"דור המפקדים הבא כבר ידיר את עצמו ממילואים, פשוט בגלל חוסר היכולת לעמוד בכך כלכלית" ■ "התופעה הזו עלולה להגיע למימדים של קטסטרופה, כי בתחרות בין הפרנסה למילואים - הצעירים בוחרים בפרנסה"

http://www.themarker.com/markerweek/1.2010755

אנקדוטות מעניינות

1. סקרי המוטיווציה ושביעות הרצון בקרב המילואימניקים שמפרסם הצבא מציגים תמונה מעורבת: 67% מהמילואימניקים הביעו עמדות חיוביות לגבי השירות ויחידות המילואים שלהם לעומת 72% לפני עשור, אך 84% מהמילואימניקים הצהירו כי ימשיכו להתייצב לשירות, לעומת 78% לפני עשר שנים. אלא שבן ענת מודאג: לא מהסקרים, אלא ממה שהוא ראה בשטח בארבע השנים שבהן היה אחראי על מערך המילואים. לדבריו, הוא רואה לנגד עיניו כיצד המערך צולע לתוך משבר גדול.

2. הבעיה העיקרית היא בשלד המפקדים של הדור הבא. משיחות עם גורמים בצבא עולה כי כבר כיום 12% מהמג"דים נמצאים בתפקיד כמינוי משני - כלומר הם אנשי סדיר, שבנוסף לתפקיד הרגיל בסדיר עושים תפקיד של מג"ד במילואים - והתופעה הזו גולשת לכיוון תפקידים זוטרים יותר. "הסיבה לכך שחסרים 12% מהמג"דים היא שהמילואימניקים לא יוצאים לרחובות להפגין, הם פשוט מדירים את עצמם", אומר בן ענת. "במערך המילואים רואים את זה רק דרך הרגליים. תשאל את המפקדים בשטח ותשמע שפחות ופחות אנשים באים. יותר קשה למצוא מ"פים, והקדנציות שלהם מתקצרות.

3. "בשטח אתה רואה הרבה חבר'ה צעירים במילואים. היום הגדוד שלי הוא גדוד של ילדים: ירדנו מגיל ממוצע של 31 לגיל ממוצע של 26. פתאום זה שווה לצעירים, כי הם מקבלים את הבונוס בשנה הבאה. אסור לטעות - חייל שבא למילואים תמיד בא מהסיבות הנכונות. מדובר באנשים טובים, מלח הארץ. אבל הכסף הזה מפלפל את מלח הארץ".

4. המילואימניקים אולי זולים מאנשי הקבע, אבל יקרים יותר מהחיילים הסדירים. בשנתיים האחרונות החליטה מפקדת זרוע היבשה, לדוגמה, לבטל את השימוש בשתי פלוגות של אנשי מילואים שהועסקו בעבודות על כלי הנדסה כבדים, ולגייס במקומן חיילים סדירים. "הספיק לנו. להחזיק את המילואימניקים היה יקר מדי ומסורבל מדי, חיילי סדיר זולים יותר. וזה עוד לפני שמוסיפים את כאב הראש של גיוס חיילי מילואים והכשרתם מחדש בכל פעם", אומר איש קבע שהיה מעורב בהחלטה.

5. "אתמול התקשרו לגייס אותי לתרגיל מכין לקראת תרגיל חטיבה", מציג הר זהב דוגמה אחרת. "אני נדרש לגייס 60 ימי מילואים לטובת שמירות בצאלים. ריבונו של עולם, הולכים לגייס חמישה חיילים ל-12 יום לטובת שמירה בסיסית? אין חייל בסדיר שיודע לעשות את זה? הצבא לא למד לחסוך ימי מילואים. הוא למד לומר שהוא חוסך ימי מילואים".

ציטוט:

הבעיה העיקרית היא בשלד המפקדים של הדור הבא. משיחות עם גורמים בצבא עולה כי כבר כיום 12% מהמג"דים נמצאים בתפקיד כמינוי משני - כלומר הם אנשי סדיר, שבנוסף לתפקיד הרגיל בסדיר עושים תפקיד של מג"ד במילואים

אולי אפשר לפתור את הבעיה הזו לא ע"י תמריץ אלא ע"י שיכוך:
- הפחתת העומס ממג"ד מיל' (לתת לו יותר גיבוי מהמפח"ט הסדיר, אפילו ברמה של שירותי משרד ותיאומים לוגיסטיים).
- איוש חלק מגדודי המילואים במג"דים סדירים- מה שיפחית חלק מהלחץ לקדם מ"פ מיל'.

הרי בעשורים האחרונים צה"ל הסדיר (חובה+קבע) גדל בהרבה, וצבא המילואים קטן. בתיאוריה יש הרבה אפשרות לגיבוי המיל' ע"י הסדיר, ולא צריך להיצמד למודל הישן רק כי אליו רגילים.

זה צריך להתחיל מהשלישות.
הוא הגורם הכי תוקע עקבים שמפריע למפקד ומבזבז לו הכי הרבה ימים.
אח"כ צריך להתחיל לתגמל - כי במדינה שהחברה כבר לא מגוייסת צריך לדבר בשפה שכולם מדברים.
מי שלוקח אחריות ונותן ימים נוספים, מקבל תגמול ובגדול !!!
דבר נוסף הוא הסבה מקצועית למילואים שתוכל לתת גם יכולת התפרנסות.
דוגמא קטנה : חסרים נהגי מובילים - קח את כל אלו שהיו שומרי מחנה קל"ב בגלל בעיות ת"ש, הסב אותם לנהיגת מובילים, ( על חשבון צה"ל) תן להם אפשרות למילואים בתנאי קבע מדי פעם ואפשר להם להשתלב כנהגי סמיטריילר בשוק האזרחי.
אפשר להביא רעיונות נוספים - אבל השלישות דפוקה מהיסוד - יושבים שם אנשי ניירת ולא מפקדי שטח.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

עזוב לתגמל - בא נתחיל עם לפצות. למשרד הבטחון וצה"ל יותר זול להעלות את השכר המינימלי מאשר לפצות פיצוי מלא את המעביד. כל עוד שהמעביד נדרש לתרום (וזה בהחלט תרומה) לא רק את זמנו של העובד כי אם גם חלק משכרו (הטבות שאינן שכר), יהיה למ"פ ומג"דים חיים מאוד קשים מול המעביד, ואני כבר לא מדבר על כאלה שהם עצמאיים ובעלי עסקים קטנים שיציאה שלהם למילואים פוגעת קשות בהכנסה.

אם רוצים לעזור למג"דים ולמ"פים - כדאי שיתחילו עם פיצוי מלא על אבדן הכנסה, ואפילו ימתיקו את החבילה לעסקים בדמות הטבות במס כפונקציה של סה"כ ימי מילואים שבוצעו ע"י כלל העובדים בכל שנה.

הגורם השני הוא צה"ל (ולא רק שלישות). מעבר ל-35 יום של תע"מ + אימון שכולם עושים, יש עוד 25 יום בערך בשנה (2-3 ימים בחודש בממוצע) של חדי יומיים, שחלקם יכולים להתבצע בצורה שתהיה יותר ידידותית למפקד. כל ימי התיאומים לאימונים וחלק מהתיאומים לבט"ש מתבצעים בצורה כזו שהקצין צריך לכתת את רגליו לבסיס מרוחק, מאבד יום עבודה ומוציא 200-300 שקל מכיסו על דלק. הרבה זמן ומאמץ (וטלפונים) מוצא על תיאומים והתעסקויות עם גורמי לוגיסטיקה. כל תע"מ גרם לי להוצאה של 250 ש"ח בערך על טלפונים, וגם זה מכספי.
החטיבה שלי העמידה קצין שכל תפקידו הוא סיוע לגדודים (יאמר לזכותו של יגאל סלוביק) - שמייד חסך ימים של נסיעות. מג"ד מילואים צריך להיות מסוגל להעמיד רשימה של ציוד ודברים שצריכים להתבצע, וסגל הקבע צריך להוציא אותם לפועל. לא המילואים צריכים לסוע לתאם שטחים, להתעסק עם תיאומי ציוד, לינה ותחמושת עם כל מיני בסיסים.
תיאומי אימונים אפשר ורצוי לבצע בסקייפ - לא צריך להגרר לבסיסים. תיאומים מבצעיים שלא דורשים המצאות בשטח - גישה לטלפון אדום בבסיס הקרוב ושיחת ועידה קצרה, במקום להוציא 4-6 שעות נסיעה באותו יום.

