מתוך "בהתחדש לשון" לד״ר ראובן סיוון ז״ל [עמוד א | עמוד ב]:

ציטוט:

אֶתְיוֹפְּיָה בשנים האחרונות זכינו לעלייה המרנינה של רבים מאחינו ואחיותינו בני אתיופיה. במשך מאות בשנים כונתה אתיופיה בשם הערבי חַבָּשׁ (בגרסה האיטלקית והאירופית אביסיניה, Abyssinia) בפי כול. שם זה דחק את שמה היווני העתיק אתיופיה, שפירושו ארץ שזופי הפנים. בתרגום השבעים, ובעקבותיו בתרגומי התנ״ך ללשונות העולם, אתיופי, שזוף־פנים, הוא תרגום המלה כושי, ואתיופיה – כוש. בתום מלחמת העולם השנייה, כשנשתחררה מכיבושו של מוסוליני, הכריזה אתיופיה העצמאית על התנערותה מהשם הערבי חבש (שיש לו משמעות לא־מחמיאה, מעין ערב־רב של שבטים, בחש או בחישה בעברית. עמיתי, מוּעֵין הַלוּן, שקיבל בימים האלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בזכות מחקרו המצוין על כתובות שבא, קורא באוזניי בטלפון קטעים מהחדית׳ – המסורת המוסלמית – שמהם משתמע שהכינוי חבשי אינו מחמיא כלל. גם הכינוי פָלָשִׁים ליהודי אתיופיה פירושו פולשים, זרים באתיופית עתיקה) וחזרה אל שמה ההיסטורי אתיופיה. גם אומות העולם החלו, לאט־לאט, לקרוא למדינה זו אתיופיה. במדינת ישראל הוסב השם חבש לאתיופיה בתחילת שנות השישים. הייתי אז עורך פרסומי משרד החינוך בהנהלתו של השר אבא אבן. דויד בן־גוריון היה אז ראש הממשלה ויצחק בן־צבי – נשיא המדינה. שרת החוץ, גולדה מאיר, קיבלה בברכה את השינוי הזה, אבל בן־גוריון וכן הנשיא בן־צבי התנגדו זמן־מה לשינוי הזה וביקשו להחזיק בשם חבש, שהיה נהוג מאות שנים בכל העולם, גם בספרות העברית. עמיתי אורי אורן, קצין העיתונות של משרד החינוך, הפיץ בעיתונים את הבדיחה שב״ג מתנגד לשם אתיופיה בשל ה'את' שבראשה (כידוע ׳התנגד׳ ב״ג לשימוש במלת היחס את. [...]), אבל במהרה חזרו בהם. מאז נקראת השגרירות החבשית – שגרירות אתיופיה, רחוב החבשים בירושלים – רחוב אתיופיה, והכנסייה החבשית – הכנסייה האתיופית.

"יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר השירים ו יא) (kaktuslampan)

מתוך הספר "מילה ברגע" לד״ר מ. רוזן:

ציטוט:

המלה אֵב פירושה צמח (ע״פ אבן־שושן: אכדית: inbu; ארמית: אִנְבָּא), ומכאן גם הביטוי "נקטף באִבּוֹ", כלומר: נקטף עוד בצמיחתו, בטרם הבכיר והבשיל. גם עונת האביב קרויה כך על היותה משופעת בהתחדשות הצמיחה, הפריחה והלבלוב. באמהרית, שהיא לשון שמית־חמית, מכונה הנילוס אַבַּאי צמח, פרח, ע״ש צמחי הגומא הרבים שבו, ובירת אתיופיה נקראת באמהרית אָדִיס אַבֶּבָּה, כלומר: פרח חדש. אָדִיס=חדש, אַבֶּבָּה=פרח.

הערות
מקור המילה שַׁגְרִיר אינו ברור כל צרכּו. לפי כתביו של קליין, החוקרים העלו שתי סברות עיקריות:
1. המילה שַׁגְרִיר נגזרה מהשורש ש־ג־ר שמשמעותו היא שליחה. שורש זה מקורו בארמית הגלילית: שְׁגַר = שלח, הוציא ("תפוש ושַׁגֵּר (=ושלח) אותם לפנַי"; מדרש תנחומא, פרשת מקץ). השורש שימש (בצורת נקבה, כמובן) לציון הולדה או המלטה, מעין שליחה של הוולד לשלב הבא של חייו.
בספר דברים נכתב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" ופירש"י: "'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ' – וַלְדות בקרך שהבהמה משגרת ממעיה"; כלומר: שֶׁגֶר = שם כולל לוולדות של בהמות.
אבן־שושן העיר כי באוגריתית, "שגר מאֻד" = הרבה ולדות (באוגריתית: šgr=צאצא; ṣġr=צעיר מאוד, קרוב לערבית: صَغِير צע'יר). למילה הארמית הגלילית שציינו, שְׁגַר, יש גם מקבילה בארמית הנוצרית (=בסורית), ומכל מקום מניחים כי השורש הוא תולדה תניינית של השורש ג־ר־ר בבניין שַׁפְעל (בהוראה של משיכה וגרירה).
2. המילה שַׁגְרִיר שאולה בכלל מן הלטינית: surregulus (ומאוחר יותר חל בידול והתקבלה המילה surregurus) והוראתה קרובה לשליט זוטר או לווסָל.
המילה הלטינית מורכבת משלושה מרכיבים: תת (sub; האות b מידמה לאות r בהשפעת האות הראשונה של המילה הבאה) + מלך (rēx; עיינו בקורס ללימוד לטינית של ברוך ) + סיומת הקטנה (-ulus).

קליין ביטל את שתי ההצעות הדחוקות, כלשונו, והציע פתרון משלו: המילה שַׁגְרִיר היא שילוב של שגר (שלח, עיינו בסעיף 1.) ושל המילה הסורית שַׁרִּיר (šarrīr; משמעותה: איתן, יציב, חזק, נאמן; בדומה לביטוי התלמודי שריר וקיים ואולי אף בדומה לרקמה הבשרית בגוף האדם, שריר) – ומכאן: שַׁגְרִיר = מקורב נאמן למלך (שהפך להיות לשליחו ולבא כוחו).

השגריר מָאֳמָן לתפקידו ומייצג את ענייני מדינתו במדינה הזרה. (Victor1558)

פרק באופן מילולי (24.4.11) העוסק במילים אביב, אֵב וקיץ:
http://www.icast.co.il/PlayerWin.as...0977&name=iCast

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

מאוד מעניין.
אגב המילה שגריר בערבית (ספיר) מזכירה במעט את מקבילתה העברית מבחינת משקל.

"זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש" - וינסטון צ'רצ'יל