שלום!
רציתי לשתף את הפורום הזה בחוויות שלי מהשירות עד כה, אני חושב שעברתי הרבה דברים ולמדתי המון ואני אשמח אם חבר'ה שטרם התגייסו או אפילו חיילים צעירים יוכלו ללמוד מהטעויות שלי ויצליחו אולי יותר טוב ממני, וכמובן אתם מוזמנים לשאול שאלות!! רק חשוב להוסיף, הדברים הם מנקודת המבט האישית שלי ואין לראות בהם כהמלצה כוללת!

אוקי, אז נתחיל :

כמו כולם לפני הגיוס הייתי מלש"ב, טרום-צעיר, תמים וחביב.
הייתה לי המון מוטיבציה לשירות הצבאי וחיכיתי בלי הרבה סבלנות לצו הראשון ולמיונים שיבואו אחריו..
ובכן סופסוף היום המיוחל הגיע והתייצבתי בלשכת הגיוס בבאר שבע ושם התחלתי בסידרת הבדיקות המייגעת של הצו הראשון.
בראיון האישי כשנשאלתי האם אני מעוניין להיות טייס השבתי ש"לא! אני רק לוחם אמיתי! השאיפה שלי היא להגיע לשייטת!"
לאחר מכן חיכיתי לשלב המבחנים מול המחשב, חיכיתי עד שנשארתי כמעט אחרון, שאלו אותי אם אני מוכן לחזור ביום אחר ועניתי שכמובן מפני שאני כבר דיי עייף ולא מרוכז אבל לאחר חמש דקות התפנה מקום והכריחו אותי להישאר בלי לתת לי הזדמנות נוספת וכך עשיתי את המבחנים ואני חושב שיצאתי אחרון מהנבדקים באותו היום בשעה 17:00 בערך.. לבסוף נקבעו לי הנתונים הבאים:
פרופיל: 97
קב"א: 53
דפ"ר: 60
ציונים לא גבוהים במיוחד אבל גם לא נמוכים מידי..

ובכן כבר ממש הייתי נרגש לקראת המיונים ליחידות השונות!
ואלה לא איחרו לבוא, קיבלתי מיונים ליחידה מסוימת בחיל המודיעין לפי דעתי זו היחידה הטכנולוגית ואני לא יודע אם ניתן לפרט יותר..
וקיבלתי יום סיירות- סופסוף החלום מתחיל להתגשם! (האומנם..?)
וכמו כולם קיבלתי מנילה ומיונים לקד"צ נהיגה וגם את הזימון המוזר ליום מיונים ליחידות מיוחדות- שעליהם אין מה להרחיב יותר מידי.!

התחלתי את המיונים לחיל המודיעין ועברתי מספר שלבים בהצלחה עד שהגעתי לשלב הראיון האישי-
שם ישבו מולי חמישה מראיינים - שתי נשים ושלושה גברים, שהתחילו לשאול אותי שאלות על עצמי ועל התחביבים שלי ועל רמת המוכנות שלי לתרום למדינה, עד שלבסוף נשאלה השאלה הבאה:
"מה אתה מעדיף.. להיות חייל קרבי , לוחם, נגיד בצנחנים או אצלנו ביחידה, כלומר לא לוחם?"
עניתי:" ובכן אני מעדיף להיות לוחם.."
וכך הסתיים הראיון ולאחר כמה ימים קיבלתי מכתב בדואר:
"אנו מתנצלים להודיע שנאלצנו להסיר מועמדותך לחיל המודיעין עקב אי התאמה..."
ובכן לא נתתי לזה להטריד אותי יותר מידי כי ידעתי שעומד לפניי יום סיירות והכל עוד פתוח.

יום סיירות- הגיע היום הגדול!
כמו אלפים אחרים הגעתי לווינגייט בשעת בוקר מוקדמת ועמדתי בתור לפני הקרוון הלבן של הקליטה הראשונית.
היום התחיל וכמו שכולם כבר בטח מכירים את היום הזה אין לי מה להרחיב יותר מידי..רק להגיד שלא הייתי המלש"ב הכי חזק או הכי מהיר אבל בהחלט לא פראייר..
בסופו של אותו יום לא קיבלתי זימון לשום גיבוש - רמת האכזבה שלי מעצמי הייתה עצומה- לא ידעתי איך לאכול את זה.
אחרי שבועיים הגיע לביתי מכתב - שוב מחיל המודיעין.
אך המכתב הזה היה קצת שונה..
זומנתי למיונים ביחידה קרבית של אמ"ן- מי שמכיר יופי לו!
את כול המיונים עברתי בהצלחה וגם את תהליך התחקיר הביטחוני והתקבלתי!
הייתי מאוד שמח ונרגש

