בבית הקשתות שבקיבוץ הראל או בבית הספר המשותף לבית ג'יז ולבית סוסין שבמצפה הראל?

http://www.amit4u.net/blogs/?blog=64&bdID=673

[בקישור תמונה שצילם אורטל אייל של הבית המיוחס לארוע]

עפ"י ויקיפדיה [עם כל הסייגים אך הערך נראה כי נכתב ברצינות] - המשפט נערך בבית הספר המשותף וההוצאה להורג בבית הקשתות

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E...%A1%D7%A7%D7%99

לפי 'דבר' - בית ג'יז http://www.jpress.org.il/Default/Sc...7&ViewMode=HTML

לפי אתר 'יזכור' - נקבר לראשונה בבית ג'יז ומכאן ששם גם נקטל [איני משתמש במילה בוטה יותר מחשש כי איני בטוח אם מותר הדבר מבחינה משפטית]

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=8095

ב- 30 ביוני, נעצר טוביאנסקי ונלקח אל הכפר הערבי הנטוש בית ג'יז (כיום קיבוץ הראל). טוביאנסקי ההמום הועמד לפני בית דין שדה בהרכב השופטים - איסר בארי, בנימין ג'יבלי, דוד קרון (קצין ש"י בנגב) ואברהם קדרון (מפקד ש"י בצפון והממונה על הריגול הנגדי). העיתונאי שבתי טבת, שחקר את הפרשה, מצא כי משפט השדה התנהל בניצוחו של ג'יבלי ובמעמד ה"שופטים" בלבד. לחשוד לא הועמד סנגור, וארבעת "שופטי" ש"י שימשו חוקרים, תובעים, שופטים ותליינים. בסיום ה"משפט" הרשיעו השופטים פה אחד את טוביאנסקי בבגידה והחליטו להוציאו להורג בו-במקום. כשסיים ג'יבלי לקרוא את "גזר הדין" הוא קרע את כותפותיו של טוביאנסקי וכיתת יורים מחיילי המשלט הוציאה אותו להורג.

בעת שהתנהל הדיון, עסק איסר בארי, שאיחר למשפט, בהכנת כיתת יורים בת ששה חיילים, אשר נלקחו מחטיבת "הראל", שהתאמנה באזור. הששה הובאו, מבלי שידעו את הסיבה לכך, לבית הדו-קומתי שנותר על תלו עד היום בקיבוץ הראל, ונושא את השם "בית הקשתות". לאחר שעה קלה הגיעו השופטים לבית, כפתו את טוביאנסקי וקשרו את עיניו. הוא הוצב עם פניו אל הקיר, וכיתת היורים נצטוותה לירות בראשו. הוא נהרג בו במקום. וליד הקיר נחפר בור, שלתוכו הושלכה גופתו של טוביאנסקי וכוסתה בעפר.

ב- 30 ביוני, נעצר טוביאנסקי ונלקח אל הכפר הערבי הנטוש בית ג'יז (כיום קיבוץ הראל). טוביאנסקי ההמום הועמד לפני בית דין שדה בהרכב השופטים - איסר בארי, בנימין ג'יבלי, דוד קרון (קצין ש"י בנגב) ואברהם קדרון (מפקד ש"י בצפון והממונה על הריגול הנגדי). העיתונאי שבתי טבת, שחקר את הפרשה, מצא כי משפט השדה התנהל בניצוחו של ג'יבלי ובמעמד ה"שופטים" בלבד. לחשוד לא הועמד סנגור, וארבעת "שופטי" ש"י שימשו חוקרים, תובעים, שופטים ותליינים. בסיום ה"משפט" הרשיעו השופטים פה אחד את טוביאנסקי בבגידה והחליטו להוציאו להורג בו-במקום. כשסיים ג'יבלי לקרוא את "גזר הדין" הוא קרע את כותפותיו של טוביאנסקי וכיתת יורים מחיילי המשלט הוציאה אותו להורג.
בעת שהתנהל הדיון, עסק איסר בארי, שאיחר למשפט, בהכנת כיתת יורים בת ששה חיילים, אשר נלקחו מחטיבת "הראל", שהתאמנה באזור. הששה הובאו, מבלי שידעו את הסיבה לכך, לבית הדו-קומתי שנותר על תלו עד היום בקיבוץ הראל, ונושא את השם "בית הקשתות". לאחר שעה קלה הגיעו השופטים לבית, כפתו את טוביאנסקי וקשרו את עיניו. הוא הוצב עם פניו אל הקיר, וכיתת היורים נצטוותה לירות בראשו. הוא נהרג בו במקום. וליד הקיר נחפר בור, שלתוכו הושלכה גופתו של טוביאנסקי וכוסתה בעפר.

