במהלך מבצע סדר ונקיון שיזמה רעייתי דידי במחסן שבחצר ביתנו לפני כשבועיים,
התגלתה, נחבאת אל הכלים בתוך שק יוטה, קסדת צנחנים ישנה,
מעוטרת בחור מכוער שנבקע מרסיס של פגז סורי.
"מה זה" שאלה? עניתי, "זאת הקסדה של עקיבא."
"ומי זה עקיבא", דרשה. "עקיבא הספיק להיות מפקד מחלקת מרגמות תחת פיקודי
כשהייתי מ"פ מסייעת במזרעת בית ג'אן, 40 ק"מ מדמשק. באפריל – מאי 1974
נלחמנו בסורים כשאנו סופגים כל יום הפגזות תופת של מאות פגזים וקטיושות.
משם יצאנו לפשיטות בשיא החרמון ובמובלעת הסורית.
עקיבא הספיק להיות שבועיים מפקד מוצב חנה במזרעת בית ג'אן,
עד אשר רסיס של פגז סורי הבקיע דרך הקסדה לתוך ראשו. חילצנו אותו במצב קשה מאד.
הקסדה מוכתמת בדמו, נשארה אצלי עם תפילה בלב שרק יישאר בחיים ואביא לו את הקסדה מתנה...
40 שנה חלפו מאז. ידעתי שעקיבא השתקם והחלים. אינטנסיביות החיים,
הלחימה והפרידות הכואבות שבדרך, בהם אחי ערן ורבים רבים מחברי,
הדחיקו את זיכרון הפציעה של עקיבא. עכשיו, אמרתי לדידי, "אני הולך לחפש אותו ולהחזיר לו את הקסדה".
הרמתי טלפון לאון רגוניס שהיה בעבר קצין השלישות של חטיבת הצנחנים ואמרתי לו: "אוני, תמצא לי את עקיבא".
ביום חמישי האחרון, ה-3 לאוק 2013, נערכה עצרת של חטיבת הצנחנים הסדירה כהצדעה לדור יום כיפור,
בחלוף 40 שנה מהמלחמה ההיא. משהסתיימה העצרת, לאחר אינספור חיבוקים עם חברים, מפקדים ופקודים,
כשנשארנו כמעט אחרונים בפארק ברמת גן, ניגש אלי בחור כהה וחייכן. "אתה יודע מי אני?" שאל. "לא",עניתי.
"אני עקיבא" אמר. התחבקנו. הראייתי לו את הסמס מהבקר לאון רגוניס שעדיין לא הספיק לעשות דבר עם בקשתי.
"הייתי בדרך החוצה ופתאום החלטתי לשוב ולחפש אותך" אמר.
אמרתי, "הקסדה שלך אצלי. מצאתי אותה במחסן לפני שבועיים. אני רוצה להחזיר לך.
" שמור אצלך", אמר. "היא לא שלי. היא שלך". "מה זאת אומרת", הקשייתי.
"הגעתי אליך כמעט בלי ציוד ובלי קסדה. אתה הורדת את הקסדה שלך מהראש ונתת לי.
הקסדה הזאת הצילה את חיי והיא הקסדה שלך".
ואחי ערן שנהרג ברמת הגולן בתחילת המלחמה ההיא, שכב שבוע ימים מדמם בשטח...
ואני נשבעתי לו לעולם לא להשאיר חייל מדמם בשטח.
והקסדה של עקיבא הייתה כל השנים האלו ליד התמונה של אחי ערן.
התמונה שתליתי במחסן, כמו פיקדון למשימה בלתי אפשרית. להחזיר את ערן, אחי האהוב, הביתה

דורון אלמוג (אברוצקי).

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

40 שנה למלחמה הארורה.
וסיפור מרגש מאוד.