אם רוצים באמת - אפשר להעמיד ע' קמב"צ וס' מ"פ מפקדה סדירים לחטיבת מילואים שיבצעו סבב בין הגדודים המשרתים ויסייעו בהכנות לאימונים. להגדיל את הקצאות הרכב השכור לגדוד. לא יכול להיות שלפלוגה בה לרס"פ/מ"פ אין רכב חברה או חשבון הוצאות, היא תהיה משותקת בגלל מחסור ברכבים.
כל הדברים האלה מוציאים את המיץ וגורמים לכך שהכל פשוט הרבה יותר קשה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

מדויק. יפה מאוד.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

מעניין אותי אם יש מחקר שבדק מה היה המקצוע הנפוץ אצ"ל מג"די מילואים לפני 20-30 שנים, ומה המקצוע שלהם כיום. הניחוש שלי שפעם היה מדובר בעיקר בקיבוצניקים ומושבניקים, שהקיבוץ או המושב ספג את הנזק הכלכלי של ימי המילואים המרובים שלהם, ואילו היום רובם אנשי היי-טק, והם עצמם נאלצים לספוג את הנזק הכלכלי הזה.

שלישות אחראית על הטיפול בהון האנושי.
כישלון בטיפוח ההון הזה הוא כישלון שלה.
כל עוד היא תורכב מ"פקידים" מקצועיים זה מה שנקבל.
לא יכול להיות שהקמנו גדוד כולם התגייסו והשלישות הפריעה !!!
לא ייתכן.
ולגבי מה שנאמר ע"י ביטיס בדיוק לזה התכוונתי בלתגמל. הוא פשוט הסביר את זה טוב ממני
שאפו ביטיס

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

רעיונות מוצלחים.
ובהמשך לדברים - הרבה מימי התיאומים המבוזבזים יכולים להיפתר בקלות על ידי תקשורת צבאית. כתב ביטיס טלפון אדום, אפשר להוסיף גם מחשב עם דוא"ל צבאי.
ויש עוד דברים שבשבילם אתה נוסע לאי-שם ויכולים להיפתר בתקשורת יעילה. אם היית יכול להיכנס לבסיס קרוב, שם יהיו מספר עמדות "משרד צבאי" לטובת קציני מילואים, כולל כל מה שמסביב - זה היה יכול לחסוך המון. משרד לישיבת תיאום (בואו נודה על האמת - רוב קציני המטה גרים באותו אזור גאוגרפי והוא לא אזור האימונים) ומשרד למיילים וטלפונים, וכן הלאה..

שלישות... אכן נושא כאוב. וכל עוד מהפכת התקשורת לא תגיע אליהם, והם ימשיכו עם ניירות ופתקים, שום דבר טוב לא יוכל לצאת מזה. במקום עדכונים בזמן אמת, יושבת חיילת וסופרת טפסים. החיילת - משאב זול, מילואימניקים - אפשר לבזבז להם יום שלם על שטויות - אז למה לשפר את השיטה? רבאק, שיא הטכנולוגיה עומד לרשותכם, הכל מדיסקית חכמה (אני שומע עליה מסוף שנות ה90) ועד... סתם עמדת מחשב על שולחן הגיוס.

הצעתי גם בעבר ובנושא אחר לאפשר לחיילי מילואים להתאמן ביכולות בסיסיות בזמנם החופשי - למשל מטווח נק"ל שיהיה פתוח לחיילי מילואים. תחשבו כמה זמן יכול להיחסך למפקדים מעוד כמה נושאים כאלו שאני בטוח שאפשר למצוא.

השאלה היא אם לצבא הגדול יש מוטיבציה לשפר את הדברים האלו בדיוק, או שכל עוד העסק עובד, אף אחד לא ישקיע בזה...?

אסף.

www.jeepolog.com

הערה אחת - שימוש במלה תגמול מרמזת על כך שמקבלים מעבר למה שצריך. בונוס על עשיית מילואים, וזה מונח שצה"ל ומשרד הבטחון מאוד אוהבים להשתמש בו, כי כך הם יכולים ליצור אשליה כאילו המילואימניקים מקבלים חזרה את כל ההוצאות שלהם.
המונח הנכון צריך להיות פיצוי - המונח הזה מדבר על החזר על הוצאות של איש המילואים

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

[QUOTE=ביטיס]הערה אחת - שימוש במלה תגמול מרמזת על כך שמקבלים מעבר למה שצריך. בונוס על עשיית מילואים, וזה מונח שצה"ל ומשרד הבטחון מאוד אוהבים להשתמש בו, כי כך הם יכולים ליצור אשליה כאילו המילואימניקים מקבלים חזרה את כל ההוצאות שלהם.
המונח הנכון צריך להיות פיצוי - המונח הזה מדבר על החזר על הוצאות של איש המילואים[/QUOTE
מסכים
אכן פיצוי

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אמת!
אילן וביטיס צודקים. אבל... הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מלחמת מעמדות בצה"ל\ מאת סמ"ר (מיל') אורי ברזק, חטיבת אלכסנדרוני

http://www.haaretz.co.il/1.1129651

1. על גבעה נישאת מעל לשדה הטבח של קרב ווטרלו, השקיף בצהרי ה-18 ביוני 1815 יהודי בריטי בשם מאיר. ב-22:00, כשתם הקרב והכוחות התפנו לספור את מתיהם - 25 אלף הרוגים צרפתים ו-15 אלף הרוגים בריטים ופרוסים - כבר עשה מאיר את דרכו לצדה השני של תעלת למאנש בסירה שהכין בעוד מועד. הוא מיהר לקנות את מניות הבורסה הלונדונית שהיו בשפל המדרגה. בתום יום המסחר ב-19 ביוני, כשהתפנה וולינגטון לסכם באיגרות את תוצאות הקרב ואת תבוסתו של נפוליון, כבר היה מאיר רוטשילד מיליונר ובעל הון. במלחמה כמו במלחמה, יש מפסידים ויש מרוויחים.

2. על גבעה נישאת ברכס ג'אבל בלאט, בערב ה-7 באוגוסט 2006, עוכבה שיירת אספקה ותגבורת לכוחות הלוחמים בגזרת חטיבת אלכסנדרוני. תחושתם של הלוחמים על הגבעה היתה שהעיכוב אינו הכרחי, ונבע מסיבות שאינן מבצעיות. חייליו של המח"ט שלומי כהן, שלא קיבלו את האספקה והתגבורת, נאלצו לפרוץ ולבזוז חנויות מכולת כדי להשביע את רעבונם.

3. על גבעה נישאת הצופה אל מפרץ צור, בשעה 8:30 בבוקר ב-15 באוגוסט 2006, 24 שעות וחצי לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, יושבת פלוגת סיור 609 בבית לבנוני ומתחבאת ב"מרחב המוגן" מהסאגר שבכל רגע יופיע בחלון. הכפר, כפר שמע, עדיין רוחש לוחמי חיזבאללה מחופרים היטב. חיילי הפלס"ר אינם יודעים מתי ואיך ישובו הביתה. הם אינם יודעים מה בדיוק מחכה ביום שאחרי. לצלף של צוות 3 מחכה איום פיטורים מעבודתו החדשה, כי הוא נעדר כבר חודש. החובש, המטוליסט ומפקד הצוות אינם יודעים מה יעלה בגורל בחינות הסמסטר שמועדיהן חלפו זה מכבר. הרווקים מתכננים את הבריחה לחו"ל. לבעלי המשפחות מחכה בת זוג שלא עצמה עין כבר חודש, ילדים צמאים לחיבוק של אבא וגם משכנתא, ארנונה וחשבונות הבית. במפות הפרשנים מתוארת הפלוגה כחץ ירוק ורחב, החודר בחצי איגוף ימני אל מעמקי רצועת הביטחון. במפות הגנרלים של צה"ל היא מהווה עוד הבטחה להגדלת תקציב הביטחון, משכורות צבא הקבע ותיק המניות האישי שלהם בסטארט-אפ המטורף הנקרא "המלחמה הבאה".

4. על גבעות נישאות בין עצי ברוש ואורן ברחבי מדינת ישראל, קובר מעמד הלוחמים את מתיו ומלקק את פצעיו. מעמד הגנרלים נותן עוד ראיון מאובק לכתבי השטח וממתין לתוצאות ועדות החקירה. אחרי הוועדות יתפנו עוד משרות במעלה הסולם לתיק האחזקות, ולנדל"ן בצפון העיר. הדיון על תקציב הביטחון כבר בכיס שלהם, והסיוע מארה"ב בדרך.