בתאריך- 24.07.2011 התגייסתי סופסוף לצה"ל!
נרגש עמדתי בבקו"ם גאה בעצמי שאני הראשון מחבריי שהתגייס ליחידה קרבית. הכל היה פתוח.
את הטירונות עשיתי בחטיבת גולני.
אני יכול להגיד שסך הכל נהניתי מהתקופה שלי בגולני, היה מאתגר ומהנה ואני שמח שיצא לי לטעום קצת מעולם החי"ר.
אך קרה לי גם דבר שעליו אני לא כל כך שמח...
במהלך אחד השבועות שבטח, כשהכיתה שלי מבצעת את אחד התרגילים, במהלך הריצה פרקתי את הברך, זאת אומרת היא הסתובבה וזזה ממקומה הטבעי, הכאב היה חד ובלתי נסבל.
המ"כ שלי שראה שנפלתי ושאני סובל מכאבים לא הבין מה קרה וכשהסברתי לו את המצב הוא סחב אותי "אחד על אחד" עד המאהל.
שם לא ממש זכיתי ליותר מדי יחס או אמפתיה, טענו שלא ניתן לפנות אותי חזרה לבא"ח כי אין רכב פינוי ושבינתיים אני צריך לשכב ליד האוהל.
אז שכבתי...בחשאי הוצאתי את הנייד והתקשרתי להורים, אבא שלי שהיה קצין בקבע יותר מעשרים שנה הבין שמשהו מסריח ואמר לי לא לדאוג ושהוא יסדר את זה..
מסתבר שהמ"מ לא עידכן את המ"פ במצב שלי ורק בזכות זה שלאבא שלי יש קשרים הגיעו למ"פ המדובר והביאו אותי לפניו ולפני החופ"ל שראה את הברך והורה לפנות אותי מיד לרופא.
הרופא פינה אותי לבית החולים ומשם הביתה...

מי שנפצע באיזשהו שלב בשירות- תמיד תשתפו את ההורים ותמיד תזכרו שהמ"מ בסך הכל ילד .. לא תמיד יהיה לו ניסיון במצבים כאלה ולפעמים הוא לא ידע כיצד לתפקד..

