|
12-05-2012, 22:08
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
גולני שלה
http://www.idf.il/1613-15490-he/Dover.aspx
סמל ירדנה ראבינסאן איבדה את אחיה, רס"ל מתניה ז"ל, בקרב בג'נין במהלך המבצע. עשור אחר כך, היא חזרה לשרת בגדוד של אחיה, והיום היא הרל"שית של מי שהיה אז מפקדו של מתניה – מח"ט גולני, אל"ם אופק בוכריס. "בשבילי הגדוד שלו הוא הבית", היא אומרת
התרג"ד של 51 בפתח, והבסיס כמרקחה. חיילים וחיילות מתחילים להתארגן למזג האוויר הקשה, כך שבנוסף למים ולמזון שכבר ארגנו, העמיסו הלוחמים בתיקיהם סוודרים, פליזים, גופיות תרמיות וכל דבר שיגרש את הקור של רמת הגולן מהם והלאה. במהלך אותו תרגיל, לפני יותר משנה, הודיעו לסמל ירדנה ראבינסאן, אז מש"קית ת"ש צעירה בגדוד, שהיא מסתפחת כנציגת השלישות לאחד הנגמ"שים.
ירדנה שמחה - הרי מתי עוד ייצא למש"קית ת"ש לנסוע בנגמ"ש. מהר מאוד היא הבינה שאין לה קיטבג לארוז לתוכו את הציוד שלה. היא מיהרה להתקשר לאחד החובשים, ששלף לה קיטבג מערימה גבוהה של קיטבגים משומשים לכל דורש. היא אמרה תודה, וחזרה למגורי הבנות.
כשהתיישבה על המיטה ופתחה את התיק הגדול, היא הבחינה בסימון לבן בתוכו. היא עצמה את עיניה לרגע, ואז פתחה שוב, ושוב עצמה – אבל הוא עדיין היה שם. המספר 185, משורבט בטיפקס דהוי, הביט בה בחזרה. "אצלנו בקיבוץ טירת צבי יש לכל בנאדם מספר, כדי שהמכבסה תדע למי שייך כל פריט", מסבירה ירדנה שנה מאוחר יותר. "המספר הזה היה המספר של מתניה, אחי הגדול".
לפני עשר שנים בדיוק, שכלה ירדנה את מתניה ז"ל, אחיה הבכור. רס"ל מתניה היה לוחם בגדוד 51 של גולני, ונהרג בקרב בג'נין במהלך מבצע 'חומת מגן'. "בשבילי, זה היה המפגש האמיתי עם מתניה בגדוד", היא מספרת בהתרגשות. "זה היה שוק גדול, ויחד עם זאת מדהים. באותו הרגע הבנתי מה אני עושה בגדוד 51".
כשסיפרה ירדנה לחובש על המקרה, הוא הציע לה להשאיר את הקיטבג אצלה, אבל משום מה היא סירבה. "אמרתי לו שהמקום של הקיטבג הוא בגדוד, ולכן שם הוא יישאר. בין כה וכה, בשבילי הגדוד זה הבית".
כל שנה באביב
הזמן הוא חודש ניסן לפני עשור, ליל הסדר. זאת הייתה הפעם האחרונה בה היו בני משפחת ראבינסאן, כולל מתניה, מסובים סביב השולחן. גם בשני החגים שקדמו לאותה שנה, מתניה נעדר, כי סגר את ליל הסדר בבסיס. את הארוחה עצמה היא אמנם זוכרת מעט במעומעם, אבל את ההתרגשות שהייתה לפני החג היא מתקשה לשכוח. "בסוף, כשהוא אמר לנו שהוא באמת יצא הביתה, היינו מאד שמחים", היא משחזרת, וחיוך קטן מטפס על שפתיה. "ההתרגשות מזה שמתניה הגיע מהצבא אחרי שני לילות סדר שהוא לא היה, הייתה גדולה מאוד, את זה אני זוכרת".
באותו הלילה אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה, שבעקבותיו החליטה הממשלה על כניסה נרחבת לערי הגדה המערבית. ירדנה זוכרת את הבוקר שלמחרת, כשהטלפון בבית לא חדל מלצלצל. "אנחנו משפחה דתית, וטלפון שמצלצל באמצע החג זה דבר חריג", היא אומרת. אבל הטלפון העיקש המשיך. "אחרי כמה וכמה צלצולים, אמא שלי ענתה. היא אמרה לנו ללכת להעיר את מתניה, כי הוא צריך לחזור לצבא", היא נזכרת בקול חלש, ועיניה הבהירות רטובות. "אז הלכתי להעיר אותו". מתניה התארגן בחדר שלו בקיבוץ, וכשסיים נפרד מבני המשפחה ליד בית הכנסת. "אבא לקח אותו לשטחי הכינוס שלהם, וזהו. זאת הייתה הפעם האחרונה".