5. על גבעה נישאת בין הר מירון לצפת, בשעה 14:00 בצהרי ה-16 באוגוסט 2006, ערך המח"ט שלומי כהן שיחה עם חיילי גדוד הסיור שלו. בתשובה לטענות שהועלו על העדר פקודות, על אימונים לא רלוונטיים, על הרעב, הציוד, העיתונאים אשר סיכנו את נפשנו בהבזקי פלאש רגע לפני שנכנסנו ללבנון, הטיח בנו אל"מ שלומי שאנחנו צריכים לבדוק את המוטיבציה שלנו. צורת ה-ח' שיצרו סביבו החיילים נסגרה למעגל, הרוחות התלהטו והטונים עלו גבוה מאוד. שריקות בוז החלו מפלחות את האוויר. רגע לפני גלישה לאלימות ממש, ביצע המח"ט מהלך נסיגה מזהיר. אם היה לו רימון עשן באותו הרגע, בטח היה פותח אותו. מלחמת מעמדות היא מלחמה בין המרוויחים למפסידים. בספר תולדות מלחמת המעמדות, שימיו כימי האדם, נרשם פרק חדש - מלחמת המעמדות בצה"ל. במלחמה זו, יכול מעמד הלוחמים להפסיד רק את כבליו: כבלי הרעות, המוסר והאחריות לביטחון מדינת ישראל. ראשית דברים אלה נכתבו בבית מס' 9 בכפר שמע, שבגזרה המערבית בלבנון. אחריתם נכתבת מבית משפחת ברזק שבקיבוץ גבע.

הכותב הוא חייל מילואים בפלס"ר בחטיבת אלכסנדרוני

("הארץ", 18.08.2006)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מילואימניקים: "צה"ל פוגע בנו בכוונה כדי לחסוך בתקציב"\ מאת אלינור פוקס

בצה"ל החזירו את הסכומים שהתכוונו לקצץ בעקבות מבצע "עמוד ענן" ועדיין, מצאו בצה"ל דרך לעקוף את תשלום המענק המלא: אלפי חיילים שירתו על התפר שבין 2012 ו-2013 ולכן לא יקבלו את המענק המגיע להם המחושב על בסיס מספר ימי הפעילות הרצופים בכל שנה. דובר צה"ל: "הנושא נמצא בעבודת מטה אשר תסוכם בקרוב"
(אתר "פז"ם", 07.05.2013 )
http://www.mako.co.il/pzm-reserve-d...0&pId=419406249

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

זו לא התחמקות בזמן הווה, אלא טפשות בזמן עבר. גם ילד יכול לשים לב שאם נותנים מענק על בסיס ימי מילואים בשנה קלנדרית, מה יהיה לגבי מי שהתחיל שירות בחצי השני של דצמבר?

למוטיווציה יש קרחת\ מאת איתי לנדסברג

מוצב החרמון בשיא החורף. המילואימניקים שעדיין מסכימים להיפרד מהמשפחה, מהעסק או מהלימודים, ולעלות לגבול הצפון, מתאמנים בכאילו. מיומנו העצוב של מפקד גדוד מילואים

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1540440

"נתנו לכם סוכריות וצעצועים וסתמו לכם את הפה," אמר לי איש קבע בכיר בקריה בתל אביב. כשאמר סוכריות הוא התכוון להצעת החוק של רענן כהן, שעברה השנה בתמיכת שר הביטחון, לתגמל כל איש מילואים במאה שקל לכל יום נוסף מעל למכסה הקבועה בחוק. "צעצועים" היא מלת הקוד של קציני הקבע למחשבים הנישאים שקיבלו המג"דים במילואים. הכל נכון באבחנה שלו, מלבד העובדה שלמילואימניקים אי אפשר לסתום את הפה. הם לא מדברים דרך הפה. מילואימניקים מדברים ומצביעים ברגליים. ואת התוצאות יודעים הרמטכ"לים, ראשי אכ"א וראשי הממשלות, בדרך כלל רק כשפורצת מלחמה תורנית. "למה לא גייסו את המילואים" זעק בגין ב-73', "איפה החטיבה שלא גויסה " שאלו השרים את רפול ב-82', וכשפרצה האינתיפאדה ומילואימניקים נפגעו מבקבוקי תבערה ורצו וכרסם לפניהם אחרי נערים פלשתינאים היו מי שביקשו להקים "צבא מקצועי." ברמות הבכירות ביותר בצה"ל דיברו על הקמת יחידות סדירות וקבע שיחליפו את המילואימניקים, כדי שיבוא הסוף לאותן שאלות ותהיות של "חיילים זקנים" בנוגע לכל משימה. כיום, סוף 98', מילואימניקים לא משרתים במלחמת ההתשה בלבנון. רק סדירים. בינואר ירד שלג בחרמון. הקור בחמש לפנות בוקר הגיע למינוס חמש מעלות , והרוח כמעט לעשרים קשר. ההשפעה על גוף האדם, נאמר לנו, היא כמו ירידה של עוד עשר מעלות קור. במבצעים של הגדוד היו צריכים להחליט איך לפתוח ציר מכוסה שלג לתצפית שאליה מובילה דרך עפר. החטיבה שלחה מפלסת רק בתשע בבוקר. היה ברור שהציר לא ייפתח בזמן. כשהמפלסת חזרה, נשלח ג'יפ עם שני חיילי התצפית, ושקע. מיד נשלח אליו נ"נ לחילוץ וגם הוא שקע. הזמן חלף והחטיבה הורתה לשלוח טנק. המג"ח נע על דרך בוצית קפואה, ואחרי מטרים ספורים הוא פרש זחל. התצפית עדיין לא מוקמה, הבוקר עלה. דחפור כבד שעבד בגזרה הועלה וניסה לחלץ את הטנק. גם הוא שקע. צריך להמתין לקיץ, פלטו כמה מילואימניקים. עכשיו אסור לזוז בלי הסמג"ד שלנו, אמרו השריונרים. בחטיבה הורה מישהו שישב תחת התנור לשלוח את החיילים ברגל. ברגל? שאלו במבצעים - עם משקפת 20 על ,120 מכשיר קשר , ג'ריקן מים, חגור נשק וקסדות? ובכלל התצפית ממוקשת מסביב, מי שלא יגיע בדיוק, באזור המכוסה שלג, עלול לעלות על מוקש. בחטיבה התעקשו. הקמב"ץ החליט לקחת נגמ"ש והפעם התצפית הצליחה להגיע למוצב. עם הציוד ובלי לעלות על מוקש, אבל באיחור של שלוש שעות. עשרה ימים מאוחר יותר, בסיכום הקו, עלה מח"ט הגזרה - ששהה בביתו המחומם כל אותו הזמן - והאשים את המילואימניקים בחוסר דבקות במטרה. "שלוש שעות לקח לכם למקם תצפית," הוא אמר, וזקני הגדוד נאנחו, חייכו בסבלנות, איחלו למח"ט קידום מהיר ונסעו הביתה. שירות מילואים ב-98' אינו דומה לשירות ב-88'. עשרות שנות הזנחה השפיעו את השפעתן, גם על האדישים ביותר מבין אנשי המילואים וגם על אנשי הקבע בצה"ל, אלה שאמורים לטפל במערך המילואים. אבל באזרחות נדמה שדבר לא השתנה. כמה שבועות לפני השלג בחרמון מילאו כמה עשרות אנשי מילואים את משרד הקישור של החטיבה במרכז הארץ. איש איש וסיפור חייו, מדשדש אל המס השנתי במו גופו. כאן אין רואה חשבון: המ"פ או המג"ד, הבעת פניך, האמון שנרכש או אבד עם השנים, וטבלת הצדק הפלוגתית. הכל רשום. איפה היית ומה לא עשית כשהיינו בעזה וברמאללה, ושוב בעזה, ובחרמון הקודם, ובכלל בחלחול נסעת לחו"ל, ועכשיו שוב? המוטיווציה של ישראל יושבת על הספסל ומסבירה. מ' הוא קצין חיוני במפקדה. אביו כבר התקשר אל המג"ד והתריע כי לא יסכים לשחרר את בנו למילואים. הוא מעסיק את בנו ולא יוותר עליו בעונה זו , ותשבור אתה את הראש עם אלה שלא עושים, שהפעם הם יילכו. מ', בחור נבון , מסור ורציני, יושב קרוע בין אביו הלוחץ עליו שלא לפגוע במקום העבודה לבין חבריו בגדוד. ר' לומד באוניברסיטה גדולה ומצויד במכתב מהפרופסור שלו. זה מתריע כי אם הסטודנט לא ישוחרר ייפגעו לימודיו והוא עלול להפסיד סמסטר. שכר הלימוד והנזק על מצפונו של המג"ד, רומז הפרופסור. א' התיישב רגוע לחלוטין. הוא בסך הכל טבח. כבר שנתיים לא עשה מילואים והפעם הוא משתחרר סופית. נולד לו ילד, שישי במספר, והוא ממלא את המכסה הנדרשת בחוק.

