מבצע עמוד ענן - אחריתו של דבר
אתמול בערב הוכרזה הפסקת אש בתיווך גורמים בינלאומיים, כצפוי המחבלים ירו עוד קצת רקטות וצעקו "ניצחנו" ונצרו את האש - לא מפתיע, לא חדש!
אצלנו: ציבור גדול מרגיש מרומה, מושפל, מופסד, לא מיצינו, פחדנו, "צריך להכניס להם", "צריך להכנס ולגמור אותם" וכו' וכו'
אפילו כאן באתר הזה (בפורומים אחרים כמובן) אנשים פתחו אשכולות בסגנון "ביבי תתבייש" ועוד כל מיני אשכולות מוזרים כאלה שמעידים על יותר על המגיבים עצמם מאשר על נושא האשכול.
מה המשותף לכל התגובות האלה? כולן נובעות מרגש, לא מרציונל ובוודאי שלא מידע (אין לאנשים האלה את הכלים ואת מכלול העובדות שהביאו את המנהיגים להגיע אל ההסכם הזה) ובכל זאת הם מעיזים למתוח ביקורת מתלהמת מבלי להבין כלל את המצב המדיני, חברתי, צבאי, כלכלי של המשמעות של ההתלהמות שלהם.
המושגים שמיד צצו הם - ניצחון והפסד, ממש כך כמו במשחק כדורגל.
מי מתנהג כך ואנחנו מלגלגים עליהם בגלל זה? הפלסטינים עצמם בסיטואציה הזו, הלבנונים במלחמת לבנון 2, הסורים, הלובים, המצרים ושאר הערבים בקונפליקטים שהיו ויש להם.
האשכול הזה נועד לשרטט את האופציות הצבאיות של כניסה קרקעית מול תום המבצע כפי שהדרג המדיני החליט.
מאחר ולאופציה הצבאית יש השפעה ישירה על המצב המדיני, חברתי, כלכלי וכו' אפשר להזכיר אותם אולם לא להכנס אליהם בצורה עמוקה.
מכל המגיבים אנו מבקשים לנסח את עצמם בצורה ברורה, להמציא אסמכתאות אם ניתן ובעיקר לא להתלהם ("ביבי תתבייש" אצלנו יוביל לחסימה מיידית!)
אני אתחיל:
1. מטרות המבצע: הדרג המדיני השכיל לטעמי לא לציין מטרות ברורות, השאיר את העולם, את המחבלים וגם את הציבור בתוך ענן של עמימות - דבר נכון מאד לעשות, לא צריך לשתף את כולם בכל דבר, מטרה כללית כ "השבת השקט" זה מטבע שאפשר לפרש אותו במיליון דרכים.
לא פחות חשוב מכך זה יעדים שאותם לא ביקשנו ומשום מה השתררה תחושה בציבור שזה כן יעד וכעת אותו ציבור מרגיש מרומה, אני מדבר על הפלת שילטון החמאס.
אולי זה ישמע אירוני אבל החמאס כשולט זה דבר טוב ליהודים, כי כל אלטרנטיבה כניראה תהיה דתית יותר וקיצונית יותר (גא"פ, אל קעידה וכד').
קצת היסטוריה בנושא, ב 2006 החמאס הפילו את הפת"ח בטענה שהם הסתאבו ושכחו את העניין הפלסטיני, מנעמי השילטון והתעשרות ברמה האישית (דחלאן אמרנו?) קרצו להם יותר.
מה קרה עם השנים? החמאס הסתאב והתחיל להינות מהרגשת הכוח ומנעמי השילטון וכעת האירגונים הקטנים באים אליו באותם טענות שהוא השמיע כלפי הפת"ח.
החמאס שרוצה להישאר בשילטון מצד אחד מקיים הפגנות כוח עם רטוריקה פלסטינית ברורה תוך כדי אישור ל "שיחרור קיטור" רגעי לאותם פלגים אבל בסתר דואג גם לטרפד אותם.
2. המהלך הצבאי: ישראל יזמה את המבצע בחיסול בכיר צבאי והשמדת מערך התלול מסלול ארוך הטווח, המל"מ (מודיעין לפני מבצע) נצבר במשך שנים ובשעת הכושר התוכנית נישלפה ובוצעה כהלכה.
