כבר שבועיים אני מחפש סוף, אולי מהתגובות שלכם אמצא



בפעם המי יודע כמה מאז שהם התחילו הוא הרים את העיניים מהחולה למוניטור, המכשיר התעקש להציג קו ישר. הוא החליף מבט עם הרופא שהיה מולו והם החליטו על סבב נוסף. עוד אדרנלין, הצעיר הציע ביקרבונט או דופמין, מכיר היטב את הפרוטוקול ואופטימי. המתנדב החרדי של "הצולה" פימפם במרץ הולך וגדל. ה push hard and fast של האיגוד האמריקאי ישאיר עוד רגע שקע בשטיח של חדר השינה. הצעירים בצוות עוד קיוו לתפנית חיובית.
אבל הוא כבר ידע שהמשפחה שמחוץ לחדר, שהלכה והתרחבה מרגע לרגע והספיקה כבר לשלוף כיפות ותהילים, תצטרך עוד רגע להבין שאבי המשפחה מת.
זה לא משנה כמה פעמים הוא עשה זאת, כמה פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ושאר מומחים בנפש האדם שמעת. עדיין לא נמצאה הדרך להגיד לבת העשרים ושלוש שרק לפני שנתיים נהפכה לאמא שהסבא של הבן שלה מת.
אבל הוא הבכיר בצוות וכשעוד צלע נשברה תחת לחץ העיסויים הוא הבין שעכשיו הוא צריך לשאת בשורה רעה. הוא עוצר את מתנדב ההצלה והקו הישר נראה ישר מתמיד, האישונים רחבים ולא מגיבים ומהספק דופק לחץ דם שהיו לפני רק כמה דקות לא נשאר זכר.
הוא ניגש לדלת חדר השינה, פעם כשעבד בצוות בידור במלון באילת הוא ראה שלט ביציאה מהמטבח. שלט שמזכיר לעובדי המלון שעכשיו הם נכנסים לאזור בו נמצאים אורחים ושיבדקו היטב שהם עם הופעה מכובדת כי אין אפשרות לתקן את הרושם הראשוני. אז הוא בדק שהחולצה במכנס ומנגב את אגלי הזיעה שהצטברו בשעה האחרונה.

הוא נעמד מחוץ לחדר השינה, שקט השתרר בחדר, כולם הסתכלו אליו. "אני מצטער" זה כל מה שהוא היה צריך להגיד. שלוש שניות של שקט מוחלט כדי להבין על מה בדיוק הוא מצטער. הבת הפרה את השתיקה בצרחה ענקית אבאאאא!!! ומיד אחר כך כולם הצטרפו.
הוא מצידו החל לחפש את הצד המתפקד. כי להם יש אסון בבית ולו יש עבודה. צריך למלא טפסי פטירה, לדאוג להובלת הגופה לסדר את הגעת המשטרה. ובשלב הזה הוא ידע שצריך למצוא את זה שמצד אחד מספיק קרוב ומצד שני בוחר להמשיך לתפקד.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

...אבל אני לא עומדת בפיתוי לספר לך איך אחד רופאי הנט"ן שלנו היה מודיע למשפחה:

"איזה קטע - סבתא מתה"

בחיי




וברצינות - נורא תלוי מה אתה מנסה להגיד בקטע הזה. רק להציג זווית? משהו יותר ספציפי?

אולי נסיים את זה ככה...