נ' נמנה עם החיילים החדשים. אלה שרק עכשיו גמרו את השירות הסדיר והם תוהים איך זה שהצבא נמשך. הרי גמרנו, לא? הוא לא מסוגל לשרת בשטחים ולהחזיק נשק. הוא עלול לפגוע בערבים והוא לא רוצה להסתבך. אני לא שולט בעצמי, הוא אומר למג"ד, כשאני רואה פלשתינאים. הדם עולה לי לראש ואני רוצה להרוג מישהו. למה לך להעמיד אותי במבחן? אבל הולכים לחרמון. כן, אבל אני לא רוצה להחזיק נשק ביד, זה מסוכן לי ולמי שלידי. שלח אותי לקב"ן , הוא יאמין לי. ש' הביא חוזה שיפוצים שנחתם לפני שידע על המילואים, ומחייב אותו בפיצוי של 20 אלף שקל לבעל הדירה שהזמין את העבודה, אם לא יגמור בזמן. הוא לא יכול לעלות לחרמון, זה יעלה לו יותר מדי כסף. ט' בא להתגייס. הפעם הוא יעשה את השירות. פעמיים 28 יום בכלא ארבע הספיקו לו. הוא לא חלם שבמילואים יזרקו אותו לכלא. אבל אלה היו הבעיות הקטנות. צ', שרק לפני חודש איבד בת באסון משפחתי , הופיע למילואים. הוא לא מבקש שחרור, הבעת פניו כתמול שלשום, ורק מי שעבר טראומה דומה יודע מה עובר על האיש ותוהה אם הוא עשוי בשר ודם. אביו של ז' מת לפני שבועיים. האם זה מוסרי להזמין אותו לתעסוקה? אין מניעה חוקית, אומר המ"פ למג"ד, אבל אולי אנחנו צריכים לתת לו לגמור את האבל? ילדתו של ד', סמל מחלקה, חולה במחלה נדירה. הוא לא יגיע. הוא כבר לא מגיע כמה שנים, אבל לחבר'ה קשה להיפרד ממנו. אולי אם יישאר ברשימות, גם הילדה תבריא.50 סטודנטים קיבלו קיצור שירות, והמ"פים רותחים על ועדות הולת"ם )ועדה לתיאום מילואים.) "שיבואו לשרת במקום מי שהם משחררים," אומר אחד המ"פים.15 חיילים קיבלו שחרור מהרופא.10 אחרים נמצאים ב"שמירת הריון" - ישרתו רק שבוע ויחזרו לאשה. וכך הרשימה הולכת ומתקצרת. יש צודקים ויש מוכרחים. יש חיילים של "תאמין לי, זאת פעם ראשונה שאני מבקש," ויש השותקים. אלה שלא יבקשו לעולם. על גבם יתבצע סיור הבוקר בחרמון בכל מזג אוויר, ומשפחתם תישא את הימים של הסטודנטים ואת החופשות של המבקשים ושל אלה שבחו"ל ואלה שלעולם לא יגיעו. שלושה שבועות אחרי אותו ערב ירד גשם שוטף בבסיס האימונים של פיקוד הצפון. המילואימניקים נדחסו לכיתה שבה התלבשו, חתמו על ציוד, אכלו והתחממו. יום ראשון. רס"ר הבסיס עוד לא הגיע מהבית. אין מיטות, אין כיתות, חדר האוכל ניתן לפלוגה אחת של סדירים, וארבע פלוגות של מילואימניקים יידחסו בכיתה וחצי. זה מה שיש. בצהריים הגיע מפקד הבסיס, אל"מ בקבע. גם קציני המינהלה שלו טיפטפו בהדרגה מהבית. לא, הם לא יכולים לעזור. לכם אין חדר אוכל. ומחר, כשיגיעו עוד 300 חיילים "תאכלו בארבע נאגלות." מתי נתאמן, שואל הסמג"ד, ונתקל במשיכת כתפיים. זה מה שיש. "במטווחים אתה מקבל עשר מטרות לפלוגה ומטווח אחד לשישים חיילים. עשיתי חשבון שלכל חייל יוצא להתאמן חצי שעה ולעמוד בתור יומיים. אז במקום יומיים אימון אני מחלק את הגדוד לשניים. מזמין חצי ליום הראשון, ושולח אותם אחר כך הביתה, וחצי ליום השני, ואתם אני עולה לתעסוקה." הדובר - מג"ד ותיק. הוא יודע שכשייגמרו המילואים וקציני הקבע שמעליו יספרו לו את ימי המילואים שצרך הגדוד, איש לא יתעניין כמה ומי התאמן בגדוד לקראת המארבים בחרמון. בצה"ל 98' המדד היחיד הוא כלכלי. מודדים אותו בימ"מ . דומה שלמעט כמה יחידות מיוחדות, מערך המילואים אינו נמדד ברמתו המקצועית, באיכות האימונים ובכמותם. "אתם לא מתאמנים," אמר לי הקצין שלי בקריה. "כל מה שמעניין היום זה משתמטים וחרדים, מוטיווציה ותנאי שירות, אבל אתם תפסידו את המלחמה." והוא שוב צודק, הפעם בלי הסתייגות. בעניין האימונים המשוואה פשוטה: מי שלא יורה לא יפגע גם במלחמה. ככל שחולף הזמן בין אימון לאימון, וככל שהחייל מתאמן פחות - היחידה כולה מפסיקה להיות מה שהיא רשומה על הלוח במטכ"ל . האם זה משפיע על הקצינים, על החיילים? בוודאי. נסו להפסיק את האימונים ליחידה סדירה, ותשמעו את הצרחות של כל שרשרת הפיקוד גם בחדר האטום . מילואימניק שלא מתאמן יודע שלא מתייחסים אליו ברצינות. ואם צה"ל לא רציני - הרגליים מדברות. בשיא הרצינות. למחרת הגיעו החיילים. שמחת המפגש של חיילי מילואים דומה לפגישה של עולים, שהגיעו לארץ, עם אחיהם שעלה לפני 30 שנה. אף שרק לפני חצי שנה נפגשו בתעסוקה קודמת או באימון, דומה שעולם ומלואו חלף וחייבים להשלים את הפערים. מי התחתן, כמה ילדים, מה עם העסק, השמנת יא דובי, והקרחת ובכלל . למי הצבעת בבחירות? מה, תגיד, אתה מטורף? בערב כבר ירד גשם במטווחים. ניכר שיפור באיכות המדריכים אמרו זקני הגדוד, אבל 34 כדור לחייל? נ"נ אחד לאימון בט"שית לגדוד? מה הם חושבים , שהסורים יושבים בחרמון כדי לצפות בקומדיה? סגן מפקד הבסיס דרש 15 מילואימניקים לשמירת בסיס בלילה. שלילי, ענו לו ממפקדת הגדוד. אין מסים. פקודת מטכ"ל מלפני שנתיים מבטלת מסים בבסיסי קבע. אנחנו נשמור על עצמנו, הסדירים של הבסיס ישמרו על הבסיס. למחרת, בדרך לחרמון, נודע כי הסנקציה על אי-שליחת שומרים היתה מניעת פגזים ממחלקת המרגמות שביקשה להתאמן. אנשי הקבע לא שוכחים גדודים בעייתיים. תן וקח של סוחרי סוסים, ושהרמטכ"ל יחפש את הפקודות שלו כשייצא הוא למילואים.