לקחי העבר נילמדו, המנהיגים מיעטו להופיע בתקשורת, נימנעו מהתלהמות ואיפשרו לצה"ל לעבוד ע"פ תוכנית אש מסודרת ומדורגת אשר לפחות ארבע מטרות לה:
- פגיעה קשה ככל האפשר במערך התלול מסלול (כולל מנהרות, מחסנים, רקטות ומשגרים)
- פגיעה קשה ככל האפשר במערך ייצור האמל"ח (מתקני ייצור ומתקנים לחומרי גלם) ואמצעים אחרים (כטב"מים)
- פגיעה בבכירים ומחבלים זוטרים מהזרוע הצבאית בכלל והשייכים למערך הרקטות בפרט
- פגיעה בחוליות ירי מזדמנות
צה"ל (בעיקר חיה"א, אבל גם חיה"י וכוחות יבשה) קיבל מרחב פעולה גדול ובנק מטרות גדול (חלקו עודכן תוך כדי אש) והחל לפעול בצורה שיטתית, מושכלת ויעילה תוך כדי המנעות מפגיעה היקפית ככל שניתן.
התוצאה - מאגרי רק"ק אשר ניצברו במשך שנים רבות הושמדו, בכירים בזרוע הצבאית חוסלו, מתקני ייצור, אחסנה, חומרי גלם ומנהרות הושמדו, מערך ייצור הכטב"מים (סניף של איראן) חוסל וחוליות ירי מזדמנות רבות נפגעו.
3. הסברה ומדיניות חוץ: לקחי העבר נילמדו, גם דו"צ וגם משרד החוץ הרעיפו במידע, תמונות, סרטים ומסעי הסברה בארץ ובעולם מתוך מטרה אחת - גיוס תמיכה והבנה ליציאה למבצע הזה.
מנגד, תעמולה פלסטינית שקרית וזולה אשר חלקה Paliwood וחלקה שימוש בתמונות גרפיות של נפגעי פעילות צה"ל (דוגמה: דחפו לראש ממשלת מצרים גופה של ילד במהלך נאום), אבל הניסיון לימד שהתעמולה הזו במינון גבוה מצליחה להשיג את מטרתה באחוזים די גדולים.
ראוי לציין גם התגייסות ספונטנית של ישראלים רבים על בסיס אישי ברשת האינטרנט בכלל וביוטיוב בפרט, מול גורמי תקשורת בינלאומיים ועוד'.
התוצאה של ההסברה הישראלית היתה תמיכה כמעט גורפת של העולם החופשי במבצע וזה כולל את נשיא ארה"ב (למגינת ליבם של מחרחרי "אובמה יתנקם בנתניהו").
4. העורף: הציבור תמך במהלך וברך עליו אע"פ שכמעט חצי מדינה היתה משותקת מאיום טרור הרקטות.
היו פגיעות של רק"ק בעורף (כולל קטלניות) אבל לרוב הציבור היה ממושמע וסבלני.
6. רק"ק: הרקטות אשר נורו על ישראל מרצועת עזה (וגם מלבנון) מבחינה צבאית הן נשק בעל יעילות כמעט אפסית, מחבל מתאבד אחד בנתניה עשה נזק הגדול עשרות מונים מהנזק שכל אלפי הרקטות שנורו על ישראל ב 20 השנה האחרונות עשו יחדיו.
אבל ברמה הפסיכולוגית הרק"ק הן נשק שמשתק אוכלוסיה מלתפקד כרגיל בעולם חופשי.
7. סיכום: המבצע הזה הוא דוגמה ומופת לניהול סיכונים/משברים/מבצעים בכל רמה:
- מדינית: אהדה גורפת בעולם עם מעט ביקורת, הסברה טובה ופתיחות, מצרים של האחים המוסלמים הפכה להיות בת ברית אשר יש הגורסים שיותר טובה לנו ממובארק (זה לבד בונוס גדול, מצרים כבולה איתנו בהסכם של הפלסטינים שמקבע את הסכם השלום איתם)
- צבאית: מצד אחד עמימות ומצד שני שיתוף בתוצאות של מהלכים צבאיים, תוכנית אש יעילה, מודיעין מעולה, ביצוע מבריק, גיוס מילואים מהיר, ציוד טוב, כוחות מאומנים וערוכים - לקחי העבר נילמדו.
- חברתית: חוסן לאומי, לכידות חברתית ושותפות גורל
- פוליטית: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות - לרוב זה היה נכון מלבד גורמי שוליים בפוליטיקה שלא ראויים שנזכיר אותם, האופוזיציה התגייסה ותמכה.