אלה שעומדים עד היום.

לפני מספר שנים נערכה כתבה לאחד מיומני החדשות ובה נכדו של טוביאנסקי הובא למקום והופגש עם פלמ"חניק קשיש וקטן קומה שהיה מפקד כיתת היורים (העיתונאי ציפה כנראה לדרמה סוחטת דמעות, אבל לא יצא לו...) והאיש הראה למול המצלמה את מיקום ההוצאה להורג והקבורה.

.

ב-15 באוקטובר 1949 נשפט בארי על חלקו בהוצאתו של טוביאנסקי להורג. הוא נמצא אשם בהריגה, אך בית המשפט השתכנע בכנות כוונותיו וב-22 בנובמבר 1949 גזר עליו עונש של יום אחד מאסר בפועל, "מזריחת השמש ועד שקיעתה"‏‏[3]. עוד באותו לילה חנן אותו נשיא המדינה חיים ויצמן בהמלצתו של הרמטכ"ל. כך הלך לו בארי הביתה בלא עונש, אך מדוכא מאוד. תשע שנים עוד חי סגור בביתו ושפוף, "מן הבגידה של החברים", כפי שאמר באחת ההתבטאויות[דרוש מקור].
בארי ושלושת חוקריו של טוביאנסקי המשיכו במסלול חייהם. דוד קרון כתב על כך בספרו:
"בסך הכל הפרשה לא פגעה בקריירה האישית של אף אחד מאיתנו. גיבלי נשאר בצבא והגיע להיות מפקד חטיבה וראש אמ"ן. קדרון היה מנהל כללי של משרד החוץ. אבל האווירה מסביב המאיסה עלי את השירות. צה"ל הציע עלייה בדרגה ובתפקיד, אבל לדידי פירוש הדבר היה לעזוב את הקיבוץ, וזאת לא רציתי." קרון הוסיף וכתב כי לא היה לו ספק שטוביאנסקי אשם וכי לבארי הייתה סמכות מלאה לעשות את מה שעשה.
(ויקיפדיה)

זה סיפור גועלי, על היכולת של אנשים קטנים (תרתי משמע) להשתמש בכוח השררה עד לרמת משפט שדה קיקיוני בשיטה של מאפיה ושגזר דינו ידוע מראש - רצח. זה סיפור של מעורבות ותמיכה של המוסדות הרשמיים, התערבות ראש ממשלה, נשיא ורמטכ"ל במערכת משפט ופטירת הרוצחים ללא כל עונש מידתי.
זה סיפור על אנשים שמערכת המוסר שלהם הייתה כה לקויה, עד ששנים לאחר המקרה הם עדיין לא הבינו כמה שגוי היה המעשה.

אלמנת "הבוגד" / נתן אלתרמן (הטור השביעי)

"תיזכר נא מהות "המשפט המהיר
זהו שמו הנורא שניתן לו.
שם סותר את עצמו, שם ריקן ויהיר!
שם שאין משמעות ומובן לו!

יישמר נא זכרה של אותה "חקירה"
ושל "דעת קהל" מתערבלת
השופט כג'יפ בנסיעה מהירה
עם תיבת-בלמים מקולקלת...

מהו עוז מדינות? מול ריבוא כידונים
לעמוד לבלי סגת בשער -
אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים
של אשה אלמנה ונער."

