09-12-2012, 23:33
|
|
|
חבר מתאריך: 19.08.12
הודעות: 3,262
|
|
הרהורים על מחלת הסרטן
בכל פעם שאני שומע על מישהו או מישהי שנפטרים ממחלת הסרטן יש לי צביטה בלב.
לפני כשש וחצי שנים, סבתא שלי נפטרה ממחלת הסרטן, בלי שהיא באמת ידעה שהיא חולה בה. המשפחה החליטה שלא לספר, משום שסבא שלי, שנפטר כמה שנים לפני שנולדתי, נפטר גם כן מסרטן - והיא ידעה בדיוק מה זה אומר. אני לא ידעתי.
בתקופה ההיא זה נראה כמו נצח, אבל במחשבה לאחור זה היה כל כך מהר וכל כך כואב. הייתי שם הרבה, אבל לא הייתי מספיק. בפעם האחרונה שראיתי אותה, בבית החולים וולפסון, היא צרחה מכאבים, עד שהדביקו לה מדבקת מורפיום ולאחר כמה שעות הודיעו שזה נגמר.
זה די מוזר לקרוא לדבר הזה מחלה, שהרי זו לא מחלה אחת - אלא כמה מחלות. אבל לכולם קוראים סרטן, וזה מספיק לי בשביל הצמרמורת. לאחרונה אני שומע יותר ויותר אנשים, חלקם קרובים יותר וחלקם קרובים פחות, שמגלים אצלהם סרטן כלשהו. אם יש משהו שבאמת מפחיד אותי - זה הדבר הזה, שכולם מכירים, אבל הסיכוי להרפא ממנו הוא קטן והסבל כל כך גדול.
בכל שנה, לפחות פעמיים, אני תורם לאגודה למלחמה בסרטן ובכל פעם מקווה שהפעם ימצאו תרופה למחלה הנוראית הזו, אבל יודע שאין הרבה סיכויים.
יש לי בעיה במשפחה מבחינה תורשתית - בצד של אמא, המון לקו בסרטן עם השנים. בצד של אבא, להמון היו בעיות לב והתקפים ואין כללים ברורים - זה לא שהשמנים ואלו שאוכלים יותר, הם אלו שחוטפים תמיד, להיפך - יש במשפחה של אבא ספורטאים שחטפו ושמנים שעדיין לא.
ולכן, אני כל כך חושש מזה - כאילו שאני מרגיש שזה כבר שם, מחכה ליום שבו יוכל לפרוץ החוצה.
בכל פעם שאני שומע על מישהו או מישהי שנפטרים ממחלת הסרטן יש לי צביטה בלב.
|