- עמידה ביעדים: אמנם פרטי ההסכם לא הוצגו אולם מדובר על כך שישראל תזכה לשנים ארוכות של שקט עם ערבויות בינלאומיות (כל הגורמים המקצועיים בארץ ובחו"ל המליצו על הפסקת המבצע כולל השב"כ, צה"ל והמוסד).
האלטרנטיבה - כניסה קרקעית!
1. צבאית: רוצים הפעם ללכת עד הסוף, לא רק להכנס ולצאת כמו בעופרת יצוקה, נכון?
אז נניח שמטרת הכניסה הקרקעית היא השמדת כל האמל"ח של הפלסטינים וכינון משטר שיקבל את ישראל (חמאס או אחרים).
בלי מצב לחימה צה"ל ייצטרך חודשים רבים לאסוף ולהשמיד את האמל"ח הזה, במצב לחימה (ושיטור אחריה), זה ייקח הרבה הרבה יותר זמן עם נפגעים רבים, הקצאת כוחות רבים של לפחות שני חטיבות חי"ר, חטיבת שריון אחת, גורמים תומכי לחימה ופעילות אינטנסיבית של חילות האוויר והים.
נא לא לשכוח שיש עדיין גבולות חמים אחרים באזור - איו"ש, סיני, סוריה, לבנון שגם שם צה"ל מוצא את עצמו ניקרא לפעול.
(מי מבטיח לנו שהלבנונים/סורים לא יתקפו? ערביי ישראל לא יתחילו עם הצתות נוראיות? ערביי איו"ש יתחילו עם פיגועים בתוך הערים? ועוד כל מיני צרות שיכולות ליפול עלינו רק בגלל שתהיה תסיסה ממראות הלחימה הקרעית)
2. חברתית/עורף: דרום הארץ ומרכזה יהיו משותקים, המחבלים לרגע אחד לא יפסיקו את הירי, זה אמנם ילך ויקטן עד שידעך לחלוטין אבל כל הגורמים המקצועיים יודעים שכל עוד הם יכולים לירות הם ירו וזה ייקח לא מעט זמן (שבועות ואולי חודשים).
3. כלכלית: הכניסה לבוץ העזתי תעלה הרבה מאד כסף
4. מדינית: ישראל תאבד מהר מאד את האהדה, את הלגיטימציה ותצטייר כקלגס, הרקטות על ישראל יראו כאין וכאפס לעומת ההרס שיזרעו כוחות הקרקע הן לתשתיות והן פגיעה בפלסטינים (ביניהם בלתי מעורבים)
5. פוליטית: מלחמות פוליטיות בין השמאל לימין, כולם נגד כולם, אי יציבות שמזמינה צרות מבית ומחוץ.
6. סיכום: זה כניראה מרגיש טוב לצעוק "ביבי תתבייש" ובואו "נכניס להם" ועוד כל מיני קישקושים כאלה, אבל כשמסתכלים על העובדות כפי שפורטו לעיל וכמסתכלים על הסיכון/סיכוי מבינים שהמבצע הזה היה מהיר, ממוקד וממצא אשר הוליד הסכם שלא בטוח שהוא פחות טוב מהסכם שמהלך קרקעי היה מוליד אם בכלל.
רק עם הזמן נדע אם אכן המבצע עשה שינוי והביא שקט, אבל על שני דברים כן אפשר להצביע:
- ישראל לא נרתעת מאתגרים צבאיים גם כשהדברים לא ניראים כך, צה"ל הדגים יכולת קטנה מאד מעוצמתו
- הנזק לפלסטינים עשה להם הרבה עבודה, הרבה כסף הולך להשפך בעזה גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית של מי מביניהם סגרו את העיסקה (שאף אחד לא ישלה את עצמו שהדברים לא כך), גם המצרים קוטפים כאן קופון לא קטן (ראה העברת כסף לפלסטינים מקטאר/ארה"ב/אירופה דרך מצרים).
לא נכון לשפוט את תוצאות המבצע במושגי ניצחון והפסד, הדברים הרבה יותר מורכבים מכך.
בעידן הנוכחי, יותר חשוב מלגרום להם להפסיק לירות זה לגרום להם לרצות להפסיק לירות!
ניראה לי שאנחנו בדרך הנכונה, הלוואי שלא ניתבדה, כי אם כן כפי שראש הממשלה אמר "כל האופציות פתוחות".
תודה למנהיגים, לצה"ל ולזרועות הביטחון, לעורף ולכם.
ובהצלחה בהמשך הדיון!
נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 22-11-2012 בשעה 10:32.
|