תופעה ידועה בקרב כל המערכות שעוברות מחיי איש מחתרת/פרטיזן/מאבק פוליטי לסביבה של מערכת שלטונית מוסדרת ומוגדרת היא אירועים כדוגמאת פרשת טוביאנסקי (מבחינת היכולת של המערכת לבצע גזר דין ופסק דין לא תקין לכאורה לאחר הליך תקין, גם אם מזורז מאוד). האמת? העובדה שכנגד יהודים היו מעט מאוד אירועים כאלה, די מעוררת אופטימיות. בכמה וכמה חברות מערביות שיצאו מהכיבוש הגרמני היו תופעות גרועות ונרחבות בהרבה בקרב אותו גודל אוכלוסיה נתון.

גם מנגנון החיפוי וההתחמקות מאוד טיפוסי, בעצם לכל מערכת. נכון שזה מאוד לא נעים, לא "אסטטי" ומסריח, אבל קרה, קורה ויקרה. העניין הייחודי בסיפור זה היא העובדה ש"על הנייר" התוצאה היא בלתי הפיכה. אם תבדוק לעומק עשרות תופעות ממוסדות שליוו את הקמת המדינה (כמו "ועדות הבדיקה" שנעשו ליוצאי השירות הציבורי של ממשלת המנדט לפני קליטתם בשירות הציבור ישל ישראל הצעירה) תראה תופעות חמורות בהרבה מבחינת מידת אי התקינות, ובעיקר העובדה שזו קרתה באווירה מלחיצה הרבה פחות מאשר "חודש למדינה". גם שם היו אנשים ששקעו בדיכאון עמוק (כנפגעים) ולא אתפלא אם היו שהתאבדו בסופו של דבר. כמובן שאין כיתת יורים, ולכן אין עניין בדיעבד בהליכים משפטיים (או מנהלתיים) בלתי תקינים בעליל שהתרחשו).

.

העובדה שמדובר באפיזודה לא מוצלחת של מדינה בדרך ומהלכי שלטון שטרם שומנו, לא מצדיקה את העובדה שלאחר שנים, כשהמדינה כבר הייתה ב"נסיעה", לא נפתח העניין והועמדו המעורבים לדין.
בעת שהמדינה קמה כבר היו חוקים ותקנות, מערכת אכיפה, מערכת תביעה, בתי משפט ובתי סוהר. לא היה כאן ואקום. לבית הדין לכאורה שדן את טוביאנסקי ז"ל, לא הייתה כל סמכות חוקית וגם על פי החוקים של אז היו המעורבים בגדר רוצחים גרידא.
העובדה שלא הוגש ערעור מטעם המדינה על גזר הדין המוטה מלכתחילה של המעורבים (יום בכלא!?) הוא תעודת עניות למערכת המשפט והחוק. ההמשך הישיר לזיכויו של טוביאנסקי היה צריך להיות הרשעת המעורבים ברצח ובסיוע לרצח.
לעולם אסור לשכוח שמאחרי טוביאנסקי, איש ההגנה הותיק והחף מפשע עמדו גם אשה שבעלה נעלם על לא עוול בכפו וילדים קטנים שחיכו לאבא שלהם בבית.
לעולם אין להקל ראש בעבירות שנעשות בכוח השררה באצטלה מזויפת של שמירה על בטחון המדינה.
לו היה האיש מובא בפני חקירה, עניינו היה נידון, הוא היה נשפט, מורשע ונידון למוות ולאחר מכן היה מתגלה כי העניין בטעות יסודו - אז הייתי מסכים אתך כי מדובר באפיזודה של תחילת דרך. תקלה הנובעת ממערכת לא מנוסה.
אני חושש לחשוב שאולי "מקרה טוביאנסקי" היה רק אחד מרבים. אחד שנחשף על חשבון רבים אחרים שלא נתגלו מעולם.