עשרה ימים אחר כך נהרג מתניה במהלך הלחימה במחנה הפליטים ג'נין של גדוד 51. תוך כדי הפשיטה על המחנה, לאחד מהחיילים בכוח שחיפה עליהם היה מעצור בנשק, ומתניה רץ על מנת להחליף אותו. כעבור דקות מעטות, צלף פגע בו בעורף - הוא נהרג. החובש שמיהר אליו כדי להציל אותו, סמל שמואל ווייס ז"ל, נהרג גם הוא.
ירדנה, אז רק בת עשר, הייתה באותה השעה בבית הספר. "הייתי תלמידה טובה, אבל בדיוק באותו היום משהו ממש הצחיק אותי, והמורה הוציא אותי החוצה להירגע", היא נזכרת. "כעבור שתי דקות נרגעתי, ונכנסתי חזרה. לא עבר הרבה זמן, והמנהלת הגיעה כדי לקרוא לי. הייתי בטוחה שאני בצרות בגלל שצחקתי". מנהלת בית הספר האזורי שק"ד, שהייתה בתפקידה גם בתקופתו של מתניה בבית הספר, חיבקה את ירדנה והוציאה אותה בעדינות מהכיתה. היא הגניבה מבט דואג לילדה הבלונדינית עם החיוך השמח שעדיין לא מבין. "מה קרה?", ירדנה שאלה אותה. "רוצים אותך בבית", המנהלת השיבה בקור רוח.
"נו, מה קרה? למי?", ירדנה ניסתה לחלץ תשובה, אבל לא זכתה לתשובה. הן צעדו יחד לחדר ההנהלה, שעל קירותיו תלויות תמונות של בוגרי בית הספר. גם תמונתו של מתניה תלויה שם. "זה קשור אליו?", התעקשה הילדה בת העשר. "כן", היא נענתה. "הוא נהרג?", המנהלת לא השיבה.
"הגענו הביתה, ומחוץ לבית היו מפוזרים כיסאות, קצינים, אנשים", ירדנה מספרת עכשיו. "אם למישהו היה ספק, אז עכשיו כבר לא היה".
מאז, מספרת הילדה שגדלה, חג הפסח הפך לחג קשה וטעון עבור המשפחה שלה. "אנחנו חוגגים את ליל הסדר ביחד", היא מספרת, "אבל זה שם, מרגישים את זה, זה מרחף באוויר. כולם מרגישים בזה אבל ממשיכים. האחייניות שלי יושבות ושרות מה נשתנה, אז לא צריך שום דבר אחר חוץ מלהוכיח שהנה, אנחנו ממשיכים".
גולני זה הבית
כשירדנה אומרת ממשיכים, היא באמת מתכוונת לכך. אף שהיא בת למשפחה דתייה, היא החליטה להתגייס לצה"ל בכל זאת במקום לעשות שירות לאומי. "זה לא היה נראה לי נכון לעשות שירות לאומי", היא מסבירה. "היה לי חשוב מאד להתגייס כדי לראות ולהבין את מה שמתניה עבר בשירות, ואני מאד שמחה על כך שאני כאן ושאני מבינה". יחד עם זאת, כשעשתה את הבחירה בין הגיוס לצה"ל לבין השירות הלאומי, היא לא שמה דגש על היחידה שבה תשרת כמש"קית ת"ש. "החלטתי שלא משנה לי אם אגיע לגולני או לא אגיע לגולני", היא מסבירה. "המטרה שלי הייתה פשוט לעשות שירות משמעותי".
התוכניות השתנו באחד השיטוטים בבה"ד השלישות, כשהייתה חניכה בקורס מש"קיות ת"ש. "יום אחד ראיתי חיילת שמסתובבת עם תג של גולני", ירדנה משחזרת. "הסתכלתי עליה, והלכתי אחריה מהופנטת. חשבתי לעצמי, גולני זה הבית, זה שלי, ובאותה שנייה הבנתי – אני רוצה להגיע לגולני, אני רוצה להגיע לגדוד 51". כעבור שלושה חודשים, היא התבשרה כי קיבלה את השיבוץ שביקשה. באופן מקרי, התאריך שבו גילתה שתשרת בגדוד שבו נהרג אחיה, היה התאריך שבו פקד האסון את משפחתה. "קיבלתי את השיבוצים ביום השנה של חומת מגן", היא אומרת. "ממש ביום שבו מתחילות כל האזכרות של ההרוגים במבצע".
יומיים אחרי שסיימה עם טופסי הטיולים והגיעה לגדוד, חלה האזכרה השנתית של מתניה. "חזרתי הביתה עם תג של גולני וכומתה חומה, והראיתי בהתלהבות ובאושר, את התג של גולני לכולם", היא נזכרת. "אבא שלי פחות אהב את זה, הוא אמר לי לשים את זה בחדר, כי זה לא משחק. אבל כבר אז הבנתי אותו, כי זה כל אחד והקושי שלו, כל אחד ודרך ההתמודדות שלו".