מוצב החרמון קר, מחושב, אכזרי, מלא הוד, סודי ורואה הכל. את דמשק ואת חיפה. את לבנון. את אנדרטת גולני ואת הפיתולים של סיירת גולני, את השבויים בנעלי בית ואת שברי המסוקים הסוריים על גבעת הקרב. כשאתה מסתובב בתעלות המוצבים, במחילות, בבונקרים, ומביט דרך משקפת בחיילי האו"ם השוודים, אינך יכול שלא להריץ את מלחמת יום הכיפורים שוב ושוב בראשך כאילו אתמול הסתיימה25 . שנה. מרבית חיילי הגדוד היו תינוקות או ילדי בית ספר, ונדמה שכל אחד מהם עלול מחר להיתפס לא מוכן, בנעלי בית, ולשבת בידיים שלובות על ראשו, בזקן לא מגולח, מול מצלמות הכתבים הזרים בדמשק. האם זה משפיע עליך, אני שואל חייל שנתפס בלי חגור בעמדת שמירה מול מפגש הגבולות סוריה-לבנון-ישראל. הוא מגמגם. הוא גר בדימונה, מחשב כיצד יגיע הביתה בפחות מ-12 שעות כשיקבל יציאה. רק באחרונה אושרה חופשה של 72 שעות למי שמשרת בחרמון, במקום 48 שעות. עניין מוזר כשלעצמו. איך יוצאים מהחרמון לסדר עניינים בדימונה, כשרק הנסיעה גוזלת יום שלם. כן, הוא יודע מה קרה פה במלחמת יום הכיפורים. "תגיד, מה עושה אותך חייל"? אני שואל אותו, "המדים? הנשק"? הוא תולה בי עיניים ושם על עצמו את החגור. המדים לא יורים ונשק יש כמעט לכל אזרח . עכשיו כבר לא נעים. כששואלים אותך שאלה ואינך יודע את התשובה אתה מרגיש כמו ילד בבית ספר. אבל מעט חיילים מבינים ביום הגיוס, שהמדינה נותנת בידם את הכוח ואת הרשות להשתמש בכוח, כדי להגן על עצמם ועל חבריהם, על משפחתם שלהם ועל אזרחים אחרים. הכוח הזה והחובה להשתמש בו בעת צורך הופכים אזרח לחייל בעמדה בגבול הצפון. שבוע מתחילת התעסוקה, סופת שלג ראשונה. מכאן מתחיל מאבק אישי, גם צבאי אבל בעיקר חינוכי, חברתי-קבוצתי. כמה מאות אזרחים במדים תקועים בסופת שלג. תחת המדים, הבעיות בבית רק מחריפות. השלג חוסם הכל והמוצבים נסגרים. אין יוצא ואין בא. פשוט ומסובך בו בזמן. המים קופאים במנועים, השלג מכסה על החלונות, סותם את התעלות, אי-אפשר לפתוח דלתות, המזון לא מגיע כי הדרכים חסומות והביתה אי אפשר לצאת, כי ברגל אפשר לצאת רק במגלשי סקי עם יחידת האלפיניסטים. על גדר המערכת בלילה יורד שלג והרוח מקפיאה את האף והעיניים, את האצבעות על ההדק ואת כפות הרגליים. בבוקר אי אפשר לפתוח ציר, כי השלג מכסה את הצעדים מיד כשהנעל עוזבת לצעד הבא. מחבלים מעולם לא חדרו בחורף, אבל שגרה היא שגרה וכל מח"ט גזרתי פוחד שדווקא אצלו תחדור החוליה שחודרת אחת לחמישים שנה. וכך אנחנו מוצאים בבוקר את המח"ט על גדר המערכת, בודק למה לא פתחו ציר ברגל, ולמה הסיורים בלילה נעו בג'יפים סגורים במקום בבט"שיות הפתוחות25 . מילואימניקים התפנו בימים אלה עם דלקת ריאות, חום גבוה וחשש למכת קור. היציאות נעצרות כי כוח האדם מחושב בדיוק של אדם למשימה. חולה שווה חייל בחופשה. מוטיווציה? בניסיון לעברת את המלה השחוקה הזאת, אנחנו מנסים לבחון כמה שרדו מגיל 21 עד גיל 45 ביחידה. כמה שרדו את החום של עזה והקור של מג'דל שאמס, את הדיבורים על חלוקת הנטל ואת הדיון עם האשה שצריכה להישאר עם הילדים שוב ושוב. כמה שרדו את העסק שאי אפשר לעזוב בעונה, את הפרחים והפרות, את בית המשפט שבו שופטים לא דוחים לעורך דין דיון בגלל מילואים , את הפרופסורים שלא נותנים מועד נוסף כי הם כבר יהיו בשנת שבתון כשאתה תחזור למועד שלך. כמה מאתנו שרדו את המתח החוזר כל שנה בעת פתיחת ציר, במרדף בסמטאות חלחול ובקסבה של שכם, במארב בטן שגרתי מחוץ לגדר. כמה ישרדו את אותם מח"טים שמתחלפים כל שנה ומשאירים למחליפיהם את אותה צוואה - אותה התייחסות אווילית לגדודי המילואים: מס שמירה בבסיסי הסדירים, מילואימניק לא מגולח בש"ג הוא "המראה של כל הגדוד" ואחר כך "תהיה חדירה בגלל שכך אתם מתייחסים לצבא20 ." שנה לשמוע את ה"אצלי אתם תתנהגו כמו גדוד סדיר ," ולדעת שהאיש היושב מולך אינו מבין שהוא מעליב, מתנשא ואטום, ושמעולם לא לקח קבוצת אזרחים ושלח אותה להסתובב בלילה על בט"שית קפואה בין רכבל תחתון להר דב במינוס חמש מעלות. מעולם לא חשב מה מניע את האנשים האלה , שמערכת הביטחון לא משלמת להם משכורת של איש קבע (ויש בהם שעובדים במשרד האוצר ויודעים את הסכומים) - ואין ביחידה הזאת הילה של גיל 18 - מה מניע אותם אחרי שגמרו כבר שלוש שנים בסדיר והם באים כל שנה שוב ושוב, מודדים חגור, דגמ"ח, שק"ש, קפל"ד, עולים לבט"שית ופוגשים בבוקר את המח"ט התורן נוזף בהם על שהקסדה לא רכוסה. הסופה נרגעה ביום ראשון. יום של יציאות. אבל מפעילי מפלסות השלג קיבלו סדר עדיפויות. קודם מפנים את בסיס החטיבה. אחר כך את החניה לגולשים שיבואו לחרמון ויפרנסו את נוה אטי"ב. אם יהיה עוד אור יום, יתחילו לפתוח את המוצבים. מי שתיכנן לצאת הביתה צריך לדחות את התוכניות למחר, אולי. ק' נשלח לקב"ן. אביו, שהיה בכיר בשב"כ, טילפן לבכיר בשלישות הראשית ולעיתונאית ודרש לשחררו בגלל לימודים. כשהנער הגיע וביקש קב"ן התחילה התלבטות - האם האב יודע שהבן בעצם לא סובל מקשיים בלימודים אלא מקשיים עם עצמו?

ו' חטף צהבת. ע' שוחרר על ידי מפקדה ממונה. א' הוא חוזר בתשובה. המ"פ אומר שצריך לפלוט אותו על אי-התאמה חברתית. "הוא מתחרד, זהו, איבדנו אותו." שלושה נפקדים לא הגיעו בינתיים. אחרי שבועיים עושים ספירת מלאי. כמה חלו, כמה כבר יצאו לחופש, כמה לא הגיעו וכמה ימ"מ "ביזבזנו." מחר מגיע מפקד האוגדה וצריך להסביר לו איך במחשבי השלישות חושבה חריגה של כאלף ימי מילואים. אנחנו סופרים את הימ"מ במדרגות, אומרים לו, עד סוף הקו כולם מגויסים - גם החולים, גם הנפקדים , גם המקוצרים וגם השותקים. כמו אורח מכוכב אחר, כך מסביר איש מילואים לאיש קבע את סדרי העולם . לעולם מערכת השמש של אנשי הקבע נעה בקו אחד ישר, וזו של אנשי המילואים במעגל. מעגל חיים. עבודה, ילדים, אשה ומילואים. כרס, קרחת, שערות שיבה ופזצט"א במטווח נק"ל. סוף שנה, בחינות סמסטר, אוברדרפט ומעטפה חומה . והמוטיווציה, שעל פי המדינה מורכבת מוועדות במשרד הביטחון, סוכריות וצעצועים, עוד לא נכנסה למעגלים האלה. במעגלים האלה נמצאים למרבה ההפתעה ערכים אחרים. לא תשכנע איש, גם לא את רענן כהן, לעלות בארבע לפנות בוקר על סרבל, חגור ונשק ולצאת אל השלג תמורת כסף או צעצועים. מדוע אתה לא מדבר בתוך הצבא על בעיות מערך המילואים, שאלתי את האיש שלי בקריה. אני נמצא במחלקה שמתעסקת בלקחי ההיסטוריה, אמר לי, לא בהווה. בגלל זה אני יודע בדיוק מה יקרה מחר. אל תספר לי, אמרתי. המתח מחזיק אותי במילואים. בשיחת הסיכום עשה מח"ט הקו "ברוגז." הוא שמע את קציני הגדוד, אחר כך קם, ירה את הערותיו על איחור התצפית והסיורים בשלג, סתם את הפה לקציניו האחרים והסתלק. בצהריים כבר ראינו אותו גולש באתר הסקי של החרמון. גדוד מילואים חדש נכנס לקו והחפיפה החלה. המג"ד החדש סיפר שדרשו ממנו 15 שומרים כמס בבסיס האימונים של פיקוד צפון, והוא נתן להם. עכשיו הוא תופס את הראש: הייתי תמים. הוא רק בן ,34 אבל שערות שיבה כבר מבצבצות. את השעות הקרובות יקדיש להחלטה איזו פלוגה לשלוח לכל מוצב. זהו שיקול מורכב: פלוגה שתגיע למוצב שבו שירתה גם בפעם שעברה עלולה להיות שאננה, משועממת , והמוטיווציה של חייליה נמוכה. אבל בעצם, אולי החזרה למקום המוכר תגביר את המוטיווציה, כי הרצון לשרת, לתרום, להיות שם, בנוי גם מתחושת ביטחון בעצמך, בחבריך ליחידה, בהיכרות הגזרה, בהפחתת הפחדים, בידיעה המדויקת מה יפגע בחייך במהלך השירות וגם מהמעגלים הרחוקים: יחס החברה, הפרופסורים , הבוסים, הרחוב, הפוליטיקאים (מחלקי הסוכריות,) ומה שמשדרת המציאות מהמדינה הפרושה לרגלי החרמון.