אחת המשימות הראשונות שלי כאשר אני "לוקח" פרוייקט זה או אחר (וה 29/11-47-יוני 1948 זה פרוייקט מתמשך אצלי) זה "להכנס" לראש של האנשים - לנסות ולהרגיש שאני חי שם בזמן ובמקום, ולא מסתכל עליהם מאחורה, או מלמעלה. ראיינתי עשרות רבות של אנשים שהיה להם מה לקבוע: רובם המוחלט עושים רושם של אנשים חיוביים במלוא מובן המילה. זה אולי יעצבן אנשים מסויימים לשמוע זאת, אבל עבורי זה קנה מידה חשוב: אם קבוצה גדולה, לא הומוגנית (גיל, מעמד, השקפה) של אנשים חושבת דומה בזמן ומקום מסויימים - אפילו אם מדובר על משהו שנראה מגונה לחלוטין עשור לאחר מכן, אז אני עוצר ומנסה מאוד להבין מה הלך שם. עכשיו תבוא ותגיד "בגרמניה הנאצית רוב האנשים באמת האמינו במה שהם עשו" ואני אענה שיש עדיין מרחק עצום בין חיסול 2 בוזזים, העלמת עין מקולגה בכיר שהרג מישהו שלא לצורך, או יצירת פרובוקציות בזמן מלחמה, ובין מה שקרה בקנה מידה שקרה בגרמניה.

באופן עצום הרבה יותר תוקפות אותך תחושות כאלה כאשר משוחחים עם אנשים שחוו את השואה: אתה שומע על החלטות להמית תינוקות שאך נולדו (מטביעים אותם לפעמים אפילו בדלי, כאילו אלה עכברים) בגלל איום גרמני, חיסול אנשים שסטו מדרך הישר, או סתם פטפטנים בגטאות, "טיפול" באנשים סוררים שכל חטאם היה שניסו בכל מחיר לשרוד וגבלו בשיתוף פעולה ועוד עשרות פעולות דומות.

האירועים האלה לא מתרחשים על פי הבור, או ברכבת לאושוויץ, אלא בגטאות ובזמנים שלווים יחסית כאשר אנשים ממש חיים בתחושה של שגרה. גם שם לרוב לא נשפט איש, כל שכן הוקע ציבורית, והיו המון-המון פאשלות שעלו בחיי אדם.

ולעניין העובדה שלא "העיפו ראשים" אחרי המלחמה: קודם כל הייתה מגמה לחנינה כללית, ואכן היו חנינות של ממש לפושעים "מטעם עצמם", כל שכן מי שפעל ברשות המדינה (יענו... מדינה רק להלכה משום שביוני 1948 זו לא ממש מדינה). דבר שני: חלק נכבד ממי שישב בצמתי החלטה פקד על מעשים שלא יעשו: אמנם לא כולם חיסלו אדם בעל שם ופנים כמו טוביאנסקי - היו כאלה שסתם שלחו חמור נפץ לשוק בעיר ערבית (לא אצ"ל...), ירו בבוזזים או אפילו ב"ארטיסטים" שהיום קוראים להם "הלומי קרב". זו נשמעת קלישאה שמרנית, אבל אני לא חושב שתודעתית הגעתי אליה דרל השמרנות והחיים הקלים: מלחמה היא השעיית כל מה שהגיוני, תקין, מסודר וצודק: "חוקי המלחמה" נועדו למנוע אבדן שליטה, לא ממש לעשות צדק. לכל היותר אולי להקטין את הנזק, כמו גם להגן על נפשו של מי שהורג, לא תמיד על גופו של מי שנהרג.

דרך הטבע היא שבזמן מלחמה השעיית חוקי החיים גולשת לפשעים של ממש, ודרך הטבע היא שכשנגמרת המלחמה אז פתאום קל לשים קו בין "רעים לטובים". אני אישית לא ממש קונה את זה, אגב. היו המונים המונים של חלקו את גוררלו של בארי פשוט כי:

א. לא נתפסו
ב. לא היו בזמן ובמקום הנכונים.

היו מעשי אונס (לא ממוסדים, אלא פרטיזניים)
היו מעשי רצח ממוסדים (=מתוך מטרה ליצור אפקט הפחדה)
היו הוצאות להורג ללא משפט, או משפט תקין
היו הריגות של "מתחלים, מזדנבים וארטיסטים"
היו, היו והיו.