כעבור שנה וחצי בתור מש"קית ת"ש בגדוד של אחיה הבכור, החליפה ירדנה תפקיד. כיום היא הרל"שית של מפקד חטיבת גולני, אל"ם אופק בוכריס, שבזמן המבצע היה מג"ד 51, הגדוד של מתניה, ונפצע אף הוא בפעילות בג'נין. מאוחר יותר, אף זכה בצל"ש הרמטכ"ל. "השירות הזה הוא סגירת מעגל מבחינתי, ואני שמחה שיצא לי באמת לחוות אותו", מודיעה ירדנה. בינואר האחרון היא חתמה קבע, מעשה שהצליח להרים לא מעט גבות בסביבה הקרובה שלה. "קודם כל, מאוד מאוד טוב לי בתפקיד. אני מרגישה סיפוק. לא חתמתי קבע בגלל אופק, אבל אני מבינה שזה מה שיכול להשתמע, ובגלל זה אני מאוד נזהרת שלא. חתמתי בשביל לתרום. זה נראה לאנשים מוזר, יש כאלה שאומרים לי, יאללה, לכי הביתה, תיהני לך. אבל אני באמת נהנית ממה שאני עושה".
היום, כשהיא יושבת במפקדת החטיבה וצמודה למפקד, היא יודעת להעריך את הגדוד המשפחתי שזכתה להשתייך אליו. "הגדוד של מתניה הוא מקסים, והחיילים מדהימים", היא מסכמת את השנה וחצי שבהן שירתה שם. "להסתובב, לראות ולהכיר את הפלוגה של מתניה, היה בהרבה בחינות סגירת מעגל עבורי, להבין יותר מה אח שלי עשה. להבין מה זו פלוגה, מה זה מג"ד, מה זה מ"פ, דברים שהיו סינית עבורי".
חזל"ש, כמו שאומרים
מתניה היה האח הבכור מבין חמישה ילדים: דגן, איתי, דניאל וירדנה – בת הזקונים. לאחר שסיים את בית הספר, למד במכינה הקדם צבאית "בית ישראל", המשלבת דתיים וחילונים. "הוא מאוד אהב את החיבור בין חילונים ודתיים, תרומה לקהילה ולמדינה", מספרת אחותו היחידה. "הלוואי וכולם היו לומדים ממנו את היכולת לחיות עם כולם, את האהבה הזאת בין אנשים, את הטוב הזה, ולא משנה מה קורה לא לשנוא אנשים, להיות בנאדם טוב. אם כל אחד ייקח משהו אחד, אז נהיה יותר טובים".
מתניה לא תרם רק בדיבורים, אלא גם במעשים. לאחר שסיים את המכינה, התגייס לפרויקט גולני. "בפרויקט הזה לוקחים חבר'ה מכל מיני שכבות, טובים ורציניים ומכניסים אותם לגדודים על מנת להצמיח אותם מהשטח", מסבירה ירדנה. לאחר מכן, יצא לקורס מ"כים, היה מ"כ בפלוגה ושימש גם כסמל מחלקה.
למרות הפרש הגילאים הניכר בין ירדנה לאחיה, היא מספרת על חיבור חזק ומיוחד ביניהם. "האמת היא שמבין האחים, מתניה ואני היינו צמד חמד כזה. בזמן שאחים שלי היו מעצבנים אותי, מתניה ואני היינו מדברים", היא נזכרת. "הוא היה מגן עליי מהשאר, ומכל הדמויות בבית הוא היה הכי שלי. השומר שלי".
ואז ירדנה נזכרת. "את רואה את החרדל הזה שם?" היא אומרת, ומצביעה על עץ חרדל מזהיב. "באותו פסח, לפני ליל הסדר, מתניה יצא לטיול אופניים עם חברים. הוא מאוד אהב לצלם, ובדיוק קנה מצלמה חדשה. בטיול הוא צילם מלא תמונות של טבע, ואחת התמונות הייתה דבורה על פרח החרדל. אז מבחינתי הרגע שהחרדלים יוצאים בו, הוא מתניה בשבילי".
גם בעשור שחלף מאז, לקח לירדנה הרבה זמן עד שהבינה שזה אמיתי – שהיא לעולם לא תזכה להיות שוב עם אחיה. "בתת־מודע את יודעת שהוא לא יחזור", היא אומרת. "אבל לחשוב שיש מישהו שאת רואה אותו כל הזמן ופתאום לחשוב שלא תראי אותו יותר, זה מוזר".
"בהתחלה אתה ממש עטוף", היא אומרת ומרימה את ספל הזכוכית שלה. "אני מסתכלת על כוס הזכוכית הזאת, וכמו שעוטפים אותה בניילון עם בועות, ככה אתה עטוף. מאוד שומרים עליך. כל הזמן יש אנשים מהצבא ומהמשפחה, שמגוננים ושומרים, אבל עם השנים זה הולך ופוחת", היא מסכמת ומוסיפה, "וטוב שכך, ככה צריך. אחרי השבעה חזרתי לבית ספר, אנחנו ממשיכים והחיים ממשיכים. זה חשוב לי. חזל"ש, כמו שאומרים"
|
|