איתי לנדסברג הוא מג"ד במילואים וחבר פורום המג"דים והמח"טים

("הארץ", 28.07.2004)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ב-98 עוד הייתי תלמיד תיכון, אבל אני יכול לספר על האימונים שלנו ב-2013.

חזרתי לא מזמן מאימון גדודי בצפון. אני משרת בפלס"ר שריון, והאימון נערך לאחד מגדודי השריון של החטיבה ושני צוותים בפלס"ר (כל שבוע גדוד אחר ועימו צוותים אחרים התאמנו). אני מוכרח לציין שהיה אימון מעולה. החל מרמת הציוד שקיבלנו (פק"ל סיור מלא, כולל כל אמצעי התצפית וההסתוות), ניצול הזמן (לדוגמא, אפס זמן נסיעות ארוך לשטחי אש. יצאנו מהימ"ח הישר אל התרגיל), מתווה האימון עצמו, ואפילו יעילות התחקירים שלאחר האימון (מיילס עובד!).

חזרתי אופטימי.

אין ספק שבשנים שלאחר לבנון השנייה הורגש שיפור ניכר ביחס למשאב המילואים. ציוד חדיש נרכש, רמת האימונים וניצול הזמן עלתה, וחזרו לדבר במונחים ופקודות שהיו נהוגים מבעבר. נכון מה שכתב במאמרו העיתונאי עמוס הראל: "גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שמונה לאחר המלחמה, השקיע מאמץ גדול בהחזרת חשיבותם של הערכים הישנים וברענון הידע הצבאי המקצועי שנשכח בשנות האינתיפאדה השנייה." (עמוס הראל, "גם במערכה הבאה צה"ל יזדקק לגיבורים", "הארץ", 15 באפריל 2013‬.) אבל העניין הוא בעיקר ביחס למילואימניק שלא רק שנותר כשהיה, ממשיך להתבזות. לטעמי אין סיבה שהבמילואימניק ירוויח יותר כסף על זמנו במילואים, אבל להפסיד. מי משלם על שיחות הטלפון, הדלק, הישיבות של הסגל בבתי קפה בטרם התעסוקה וכו'. בקיצור צה"ל יודע לקחת (הצבא אגב לא לגמרי אשם אלא דווקא משהב"ט והיעדר חקיקה ותקציב מן הגורמים המתאימים בכנסת ומשרד האוצר) אבל לא יודע להשיב. בשיטת השתמשתי וזרקתי.

אבל האמת שבעיני זו לא רק שאלה של רמטכ"ל, אף שרא"ל גבי אשכנזי, באישיותו, הדברים עליהםן בחר לשיםן דגש ובקיאותו המקצועית בקרב היבשה, בהחלט סייעו לשיקום היכולת כמו גם הרוח בקרב צבא היבשה בסדיר ובמיל', כי אם לכסף. בסוף אימונים עולים כסף, ימ"מ עולה כסף וציוד עולה כסף. כשיש אז מתאמנים ובשאר הזמן לא. האלוף ישי בר הגדיר זאת היטב בשני מקרים: ראשית בציטוט הנ"ל: "צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה את הצעצוע הכי טוב שיש על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי העדיפויות ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים - ובמדינה דמוקרטית אין ספק שזכות הדרג המדיני לקצץ בתקציב - אין לצה"ל כסף להתאמן, כי מרבית התקציב כבר שועבדה מזמן, באישור הדרג המדיני, להצטיידות ארוכת טווח. לכך מצטרפת אשמת הצבא: זה שנים רבות הוא אינו מפנים במידה הראויה את חשיבות האימונים במונחים של כשירות ובניין כוח. אימון יחידות בצבא אינו בזבוז, אלא השקעה. יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה. זו לא בושה להיות עני. תחשוב על שתי משפחות עניות: אחת משקיעה את מעט כספה רק בספרי לימוד, בחינוך, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיות 42 אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה. טנקיסט במרכבה משוכללת שאין לו די זמן להתאמן על הטנק לא יוכל, ביום פקודה, לנצל את יתרונותיו." (עמוס הראל, "האלוף שלא מתבייש לא להסתער ", "הארץ", 11 במאי 2012) ושנית במשפט שאמר ערב מלחמת לבנון השנייה לרה"מ, אהוד אולמרט, יום לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה: "צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו," והוסיף כי: "כשירות צבא היבשה משולה לצ'ק ללא כיסוי. מתישהו יגיע הטלפון מהבנק." עכשיו מדברים על קיצוץ, והשאלה האם צה"ל יקנה עוד ציוד חדיש טכנולוגית או ישקיע באימוני הצבא הקיים. והאם יקצץ בפיצוי המילואימניקים על זמנם. הקמל"ר הנוכחי, תא"ל הושע פרידמן בן שלום, צודק שהמילואימניקים זו יחידת ההתנדבות הכי גדולה בצה"ל. וראוי להכיר בייחודם אל מול כלל האוכלוסייה ובתרומתם.

גם במאמר הזה מתייחס הראל לכשירות ההולכת וגוברת של חיילי המיל' לסיבוב הבא:

שלוש שנים למלחמת לבנון: השאלה מי ניצח במלחמה נשארה פתוחה\ מאת עמוס הראל

שלשום אחר הצהריים, בזמן שבהר הרצל בירושלים ציינו בטקס ממלכתי את יום השנה השלישי (על-פי הלוח העברי) למלחמת לבנון השנייה, התכוננו לוחמי המילואים מחטיבת החי"ר אלכסנדרוני לחלק המסכם של התרגיל הגדודי. שבוע האימונים הרצחני שעברו בבסיס האימונים של פיקוד הצפון התקרב לסיומו. ביממה הקודמת צעדו ברגל מרחק של כ-25 קילומטרים, כשהם נושאים על גבם את כל ציוד הלחימה שלהם, לצד אספקת המים והמזון. לאחר ההסתערות על היעד החשוף עדיין ציפה להם "שינוי משימה" שלא נמסר להם מראש, כיבוש של מתחם כפרי לבנוני ובסיומו מסע אלונקות ארוך עד לנקודת הסיום. בקיץ 2006 לחמה אלכסנדרוני בגזרה המערבית בלבנון. החטיבה, בניגוד לחלק מהיחידות האחרות שהשתתפו בלחימה, השלימה את המשימות שהוטלו עליה והשתלטה על מרחב ראס-ביאדה הסמוך לחוף הים. מספר נפגעיה היה מועט. אבל בזיכרון הציבורי נקלטו שתי אפיזודות אחרות, פחות מחמיאות. כתבה של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שהתלווה במשך יומיים ללוחמים, תיעדה את הבלבול וחוסר התוחלת במהלך הקרקעי המגומגם של הצבא (כותרת הטור, בפנייה ישירה לראש הממשלה, קראה: "אולמרט, נתק מגע") ומיד בסיום הקרבות אירע עימות חריף בין לוחמים למח"ט, סביב תלונות על אספקת מים לקויה ויחסם של מפקדים בכירים ללוחמים. שלוש שנים אחרי, מורגש שינוי מרחיק לכת ביחס הצבא לאימונים, למוכנות ולרמת יחידות המילואים שלו. המשפט שחוזר, בשיחות עם אנשי המילואים והקצינים המכשירים אותם, הוא "נילחם כמו שנתאמן". האימונים מתוכננים בעומס כבד, כדי לדמות ככל האפשר מתווה קרב אמיתי. נראה גם שהמפקדים הכריזו מלחמה על בזבוז הזמן המסיווי, שתמיד נראה כחלק בלתי נפרד מהווי המילואים.