ובכן חזרתי לאחר שבועיים לשירות כמעט מלא עד שסיימתי את הטירונות עם רובאי 05 ועם קצת כאבים בברך.
כך התחיל המסלול ביחידה.
אני לא ממש רוצה לפרט על המסלול אבל האינטנסיביות והקושי שלי האימונים והתדירות שלהם במשך החודשים הבאים לא הטיבו עם המצב שלי ורק החמירו אותו..עקב המוטיבציה המשכתי וסחבתי עד שכבר הבנתי שזה לא טוב, פניתי לרופא והוא שלח אותי לבצע בדיקת mri ובצילום זיהו קרע קטן במיניסקוס ומתיחה של הרצועות,
האורטופד שראה את הצילום המליץ להוריד לי את הפרופיל ל- 64 זמני ל- 3 חודשים.
כך הסתיימה דרכי ביחידה.. היחידה פלטה אותי לבקו"ם
בגלל שהפרופיל הרפואי שלי היה זמני קבעו לי מקצוע של פקיד. וכך שלחו אותי למז"י.
לא הבנתי כל כך מה קורה והגעתי לחטיבת ביסלמ"ח - בית הספר למ"כים ולמקצועות החי"ר.
שם הציבו אותי בשלישות של החטיבה.
הייתי החייל המתוסכל והשבור ביותר בצה"ל!
היה לי תפקיד של עציץ ורציתי למות
ידעתי שהפרופיל זמני ובחרתי לא לעשות ניתוח ובגלל שהמצב לא היה כל כך חמור אלא ללכת על השיטה השמרנית ולעשות פיזיוטרפיה.
וכך מצאתי את עצמי נוסע לצריפין כדי לטפל בברך ולירוחם כדי לחתום על טפסים... זו הייתה התקופה הכי מתסכלת בשירות שלי..אומנם מצאתי כמו נקודות אור - בביסל"ח התנאים לא רעים בכלל - חדר כושר, בריכה, אוכל לא רע בכלל, ויציאות טובות הביתה, אפילו לקחתי על עצמי כמה פרוייקטים כמו טקס יום הזיכרון ואיכות הסביבה.. אבל הרגשתי עדיין מיואש וחיכיתי לועדה הרפואית שתעלה לי את הפרופיל חזרה!
גם היום הזה הגיע, באתי לועדה עם המון ציפיות, אך מהר מאוד התאכזבתי, הרופא החליט שהפרופיל יעלה רק ל- 72 כי "כך רשום בספר".. רציתי לבכות..
חזרתי לחטיבה מתוסכל.. ידעתי שליחידה אני לא אחזור והייתי תקוע בביסלח עם תפקיד מגעיל..
למזלי, המפקדת שלי הבינה שמדובר בפיספוס של הצבא והיא עשתה הכל על מנת לעזור לי.
כך קמ"ן החטיבה שמע על המקרה שלי והציע לי ללכת ולהיות קמ",ן גדוד.
גם המון עזרה משניהם יצאתי לקורס מש"קי מודיעין (קמ"מ) במפרשית אותו סיימתי בהצטיינות והשלב הבא היה ההכנה לקצונה ובהד 1.
את ההכנה עשיתי בביסל"ק - בית הספר לאיסוף קרבי - זה היה הדבר הכי חפשני ועלוב שלקחתי בו חלק.. כל הכבוד לאיסוף קרבי..
והגעתי לבהד 1 והתחלתי את הקורס במגמת להב בגדוד הדס.
בה"ד 1 זו חוויה ענקית, אני חושב שלמדתי משם המון ובעיקר הייתה לי זכות גדולה להכיר אנשים אדירים וללמוד המון על עצמי.
זה אחד המקומות היחידים בצבא בהם אתה נפגש באנשים מכול החיילות אפילו ממג"ב!!
זה היה אדיר ואני מאוד שמח שהייתה לי הזדמנות לעבור את זה!
אחרי הטקס סיום על הרחבה האגדית של רנ"ג טאיטו הגיע הזמן להשלמה החיילית.
אני לא אשקר לכם... עוד מהקורס קמ"מ הבנתי שכל התחום הזה של מודיעין שדה לא ממש מדבר אליי.. וכל האמירות האלה של " קמ"ן הוא קצין מטה ולא קצין לוחם" מהסגל של הקורס הפריעו לי מאוד.. במהלך בה"ד 1 העלתי את הפרופיל שלי חזרה ל- 97.. הלכתי לועדה רפואית והצלחתי לשכנע אותם שהכל אצלי באמת בסדר והנה אני בקורס קצינים במגמת להב!
קיוויתי שהדבר יעזור לי לחזור לקרבי ואף ביקשתי לעבור ולהמשיך למגמת "גפן".
כל זה לא עזר ומצאתי את עצמי בבה"ד 15 כשאני קצת חסר מוטיבציה לתפקיד קמ"ן גדוד והרבה לא שלם עם עצמי לגבי המשך השירות שלי.. נזכיר שבתקופה הזאת עברתי כבר יותר מחצי מהשירות שלי כך שיותר מידי אפשרויות אין לי..

יום אחד, ואני לא ממציא, נכנס לעין שלי חלקיק זעיר ממתכת שעף עם הרוח.
הכאב היה בלתי נסבל וכמובן שעוד לא ידעתי שזה חלקיק ממתכת ונאלצו לפנות אותי לביה"ח איכילוב - שם הרופא זיהה את החלקיק והוציא אותו במיומנות רבה.. ואמר לי לחזור אם יהיו כאבים..ובכן היו כאבים.
אחרי יומיים חזרתי לבית החולים ושם הבינו שמתפתחת אצלי דלקת עיניים וקיבלתי ארבעה ימי ג'..
הדלקת החריפה וכך המשכתי ללכת לבתי חולים ולמרפאות עיניים וכל פעם קיבלתי עוד כמה ימים בבית..
סך הכל קיבלתי 18 ימי ג' והפסדתי 14 ימי תוכן מהקורס.
הבנתי שלא אוכל להישאר יותר בקורס עקב הפסד ימים רב מידי (המקסימום הינו 5 ימים)
ובאמת עליתי לועדת הערכה..כלומר החליטן להעיף אותי מהקורס.
שם גם שאלו אותי על עניין חוסר המוטיבציה ושיתפתי אותם באמת שאני מעוניים לחזור להיות לוחם..
הם כנראה לא ממש אהבו את זה והחליטו להדיח אותי מהקורס וכרגע בלי אפשרות לחזור לקורס הבא אחריו..
ומצאתי את עצמי, שוב, ביחידת מעבר של אמ"ן, שוב , במז"י והפעם קיויתי שמישהו יקשיב לי, שמישהו ייקח אותי וייתן לי תפקיד טוב אבל שוב, מצאתי את עצמי חזור לביסל"ח אחרי שאף אחד לא הסכים לדבר איתי..
כרגע, העתיד שלי לא ברור-
עוד שנה וחודשיים אני אמור להשתחרר ואני מרגיש שלא באמת עשיתי משהו בעל משמעות בשירות.
אני מרגיש מבוזבז וחסר אונים מול מערכת כזאת גדולה.. פעמיים חוויתי איך זורקים אותי ואיך מתעלמים לגמרי ממי שאני וממה שאני באמת שווה.
סך הכל אני רוצה להיות לוחם ואת זה כנראה אני לא אשיג לעולם.