מנקודת השקפתי - וחמקרים שלי דגמו לא רע מגזרים רחבים - החברה הארץ ישראלית עמדה לא רע במחני "השחתת הנפש" ולכן לא היה מקום לציד אשמים לאחר המלחמה. גם לי לא היה נעים לדעת שסבא שלי העמיד לדין ומשפט מכור אדם חף מפשע. "לא נעים" אבל לא משהו שאני חושב שאפשר לברוח ממנו.

.

ועובדה שגם באותו עשור לא כולם חשבו שיש להתייחס בסלחנות למה שכבר היה מוכר בשם "פשעי מלחמה". (ולכל מי שמתכוון לקפוץ במונחי "שמאלנות" למיניהם - לא ניתן להגדיר כשמאלן מדיני את נתן אלתרמן).

עַל זֹאת / נתן אלתרמן

בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ
שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ
הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים
בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד
הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַך לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

הטור השביעי, ספר ראשון, תש"ג-תשי"ד, ספרית פועלים

אבל אני חושב שמונחי "שמאלן" אמורים להיות מוטחים במי שמתמם שלא במקום או בשל עניין שנבע מ"חוסר ברירה" או "חוסר שליטה", לא ככינוי (גנאי/מחמאה) למי שבאמת מזדעזע מאירוע זה או אחר.

מעבר לכך: אין קשר אמיתי בין "ימין" (בישראל לפחות) ופשעי מלחמה בהכרח, כמו שאין קשר בין שמאל ובין טוהר נשק, כך שלא ברור לי מה עניין מקומו של אלטרמן על הסקאלה הפוליטית (האנאכרוניסטית ממילא במקרה זה) לדיון שלנו.

.

המשפט הפותח בא מול כמה מעמיתינו ב"פרש" שאצלם כל מי שמתריע בשער נכנס מידית להגדרת "שמאלני". זה הכל.
לא התכוונתי לאף אחד באופן ספציפי אלא "להגן" על אלתרמן.


בכל אופן, הדיון גולש מטוביאנסקי ומשפחתו האומללה, למקומות לא רלוונטים ואפשר לוותר עליו במקום זה.

אני מניח ש-"הקשיש קטן הקומה" הכוונה לדוד קרון.

בזמנו לצרכי הדרכה חקרתי את פרשת טוביאנסקי, מצאתי חומר בכל מיני מקומות וכן שני ספרים של שבתי מטבת שהם למעשה פיתוח אחד של השני, או הרחבה - "כית יורים בבית גיז" והמאוחר "עונת הגז - כית יורים בבית גיז".

הספר כולל 524 עמודים-
28 עמודים = על ג'יבלי וגם על שני השופטים האחרים, אבל העיקר עליו.
25 עמודים = פרשת איסוף המידע השמועתי
10 עמודים = המשפט עצמו
460 עמודים = כל ההתרחשות אחרי המשפט ושתוך מספר חדשים נתן בן גוריון הוראה לחקור מה קרה באירוע (בלחץ אשתו של טוביאנסקי) ובסוף הוא קבע שטוביאנסקי היה חף מפשע.
(אף אחד מ-"השופטים" לא נפגע, ויתר על כן ג'יבלי ואיסר התקדמו יופי).

תוך כדי קריאת החומר התברר לי כי כבר מהתחלה היה המידע מבוסס על שמועות, לא חקרו את טוביאנסקי, לא בדקו מה קורה באמת בשטח, ואז היו מגלים שבעצם מי שהורה למתוח את קוי הטלפון הוא האשם בגילוי מקומות המסתור.

כ"כ, הכל נוהל במהירות אדירה כיוון שג'יבלי זה עתה מונה למפקד המודיעין של ירושלים שנחשבה מקום חשוב מאוד וקשה מאוד למודיעין, ורצה להציג שהנה כבר בשבוע הראשון שלו הוא "תפס מרגל" ולכן אסף שמועה פה ושמועה שם ושפט את האיש למוות בבית דין שדה , ובסוף הוא לא נתן את הדין על הרצח הזה.