בפעם המי יודע כמה מאז שהם התחילו הוא הרים את העיניים מהחולה למוניטור, המכשיר התעקש להציג קו ישר. הוא החליף מבט עם הרופא שהיה מולו והם החליטו על סבב נוסף. עוד אדרנלין, הצעיר הציע ביקרבונט או דופמין, מכיר היטב את הפרוטוקול ואופטימי. המתנדב החרדי של "הצולה" פימפם במרץ הולך וגדל. ה push hard and fast של האיגוד האמריקאי ישאיר עוד רגע שקע בשטיח של חדר השינה. הצעירים בצוות עוד קיוו לתפנית חיובית.
אבל הוא כבר ידע שהמשפחה שמחוץ לחדר, שהלכה והתרחבה מרגע לרגע והספיקה כבר לשלוף כיפות ותהילים, תצטרך עוד רגע להבין שאבי המשפחה מת.
זה לא משנה כמה פעמים הוא עשה זאת, כמה פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ושאר מומחים בנפש האדם שמעת. עדיין לא נמצאה הדרך להגיד לבת העשרים ושלוש שרק לפני שנתיים נהפכה לאמא שהסבא של הבן שלה מת.
אבל הוא הבכיר בצוות וכשעוד צלע נשברה תחת לחץ העיסויים הוא הבין שעכשיו הוא צריך לשאת בשורה רעה. הוא עוצר את מתנדב ההצלה והקו הישר נראה ישר מתמיד, האישונים רחבים ולא מגיבים ומהספק דופק לחץ דם שהיו לפני רק כמה דקות לא נשאר זכר.
הוא ניגש לדלת חדר השינה, פעם כשעבד בצוות בידור במלון באילת הוא ראה שלט ביציאה מהמטבח. שלט שמזכיר לעובדי המלון שעכשיו הם נכנסים לאזור בו נמצאים אורחים ושיבדקו היטב שהם עם הופעה מכובדת כי אין אפשרות לתקן את הרושם הראשוני. אז הוא בדק שהחולצה במכנס ומנגב את אגלי הזיעה שהצטברו בשעה האחרונה.

הוא נעמד מחוץ לחדר השינה, שקט השתרר בחדר, כולם הסתכלו אליו. "אני מצטער" זה כל מה שהוא היה צריך להגיד. שלוש שניות של שקט מוחלט כדי להבין על מה בדיוק הוא מצטער. הבת הפרה את השתיקה בצרחה ענקית אבאאאא!!! ומיד אחר כך כולם הצטרפו.
הוא מצידו החל לחפש את הצד המתפקד. כי להם יש אסון בבית ולו יש עבודה. צריך למלא טפסי פטירה, לדאוג להובלת הגופה לסדר את הגעת המשטרה. ובשלב הזה הוא ידע שצריך למצוא את זה שמצד אחד מספיק קרוב ומצד שני בוחר להמשיך לתפקד.

שעה אחרי זה מבחינתו הכל נגמר, הטפסים מולאו, אלו שנזדקקו לווליום קיבלו אותו, נהג האמבולנס הפרטי שמאזין לקשר כבר קיבל הזמנת עבודה ובית הדפוס החל לעבוד על מודעות האבל.
הצוות מצידו כבר רענן את הציוד, הלהב של הלרינגוסקופ נשטף, הקיא פונה מהסקשן וכולם היו מוכנים לנסוע ללקוח הבא.
אבל בנתיים יש חלון של חסד, המוקד יודע שהם עסוקים והוא גונב סיגריה של אחרי למרות שהוא לא ממש מעשן. החברה שלו מתקשרת לשאול על התכניות לסופהשבוע והחובש מתקשר לחברת הכבלים בגלל איזה גביית יתר או משהו דומה. מסביב מתחילים לזרום חברים וקרובים של המשפחה נועצים מבטים באמבולנס החונה ובצוות עושים את הקישור לבד.
הוא מסתכל עליהם ועל עצמו ותוהה על הריחוק האנושי הטבעי, שכן הדרמה שהוא עמד במרכזה רק לפני רגע מסתבר שהיא בכלל לא הדרמה שלו.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

אולי לסיים עם לקפוץ לאכול משהו מיד אחרי ההחייאה? אני יודעת שזה דיוסננס שמזעזע לא מעט אנשים מחוץ למקצוע.

אם קהל היעד של הסיפור הוא קהל יעד לא-מקצועי, יכול להיות שצריך לקרב קצת את המושגים והשפה. זה ברור מאוד למי שיודע מה זה, אבל עשוי להיות קצת סתום למי שלא מהמקצוע.