כתבתי את הדברים האלה לא מתוך כוונה להשביז או לגרור חוסר מוטיבציה לשירות קרבי בצבא.. להיפך!
חברים, אני עדיין מאמין שזה הדבר החשוב ביותר שיש לנו ואני מציע לכם לעשות הכל עד שתצליחו להיות לוחמים.
תעשו שירות שתהיו גאים בו ואל תתנו לזמן לעבור בלי שאתם שלמים עם עצמכם!

אתם מוזמנים לשאול שאלות גם בפרטי אשתדל לענות בהקדם..!
מקווה שזה יעזור וגם יכניס קצת לפרופורציות את כל אלה שטרם התגייסו.

כל הכבוד על הרצון להמשיך ולהיאבק במטרה בסופו של דבר להגיע לתפקיד שאתה רוצה, ועל זה מגיע לך כל הכבוד!
בהצלחה בהמשך, מקווה שתצליח להגיע לתפקיד שתיהיה מרוצה ממנו

אל תתייאש בחור.
אמרת שלאבא שלך היה וותק של 20 שנה בצבא, בטוח הוא מנסה להפעיל כל קצה חוט של קשר לטובתך.
כמו כן, מנסיון(דיי דומה למה שאתה עברת) למדתי גם שמה שאתה חושב שתעשה בצבא הוא לאוו דווקא מה שתעשה ושאיפה שאתה מתחיל זה לאוו דווקא איפה שתסיים, העיקר שתעשה את המקסימום שלך ותרגיש סיפוק במעשייך.
שיהיה לך המון בהצלחה!

אהלן.
קראתי את הסיפור שלך, ואתה נשמע כמו חייל איכותי וערכי שיכול לתרום הרבה למערכת. היה לך הרבה מזל רע, וזה מבאס אבל זה חלק מהחיים. בוא נאמר שאם זה יהיה הכי הרבה מזל רע שיהיה לך בחיים, הרי שיצאת בזול.

עם זאת, אני חייב להגיד לך שבתחום אחד את קצת מבולבל. השאיפה הזו של "הכי חשוב זה להיות לוחם ויהי מה!!!11" זו גישה ילדותית. יש המון תפקידים בצבא שאינם תפקידי לחימה שהם תורמים ומשמעותיים לא פחות משום תפקיד לוחם. תפקיד קמ"ן הגדוד, למשל, הוא לדעתי תפקיד הסגן מהקשים והחשובים ביותר שאפשר לעשות בצה"ל (כן, יותר ממ"מ חי"ר). הגישה של להתבאס מכל תפקיד שאינו מוגדר כתפקיד לחימה פוגעת בך ובמערכת*.

* מה שמעניין הוא שהצבא עצמו הוא זה שמעודד את התפיסה הזו, מכיוון שיש מחסור באנשים שרוצים ללכת לקרבי. במרבית המקרים בהם מישהו יחליט ללכת להיות לוחם ולא שק"מיסט כי הוא שמע שקרבי זה הכי-אחי, הצבא ירוויח מהגישה הזו שלו, אבל במקרים בודדים כמו המקרה שלך, הצבא יורה לעצמו ברגל.

Vi Veri Veniversum Vivus Vici

את המסלול ביחידה עשית עם חבר טוב שלי..
רציתי גם מאוד להגיע לשם אבל דחו לי יומ"ס לאוקטובר והם מתגייסים כבר באוגוסט. לא נורא (;