איש מקסים, איש שכולו טבע ואהבת טבע. הלך היום להתמזג איתה בגיל 96. יחסרלי מאוד בפינתו השבועית הקבועה. הרבה בזכותו נדבקו "בחיידק" אהבת ושמירת הטבע.
יהא זכרו ברוך!

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אני מצרף את שכתבתי בעבר כאן:

קולות מיוחדים היו לה לשבת בבוקר של ילדות, אי שם בראשית שנות השבעים. במעין סדר קבוע היה אבי מתעורר בשעה המוקדמת לה היה רגיל ומכין לעצמו קפה. לאחר מכן היה בוחר בקול תרועה ירקות מתוך המקרר ומתחיל בחיתוך הסלט המשפחתי. נקישות הסכין על קרש החיתוך להן הייתי מאזין ארוכות מכורבל במיטתי היו מבשרות את צמיחתו של הר המלפפונים והעגבניות, הבצל והפטרוזיליה. לאחר מן הייתה אימי מצטרפת אליו וריחות החצילים המטוגנים והביצים הנשלקות מילאו את הבית. נירוונה. בשמונה לערך היו ההורים דוחקים בנו לצאת סוף סוף מן המיטות ולכלות רעבוננו בארוחת בוקר ממושכת ומלאת ירק ופטפוט.

אי שם לקראת סוף הארוחה היה אבי מתחיל לכוון את מכשיר הרדיו הגדול ומשתמו הצפצופים הבוקעים מן המכשיר החלו להשמע קולות הששש.. ששש.. ומיד לאחריהם 'הפיפסים' המבשרים את בוא החדשות.
אבל אני לא הקשבתי לחדשות. 'התעלה' הייתה רחוקה, בואו של רוג'רס או מותו של דה-גול לא עניינו אותי יתר על המידה שכן גולדה כבר מטפלת בכל אלה בעבורינו וכל שהייתי מצפה לו הוא סופה של המהדורה והתוכנית הקצרה שלאחריה.

"למאזינים שלום" בקע קול עמוק מן המקלט ואני הייתי נצמד אליו ויוצא עימו לסיור בנתיבות ארץ שלא הכרתי. יחד עימו ובעזרת דמיוני פגשתי בימים שטרם אינטרנט וספרי כרומו את הצבי הארץ ישראלי ואת אירוס הגלבוע, סיירתי בנחל עמוד ובחולה והפנמתי כי 'נלבישך שלמת בטון ומלט' אינו בהכרח דבר חיובי. חמש דקות קצרות ומרתקות בכל פעם שבסופם ההכרזה: "האזנתם לתוכניתו של עזריה אלון - מנוף ארצנו" טפטפו וחלחלו אט אט.

שעה אחר כך כשהיינו דחוסים בפיאט 600 העושה דרכה לפיקניק שבועי חמולתי וצוהל אי שם בין בן שמן לירושלים - הייתי סוקר בעיני את הנוף כבר בדרך אחרת. קשה הייתה 'ידיעת הארץ' לילד באותם ימים קרובים. האינציקלופדיה העברית הייתה שיא המידענות של אותם ימים ולצידה ספרים בודדים כדוגמת 'כל הארץ' וסט מפות בריטיות מתורגמות ע"י מחלקת המדידות. לא היה מי שיספר לילד סקרן את סיפורה של חורבה זו או של חורשה אחרת זולת חוברות 'טבע וארץ' וקולו של עזריה אלון. אי שם בתחילת כתה ג' אחזתי בהתרגשות בחוברת א 1 של 'סלעית' שהעניקו לי הורי במתנה בכדי שיהיה מי שיספר לי את שהם לא יכלו.

השנים חלפו. הגישה למקורות מידע גדלה וגם היכולת לשוטט בארץ ולהכיר בעיניים וברגליים מקומות חדשים. אך קול אחד המשיך ללוות אותי שנים רבות גם בעודני סטודנט: "למאזינים שלום' ולך עזריה אלון - תודה.