דווקא את המושגים המקצועיים אני אוהב, אני אוהב כשעושים לי את זה בתחומים בהם אני לא מבין. בתנאי שזה לא נשמע מתנשא או לא מונע ממני להבין את הסיפור עצמו. אם יש אחד מהשניים הללו (התנשאות או פגיעה ביכולת להבין את הסיפור) אז תגידי לי.
חשבתי על האוכל. ודווקא הישיבה הזאת מחוץ לניידת, ברחוב אחרי שסידרנו אותה מצאה חן בעיניי. גם כי היא כמעט תמיד קוראת וגם כי יש משהו ברגע הזה.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

לא, זה ממש לא מתנשא, רק שיש מושגים שכשאני או אתה קוראים אותם מציירים לנו מייד תמונה ברורה, ואני לא בטוחה (במיוחד בפסקה הראשונה) שמי שלא מכיר אותם מבין מה בדיוק הולך שם. ואולי זה סתם נראה לי. צריך לשאול מישהו שהמושגים האלו לא אומרים לו כלום

אם אתה הולך על ישיבה באוטו אני הייתי מוסיפה עוד קריאה באמצע הסיגריה, משהו כמו:

- "סאמק, עוד החייאה", ממלמל הנהג תוך שהוא מניע ושולח יד להדליק את הרולרים והסירנה. "איך תמיד זה מגיע חצי שעה לפני סוף משמרת, אני לא אספיק לקחת את הילד מהגן. סאמק".

מין סגירת מעגל והכל מתחיל מחדש, another day's work.

מישהו מעלה את הרעיון לחבר את האלקטרודה כמו שצריך ופתאום רואים אחלה סינוס. מישהו מתנצל בפני אשת הקורבן על הצלעות השבורות ומבהיר שבאשר לאישונים אף אחד לא סיפר להם שהוא בדיוק חזר מבדיקה אצל רופא עיניים ועבר הרחבה ושהוא תמיד עושה סינקופה בשרותים אחרי צ'ולנט. הקורבן הכאוב מתרומם אט אט ובין גניחה לגניחה מגלה לצוות שהוא פרקליט בכיר במשרד של וינרוט-זכרוני-צדוק-אקרע-לכם-את-הצורה ושות. ושמד"א עוד ישמעו ממנו. הצוות המבוייש מדדה במדרגות כשמנהל התחנה העצבני צורח קטעי משפטים לא ברורים בקשר. הם עולים לנט"ן ומפעילים סירנה כדי להתרחק כמה שיותר מהר מהפדיחה. האמבולנס בכתום מסתלק מהשכונה וכשהם בטווח בטוח עוצר הנהג הותיק את הרכב בחריקת בלמים ליד פיצוציה מפוקפקת ומסב ראשו לאחור. שנלך על גלידה ופיצה? הוא שואל. 'גלידה ופיצה' מהנהנים כולם. 'גלידה ופיצה' בסדר, בסדר הפעם אני משלם על עצמי אומר הדוקטור השנורר לצוות הנוזף.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

...זה כבר דומה יותר לסיפורים שאני נתקלתי בהם. אולי אבל הייתי מוסיפה את הבן הבריון שלו שרודף אחרי הצוות במורד המדרגות עם הבלון חמצן מעל הראש

תגלי בצומת הראשון מימינך חנות שקרויה או שפעם נקראה פינה מתוקה או משהו דומה ומשמאלך תהיה מאפית דמה עם ציור גדול של סינים קוטפים חיטה בשדה [אפילו שהמלוכסנים בד"כ מעדיפים אורז למיטב ידיעתי]. כמות הקלוריות שנדחסו לתוך צוותי מד"א משני צידי הצומת הזו בשעות לילה מאוחרות יכלה לטפל בכל מצבי ההיפוגליקמיה בתולדות האנושות במאה העשרים ועוד היה נשאר מספיק למגש סופגניות.

יש לי סימפטיה והערכה לאנשים שמסוגלים לעבוד כנהגי אמבולנס/פאראמדיקים במד"א אחרי גיל 30 אבל תמיד יש בהם משהו עצוב כזה.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

...בדיוק משם.

משהו מאוד עצוב, אפילו. כנראה שזה בעיקר קשור לרעיון של אנשים מבוגרים, עם משפחות, שעובדים משמרות יום ולילה.

אני מתחילה רוטציה בילדים בחודש הבא ד"א, אהיה באתרך 3 ימים בשבוע, אולי אנצל את הקפה שנדחה ונדחה...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Noa_A ... אהיה באתרך 3 ימים בשבוע, אולי אנצל את הקפה שנדחה ונדחה...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://albums.timg.co.il/userFolders/151/2252931/medium/22529312007111143048.jpg?time=0]