומנמים?" הוא צועק לעברם בעוד מדחפי המסוק מגבירים מהירות. "כשעבדתי עם גולני הם קפצו, התלהבו. עפו לתוך המסוק!"
הצנחנים הצעירים לא נשארים חייבים, ותגובה אופיינית מגיעה מפינה חשוכה בעומק כלי הטיס. "זה כי גולנצ'יקים עדיין מתלהבים מדברים שעושים רעש", צועק אחד מהם וגורר גל צחוק שנבלע ברעש ההמראה. "אנחנו כבר עברנו את זה". המסוק נוחת בשטח השומם בסערה של חול ורוח קרה, ומצטרף לשאר הכוח שכבר נמצא במקום. מכאן מתחילה הליכה ארוכה אל הנקודה ממנה יכבשו את היעד שנמצא כביכול במעמקי שטח האויב. אחרי קילומטרים לא רבים מכשיר הקשר מתחיל לקרקש, ואז מגיע דיווח על תקלה במסוק של המ"פ. לאקט הזה, מבינים המסלולניקים, הוא כבר לא יצטרף - וסגן אגם הסמ"פ ישמש כמפקד במקומו.
הפלוגה מגיעה מצפון, כמה דקות לאחר ששאר גדודי החטיבה סיימו לכתר את היעד מכל צדדיו, וחיילי מחלקה 1 נשכבים לאורך כביש ארוך עם הרובים שלופים לפנים, ומחכים להוראה החטיבתית לכיבוש. "אש!", צועק הסמל המחלקתי, סמל יוסף צברי. "תנו מכת אש!" התרגיל הרטוב עוד לא החל, והיישוב השקט כבר זוכה למטר קריאות ירי קוליות. בעלי הנק"ל צועקים "אש אש אש", המאגיסטים מחפים בדקלומי "מאגה מאגה", ונושאי ה"נגב", בטוויסט יצירתי, ממלמלים "נאגה נאגה". אבל משהו בכל זאת חסר במכלול. "גיא, תעיף מטול!", צורח צברי ונראה מרוצה מהרעיון של עצמו. קריאות האש, המאגה והנאגה דועכות ומפנות מקום לקריאת הקרב של רב"ט גיא רשקובן. "מטול", הוא צועק בקור רוח. היעד נכבש.
או שאכלנו אותה
בוקר עולה על החטיבה האדומה. אתמול בלילה עוד כבשו לוחמי גדוד 101 יעדים נוספים באיזור, ופתחו ציר לכניסת חיילים וכלים לעומק האויב. מפקד פלוגת המסלול של גדוד 202, סרן מתן פלד, מצטרף לכח ונוטל את תפקידו מסגן אגם - ואחרי ארוחה קצרה, שכוללת בעיקר שרידי לחמניות וקבנוס, כבר מתכוננים הלוחמים לחידוש תנועה. "התרח"ט בוחן בעיקר את הקצינים מרמת המ"פ ומעלה, ופחות את החיילים הפשוטים, אבל זאת עדיין התנסות מעולה עבורם למצב של לחימה", מסביר פלד כשהוא מתקדם עם חייליו לכיוון שטח אש אחר ברמת הגולן. "חשוב להבין שכמו במלחמה, כל האוכל והשתיה נמצאים עלינו עכשיו. אם לא ננהל את הלוגיסטיקה נכון אכלנו אותה, או בעצם פשוט לא אכלנו".
כמה צעדים מאוחר יותר, כשהחיוך עדיין על פניו, סרן פלד מגלה שה"אויב" לא מתכוון לעשות לו חיים קלים. מארב קטן, באדיבות חיילי פלוגת מרץ 11', תוקף את הפלוגה - ומצריך את כולם להיות מפוקסים. "הם עליכם!", קורא המ"פ ומסתובב אל חייליו המשתרכים מאחור, "קדימה - אש!" חוליית המחבלים המאולתרת מחוסלת במהרה, אך הסכנה לא עוברת - עכשיו מתחיל מטח פצמ"רים דמיוני, המאיים לפגוע בלוחמים. רב"ט תומר גודינגר נפצע אנושות מ"ההדף", ומהר מאוד מוצא דרכו לעולם הבא. החדשות הטרגיות מגיעות למ"פ, אך הוא מרוכז כבר בהמשך המשימה. "תודיע, תודיע שהוא הרדוף", הוא פוקד על סגנו, "ברוך שפטרנו".