הבדלים בנראטיב

אבל בעוד שהשינוי בתחומים הללו הוא בחזקת קונצנזוס, ניטשת עדיין מחלוקת עזה באשר לטיבה של המלחמה עצמה שמחרתיים, ב-12 ביולי, יחול יום השנה הלועזי לפתיחתה. הד לכך אפשר היה לזהות בטון השונה של הדוברים בטקסי הזיכרון. בירושלים אמר שר הביטחון, אהוד ברק, כי "חירוף הנפש של הלוחמים חיפה על שגיאות הדרגים שמעליהם" במלחמה. בטקס אחר, עם הורים שכולים בגבול, אמר אלוף הפיקוד גדי אייזנקוט: "היו ליקויים בכשירות ובמוכנות ובאופן הפעלת הכוח הצבאי, אולם המטרה היתה צודקת וקטעה מציאות בלתי נסבלת בגבול הצפון". ברק הוא כמעט החריף שבמבקרי המלחמה. בקיץ ההוא עוד היה בהפוגה מהחיים הפוליטיים, שהעימות בצפון האיץ את חזרתו ממנה. נאומו שלשום שיגר איתות הזדהות להורים השכולים, שרבים מהם זועמים על אופן ניהול המלחמה, אך היה גם יידוי אבן אחרונה בגבם של ההולכים: משולש קברניטי המלחמה, אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, שפרשו מאז. עמדת ההסתכלות של אייזנקוט שונה לחלוטין. לפני שלוש שנים שימש כראש אגף המבצעים במטכ"ל. במידה מסוימת, הוא אחרון המעורבים בה, בתפקיד מרכזי, שעודנו נמצא ליד הגה הפיקוד. במישור האישי, ברק מעריך מאוד את אייזנקוט, ששימש כמזכירו הצבאי בעת כהונתו כראש ממשלה ומרוצה גם מתפקודו בצפון בשנים האחרונות. אבל במפגשים סגורים, ופה ושם בראיונות לתקשורת, השניים מספקים זוויות הפוכות לגמרי למה שהתרחש בלבנון בקיץ 2006. ברק מדגיש את חוסר הבגרות של הממשלה, בהחלטתה להגיב במתקפה על חטיפת חיילי המילואים, את התכנון הלקוי בהמשך, את היעדר ההבנה של השלכות הפגיעה הממושכת (34 יום) בעורף. אייזנקוט חש שהצבא עמד בסופו של דבר בחלק ניכר מהמטרות שהוצבו לו (לבד מכאלה שהדרג המדיני קבע מבלי לעדכן את המטכ"ל) ושהתוצאות שניתן היה להשיג היו ממילא מוגבלות. לא היה בסיס ליומרה לעצור את ירי הקטיושות תוך כדי המלחמה, הוא סבור, אבל העובדה היא שבעקבותיה השתררו שלוש שנים של שקט מוחלט. בשנה האחרונה, וביתר שאת בימים שקדמו ליום השנה השלישי, נדמה שקונה לה אחיזה מסוימת הערכה מחודשת של המלחמה ותוצאותיה. יש אפילו מי שמתארים אותה כניצחון אסטרטגי גדול. זה לא קשור רק באייזנקוט, שמודה ביושר גם בכשלים שאירעו (אף שהמחלוקת על המלחמה מקרינה בעקיפין גם על ההתמודדות בצמרת צה"ל ועל סיכויו להתמנות בעתיד לרמטכ"ל). לאולמרט, שבוודאי שוקל קאמבק פוליטי עתידי ולחלוץ, העסוק עכשיו במסע ריהביליטציה, זו שאלה קריטית. לפני כמה שבועות פירסם תא"ל גל הירש, מפקד אוגדה 91 במלחמה שנאלץ לפרוש בעקבותיה, ספר ובו גרסתו לאירועים. בקרוב צפוי גם ספרו של חלוץ. מחרתיים יופיעו חלוץ וסגנו לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, ביום עיון על המלחמה באוניברסיטת תל אביב.

יותר קרוב לתיקו

דווקא הקולות החדשים מחייבים להעמיד את הדברים בפרספקטיווה. ישראל לא הפסידה בלבנון בקיץ 2006. התוצאות בשטח היו קרובות יותר לתיקו, אבל נתפסו ככישלון משום שלא עמדו בציפיות המוקדמות, בראש ובראשונה של הישראלים עצמם. צה"ל, ששנתיים-שלוש קודם לכן הצליח לבלום גל טרור פלסטיני נורא בערי ישראל, לא גדע את ירי הרקטות של חיזבאללה. אזרחי הצפון ישבו במקלטים כמעט חמישה שבועות, כשלא הממשלה ולא המטכ"ל מבינים את חומרת מצבם והמדינה אינה נערכת לספק את צרכיהם הבסיסיים. רמת האימונים העלובה של הצבא בשנים שקדמו למלחמה נחשפה במלוא חומרתה. ואילו המהלך הקרקעי ב-60 שעותיה האחרונות של המלחמה התברר ככישלון חרוץ. לא רק שצה"ל לא הגיע לעמדות שמהן איים בצורה ממשית על חיזבאללה, אלא שבחינת מערכת קבלת ההחלטות בצמרת מגלה שיקול דעת מוטעה, שעלה בחיי חיילים רבים. מטרידה לא פחות העובדה ששרשרת הפורשים נמנעה בדרך כלל מנטילת אחריות לטעויותיה. הצד השני של המטבע הוא שחיזבאללה ספג מכה חזקה. זו נובעת בראש ובראשונה מיחסי הכוחות הבסיסיים. ארגון גרילה, ובו כמה אלפי לוחמים, מסוגל להפגיז את העורף האזרחי ולעכב את התקדמות צה"ל, אך בוודאי לא לנצחו. 177 אלף פגזי ארטילריה ירה צה"ל לשטח לבנון, וחיל האוויר ביצע בעת המלחמה כמעט 12 אלף גיחות. ההתקפות הותירו הרס וחורבן בלבנון והפילו מאות חללים בקרב המערך הלוחם של חיזבאללה. אין פלא שהוציאו את החשק למזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, להסתכן בעימות נוסף, בייחוד כשהוא עצמו עדיין מדלג בין בונקר לבונקר מחשש להתנקשות ישראלית. מכאן נובע המצב האסטרטגי בגבול: חיזבאללה נמנע מאז לחלוטין מירי רקטות ולרוב מונע ירי של ארגונים קיקיוניים. כניסת כוח יוניפי"ל לדרום, בעקבות המלחמה, הרחיקה את מוצבי חיזבאללה מהגבול. מנגד, הארגון הצטייד בלא הפרעה בעשרות אלפי רקטות וכיום הוא מסוגל לכסות בירי את רוב שטח ישראל.

כמו לראות תאונה

במבחן התוצאה, אירעו כמה דברים חיוביים. הגבול שליו יחסית, ההרתעה - אותו מונח חמקמק - כנראה עובדת לפי שעה, הצבא קיבל צלצול אזעקה באשר למצב כשירותן האמיתי של היחידות ומאז הוכיח יכולת משופרת (מול יריב חלש מחיזבאללה) במבצע "עופרת יצוקה" בינואר האחרון בעזה. ועדיין, המצב בצפון נזיל. שיקולים איראניים או סוריים יכולים להביא להתלקחות מחודשת, שתגרור גם את חיזבאללה חרף כל הניתוחים המלומדים של ישראל. בחינה מחודשת של אירועי קיץ 2006 תמיד רצויה, אבל היא אינה מוליכה בשום פנים למסקנה שהיתה זו מלחמה נפלאה (אין כאלו בכלל). "למדנו כמה דברים מאז", אומר קצין בכיר ששירת במלחמה בתפקיד מטה. "אני מקווה שאנחנו יותר מפוכחים, פחות יהירים, פחות נגררים לאמירות שאין להן כיסוי. אווירת הכישלון לאחר המלחמה לא נובעת כל כך מביצועי צה"ל, אלא מהפער בינם לבין הציפיות המופרזות. אבל את תחושת הקבס בסיום אני עדיין זוכר היטב. זה היה כמו לראות תאונה שמתרחשת מול העיניים ולדעת שאתה לא מסוגל למנוע אותה". (עמוס הראל, "שלוש שנים למלחמת לבנון: השאלה מי ניצח במלחמה נשארה פתוחה", "הארץ", 10 ביולי 2009‬.)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כלקח ממלחמת לבנון השנייה עלה היקף תרגילי המילואים פי ארבעה, לעומת שש השנים שקדמו למלחמה ב-2006. בצה“ל בוחנים הארכת האימונים לצורך הגברת הרצף בין אימון לאימון

http://www.idf.il/1133-18900-he/Dover.aspx

בנוסף, בימים אלו בוחנים בצה“ל הארכה של אימוני המילואים משבוע - כמקובל היום - לשבועיים. המטרה: יצירת הדרגתיות ברמת הקושי של התרגילים והגברת הרצף בין אימון לאימון.