שנית מהפרטים המעטים שיש, ניתן בהחלט להגיע לתשובה שהמשפט התנהל בבית הקיצוני של הכפר (משמע שלא בבית הקשתות שהיה באותה עת מטה הפלוגה) אלא בבית ממול (אין קשר לבית הספר שלא מוזכר), ואחרי גזר הדין ניגשו וביקשו מהמפקדה כתת חיילים לביצוע ההוצאה להורג שהתבצעה כמה עשרות מטרים מאחורי הבית ליד גדר האבנים של חלקת המטע הסמוכה, שם גם נקבר.

מאיר שפירא - מורה דרך

חוקר את כרתים מ-1990
מדריך I.A.T.M. באירופה
מנהל פורום טיולים לכרתים בעברית
www.agenda.co.il/686

שהיה מ"כ בכוח שהחזיק את המשלט - אדם מן השורה שלא היה לו שום חלק באירוע מבחינת השפעה, והיה מפקד החיילים שהיוו את כיתת היורים. בכתבה ראו טיפוס של קיבוצניק קשיש לבוש בפשטות שסיפר בלי התרגשות איך אמר לחיילים "בפקודה אש לעבר הבוגד - אש!" ואחרי זה לא חשב על כך במיוחד משום ש"ככה היה אז-לא שאלו שאלות".

הכתב מאוד רצה ליצור דרמה בינו ובין נכדו של טוביאנסקי (שכלל לא הכיר אותו) אבל "לא הלך לו" - לא רק משום שהמ"כ סירב לשפוך רגשות, אלא משום שהמעורבים בכתבה כלל לא היו בשום עמדת השפעה...

.

כולל ג'יבלי, הנכד, המ"כ הפלמ"חניק והכול

אז מה

ראוי להזכיר גם את ספרו הנוסף של שבתי טבת קלב"ן שבו מתאר את תוצאות הטיוח של פרשת טוביאנסקי כפי שבא לידי ביטוי בפרשת "עסק הביש".

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

שאלתיאל, מפקד גזרת ירושלים, היה יוצא לגיון הזרים, וכך היה נהוג בלגיון. ההוצאה להורג בשדה הייתה אחת מהדרכים המועדפות לשמור על משמעת וסדר.
אני מצטרף להסבריו של gish בעניין רוחות התקופה, כך נהגו אז. חיי אדם היו זולים, זולים מאוד. לכן, כל נסיון של שיפוט אנכרוניסטי לא יבוא להעמקת ההבנה אלא להעמקת חוסר ההבנה.

למרות שהעובדות שציינת נכונות, במקרה הזה זו רוחו של ראש הש"י איסר בארי ז"ל, שהורה על הריגת טוביאנסקי ז"ל וגם הורשע על מעשה זה. דרכו של בארי כראש הש"י ב"הגנה" וראש מחלקת המודיעין במטכ"ל היתה זרועה אנשים מעונים וגוויות הרוגים, ולא במקרה הוא ירד מסא"ל לטוראי...

ראוי גם לא לא לשכוח את בנימין ג'יבלי שהיה בין חוקריו ושופטיו של טוביאנסקי ז"ל. למרות השערוריה של "משפט" טוביאנסקי, ג'יבלי המשיך בתפקידיו ולשיא נוסף הגיע בפרשת עסק הביש.
כל הסימנים מצביעים שג'יבלי היה הורה על זיוף מסמך שהטיל את האחריות להפעלת הרשת במצרים על שר הבטחון פנחס לבון.

אם יש לקח מפרשת טוביאנסקי הוא שטיוח פרשה אחת (ג'יבלי לא נענש באמת) עלול להביא לפרשות חמורות נוספות בעתיד.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

שלושה חקרו ו"שפטו" את מאיר טוביאנסקי ז"ל: בנימין ג'יבלי, דוד קרון ואברהם קדרון. איש מהם לא נענש ולא שילם בקריירה שלו על מעשה זה.