אחרי ההגעה לשטח האש, מתכוננת החטיבה להמשך התרגיל ומתחלקת לגדודים, פלוגות ומחלקות. כל אחת והעץ שלה. "יש לנו עכשיו הרבה יותר עם מה להתמודד, ופיזית השטח כאן קשה יותר", מבהיר סרן פלד. "פחות מעניין מי צועק 'אש אש' הכי חזק, כי אנחנו הקצינים הם אלו שנבחנים פה. אני לא יודע איך המח"ט עושה את זה. יש לו איזה אלפיים חיילים על הראש, ואחד כבר נפטר". הוא עוצר, מבטו לא ממוקד, ומקדיש רגע לזכרו של סרן טל עומרי ז"ל, לוחם מגלן שנפטר מדום לב רק אתמול. נראה שהשורה האחרונה, על הרוג אמיתי שלא יחזור מהמתים לאקט הבא, נותרת מהדהדת בחלל. "איך בנאדם הולך ככה באמצע החיים", הוא פולט וזורק מבט אל עבר פלוגת המסלול שמכבה שלוש פחיות טונה בוערות. "אני מרגיש כאילו כל אחד יכול למות לי עכשיו".
לעוף על הרגליים
אחרי אקט יבש, במהלכו כבשו שטחים נרחבים מדרום לשיפון, נוטשים הצנחנים את הלחימה ומוסעים ליער אודם - רק כדי לחזור אחרי כמה שעות מנוחה שוב אל אותה הנקודה, והפעם לתרגיל רטוב. בעשר וחצי בלילה, אחרי שהם צולחים את ההליכה הארוכה באדמה החרוצה של רמת הגולן, מגיעים כולם, גדוד אחרי גדוד, לנקודות ההתקבצות השונות. ההליכה המתישה, כך מתברר, הספיקה לגבות מחיר - ואחד מחיילי פלוגת המסלול מתעלף בעקבות מחסור בנוזלים ומטופל במקום. "מצבו לא מסוכן", מרגיע הסמ"פ, ומאגד סביבו את שאר הפלוגה להוראות אחרונות. "כמו ששמתם לב, התרגיל מתחיל עכשיו", הוא אומר למשמע מטחי הפגזים שיורים הטנקים של חטיבה 7. ובאמת, מבט מסביב יגלה שלצנחנים התשושים יש מעתה שותפים, ושאל הכומתות האדומות הצטרפו גם כוחות שריון, הנדסה ותותחנים. "עשיתם הליכה יפה, ולא נשאר לכם עוד הרבה", ממשיך אגם. "אנחנו עוברים לאש חיה, אז כולם צריכים להשאר בפוקוס. קדימה, עוד עשר דקות יצאנו".
העייפות כבר נותנת אותותיה על פני הלוחמים, ואלה מנסים לתפוס נמנום קל בצד הדרך. לצערם, הרעש האדיר שעושים הטנקים הוא לא בדיוק התפאורה המתאימה לשינה ערבה - ומהר מאוד הם מבינים שתנומה הם יתפסו רק כשהכל ייגמר. שניות מעטות לאחר מכן כבר נשלפים התותבים מקני הרובים, והתרגיל האמיתי מתחיל. אחד אחרי השני עוברים מסיימי המסלול בין שישה יעדים שונים, מטהרים וכובשים אותם. צעקות ה"אש אש" של יום האתמול מוחלפות בירי נק"ל תכוף, וגמגומי ה"מאגה מאגה" מפנים מקום לצרורות ארוכים של מאג המחוררים את האדמה הכהה. מרוצים מהפגנת היכולת הזאת, תופסים חיילי הפלוגה חלקת אדמה בלתי–נוחה ומחכים לפקודות נוספות.
רק לאחר כמה שעות, בהן השקט שולט על האוויר הקפוא, מכשיר הקשר הוותיק מתעורר לחיים. סגן אגם מחליף כמה מילים בנדב"ר עם מפקד בלי פנים, וממהר לקום על רגליו. בתקיפות הוא מעיר את הלוחמים המותשים, ולא מתרגש מהמבט המבולבל שהם שולחים לו. "עופו על הרגליים", הוא פוקד ולא מחכה לתגובה. "קדימה, אנחנו זזים מפה"
|
|