שינוי נוסף שיושם לאחרונה, הפעם בעקבות מבצע ”עמוד ענן“, מאפשר הצטיידות מהירה הרבה יותר של פלוגות החי“ר במילואים - בתוך 24 שעות. ערכות ה“צרוכה“ שהגיעו לצה“ל החל מינואר האחרון מכילות אמצעים לשימושם של המילואימניקים בזמן לחימה: אזיקונים לסגירת הקיטבג, צבעי פנים, פלנלית לניקוי הנשק, סטיקלייטים לסימון מקום היחידה בלילה, שקיות חימום ונייר טואלט. הערכות הללו מאפשרות למעשה את קיצור פרק ההצטיידות למילואימניקים. שדרוג לוגיסטי נוסף כולל החלפת המזרנים הקיימים למזרנים דקים וקלים לנשיאה עבור יחידות החי“ר, שיונפקו למילואימניקים בעת גיוסם לשירות.

חיילי מילואים, אשר שוחררו מהאימון שאמור היה להתקיים השבוע ובוטל עקב המתיחות, טוענים כי הפסידו ימי עבודה שלא יקבלו בחזרה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/468/698.html

קונספט יפה ברמה הערכית והמורלית, שהיקפו אמנם מוגבל בינתיים אך הולך ותופח עקב התמעטות אנשי המילואים המוכנים לבצע תפקידים דורשניים ברמת מ"פ ומעלה. בה בעת אינו פרקטי מאחר והקצין לא "גדל" ביחידה, אינו מושרש בה, אינו בעל מנטליות של איש מילואים ובד"כ הסידור מתבטל עם מעבר הקצין לתפקיד אחר, במקום שאינו בהכרח תומך ומאפשר סידור שכזה.

אגב עולה השאלה מה עולה בגורלם של כל אותם המ"פים (ומעלה) שמשתחררים בקבע מבלי להתקדם הלאה אך נראה שאינם מגיעים במספרים מספקים ליחידות המילואים, ועל כן הצורך להוציא סמ"פ וקמבצ"ים לקורס מ"פים מילואים. כנ"ל מג"דים בקבע, שנראה שרובם (אפילו אלו שאינם מתקדמים בדרגות) נשארים בקבע די זמן אחרי תפקידי המג"ד שלהם כדי להפוך אותם למבוגרים מדי או לא רלוונטיים למלא תפקיד שכזה, או שמשתחררים אך מוותרים על ההזדמנות (עול?) בפיקוד על גדוד מילואים.

נתון מעניין אחר לא מהכתבה עלה בראיון עם תא"ל מיל' מהרן פרוזנפר לשעבר יועץ הכספי לרמטכ"ל שהיה לאחרונה בתכנית "רצועת הבטחון" בגלי צה"ל. לדבריו לפני 20 שנה צה"ל צרך 10 מיליון ימי מילואים בממוצע לשנה לעומת 2.5 מיליון בלבד השנה. לא זכור לי אם תא"ל פרוזנפר טרח לציין שבפועל מדובר בהרבה יותר מ 10 מיליון מאחר וכזכור עד 2001 חיילי מילואים לא תוגמלו כלל בגין חד יומי, למעט אוכלוסיות מוגדרות כמו צ"א. ננרמל לרגע את משך המילואים הממוצע דאז ל 30 ימים בשנה (בהעדר הפיצולים שטרם רווחו) ניתן להסיק בכלליות כי ב 1993 כ 330K גברים בישראל ביצעו שירות מילואים פעיל משמעותי, אגב כולל רבים בשכבת הגילאים 43-50 שכמעט ואינם נקראים כיום . באותה השנה עמדה אוכלוסיית ישראל על כ 5.3 מיליון נפשות כך שאחוז המבצעים שירות מילואים פעיל משמעותי עמד על כ 6 אחוזים מהאוכלוסיה, או בערך מחצית משיעור במהלך במלחמת יוה"כ (הגיוס הגדול ביותר של לובשי מדים בתולדות מדינת ישראל).

נקפוץ לימינו אנו. ראשית לא ברור אם הנתון של 2.5 מיליון ימים כולל את הגיוס המסיבי למדי של אנשי מילואים במהלך עמוד ענן (שווה ערך לכ 750K~ ימים בהסתמך על ההיקף שפורסם) אבל נניח לרגע שלא, ונניח לרגע שכיום משך המילואים הממוצע עומד על 18 ימים בשנה אזי ניתן לראות שמספר המשרתים שירות מילואים פעיל משמעותי עומד על כ 135K בלבד בממוצע לשנה בעוד שאוכלוסיית מדינת ישראל גדלה ב 3 מיליון נפשות לאורך 20 השנים הללו, כך שאחוז המבצעים שירות מילואים פעיל משמעותי עומד כיום על כ 1.5% מהאוכלוסיה בלבד, פער שכמובן ילך ויגדל עם השנים. כמו כן מאחר ונשים רבות יחסית עושות מילואים הרי שאחוז הגברים המבצעים שירות מילואים פעיל משמעותי מתוך האוכלוסיה קטן עוד יותר. נוסיף על כך את היד הקלה על "הדק הפטורים" הן בעת השחרור מסדיר והן בזריקת חיילים וקצינים "בעייתים" מיחידות מילואים, לצד העדר רדיפה וענישה מרתיעה כלפי משתמטים, עריקים וכמובן הטכנולוגיות המתקדמות ההופכות את אנשי המילואים לפחות ופחות רלוונטיים במערכים מסוימים וניתן לראות בנקל שיש פה אתגר משמעותי בטווח הרחוק הן לחוסן הלאומי של מדינת ישראל והן למודל צבא המילואים כצבא העם.

נכון שנעשו ונעשים כל מיני פתרונות נקודתיים כאלו ואחרים כמו חוק המילואים, הזנה מסדיר, שילוב נשים וחרדים, מוסד הקמל"ר (שלעניות דעתי ל 99.99% מאנשי המילואים אין צל של מושג מה בדיוק האיש הזה עושה וכיצד הוא מקדם את מעמדם במשהו, אם בכלל) וכו' רק השאלה האם כל זה אינו בגדר "מעט מדי, מאוחר מדי"? ואילו צעדים משמעותיים צריך וניתן לנקוט כדי לשנות את המצב מהותית?

הכתבה לא מגלה שלא מעט קציני מפקדה במז"י מחזיקים בתפקיד כמפקדים במילואים ע"מ לקבל סטטוס שכר של קצין קרבי
לא שופט רק מיידע

נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין איה

וכי אין מי שימלא את התפקיד הזה במקומם.

היות ואדם לא יכול להיות גם מג"ד בסדיר וגם מג"ד במילואים את תפקידי המג"ד-מח"ט במילואים (כאשר אין איש מילואים שיבצעם) צריך למלא לוחמים שנמצאים בתפקידי רוחב או כרגע בתפקידי מטה.

זה נהוג, זה מקובל, זה לגיטימי כי אין פתרון אחר כרגע וזה בפירוש לא בשביל המשכורת שלהם.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

על פי נתונים שהציגה ראש אכ“א, האלוף אורנה ברביבאי, בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, קיימת מגמת עלייה מתמשכת בהיקף האימונים במערך המילואים

http://www.idf.il/1133-19133-he/Dover.aspx

ריכזנו את כל הקלטות הישיבות בועדות (כולל בועדת חו"ב) ביום ההוקרה של הכנסת למערך המילואים שארגנה שדולת המילואים בכנסת.

צפיה נעימה

עלה
העמותה למען משרתי המילואים
admin@miluim.co.il

פורום ב- ynet
אתר העמותה למען משרתי המילואים (ע"ר)
דף הפייסבוק של העמותה למען משרתי המילואים (ע"ר)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles_3/30864981_1.JPG]