עמוד א | עמוד ב | עמוד ג

מאמרו של שמעון וגה, מתוך ״לשוננו לעם״ מחזור מד חוברת ד (התשנ״ג):

ציטוט:

מנַיין לנו סימני הפיסוק? הערות אגב שאלה מסקרנת היא מה מקורם של סימני הפיסוק הנהוגים היום בעברית ובלשונות האומות. אמנם העברית ידעה חלוקה לפסוקים בימי חז״ל ושיטת סימון משוכללת של טעמי המקרא בימי בעלי המסורה – אך כיצד סומן הטקסט הלא־מקראי? יש לשער שלצורך קריאה נכונה ולצורך פירוש נכון נעזרו אבותינו בסימון כלשהו. חלוקת הפיוט לצלעות ולצלעיות בוודאי עודדה סימון מתאים. עדיין ניכרים שינויי נוסח שיסודם בוויכוח סמוי על חלוקת פסוקים בנוסחי תפילה. בברכה הראשונה שלפני ״קריאת שמע״ יהודי בבל קוראים (לפי נוסח האר״י) בפיסוק שונה מאחיהם יהודי ספרד. הנוסח האחד: ״אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים, בתבונה וגו׳״. ולעומתו הנוסח האחר: ״מעריב ערבים בחכמה, פותח שערים בתבונה, וגו״׳. כן גם בתפילת ״נשמת כל חי״ שבתפילת שחרית של שבת. אלה גורסים: ״נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו. מלפנים ממצרים גאלתנו וגו״, ואלה מפסיקים אחרי התיבה ״מלפנים״. פיסוק כפשוטו לפנינו – כלשון ״פסק את הגַּרְגֶּרֶת״ (משנה חולין ב, ד), וכלשון תרגום יונתן למלה ״וַיְּנַתֵּק״ בשופטים טז, ש: ופַסֵיק. המונח פיסוק שבצירוף ״פיסוק טעמים״ (בבלי נדרים לז ע״א) הפך למונח עצמאי, גם בלא להתבסס על טעמי המקרא או על החלוקה הקדומה לפסוקים ולפסקות. סופרי האומות באירופה של ימי הביניים הכירו בחשיבות הסימון של חלוקת הטקסט לחלקיו. סימנים אלה הפכו לנחלת הכלל בימי הדפוס, והגיעו גם לטקסט העברי הכתוב והמודפס. מאלפים הם השמות לציון סימני הפיסוק בשפות שונות והצורות הגרפיות שניתנו להם. הפסיק נקרא באנגלית comma. המלה יוונית במקורהּ, κόμμα, והיא קשורה ליסוד κοπ שפירושו ׳חיתוך וכריתה׳ (כמו פ-ס-ק, וכמו במונח הבלשני apocope, קיטוע הברה סופית). comma מסמנת קֶטַע טקסט (אף הוא מן השורש ק-ט-ע). באיטלקית, לעומת זאת, אותו הפסיק נקרא virgula ובצרפתית virgule, ושֵם זה מעיד על צורת הסימן, מקל קטן, הַקְטָנה למלה הלטיני תvirga = ענף, ופירושה בלטינית ״הנמוכה״: קו מעל האות. עוד שני מונחים לועזיים יעזרו במעקב אחר התפתחות הפיסוק. הפרגרף הוא הסימן ה״נכתב בְּצד" המלה הראשונה של פסקה או מתחתיה. לעתים, כדרך המסורה שלנו, נקלעו סימנים כאלה לשוליים, מַרְגוֹ (margo) בלעז, והפכו אפוא ״מַרְגִינָלִיִים״, נקראים סימנים מן הסוג הזה באנגלית גח המלה האנגלית mark, הגזורה ממלה גרמנית שפירושה ׳ציון בולט׳, ומכאן ׳סימן גבול׳ קרובה, לדעת שיפלי, מבחינה אטימולוגית למלה margo. מערכת הפיסוק המודרנית מבחינה בין סימני פֶּסֶק לסימני מוֹדָלִיוּת. סימני הפסק הם ארבעה, והם פותחו בתחילה בידי המדפיס ההומניסט הוונציאני מאנוּטיוּס: קו (בטקסט גותי) או פסיק (בטקסט לטיני), נקודה־פסיק, נקודתיים (שעדיין לא יוחדו לציון דיבור ישיר) ונקודה. הסימנים המודליים הם סימן השאלה, סימן הקריאה והסוגריים. סימן השאלה התפתח מן הנוהג של מפרשי הטקסטים ההומניסטים להוסיף את המלה quaestio לשאלה, כדרך שרש״י מוסיף בראש הסברו לעתים בתמיה, בתמיהה או תימה. למשל בבראשית יא, ו, ד״ה ״לא יבצר מהם וגו׳ לעשות״ אומר רש״י: ״בתמיה״; ומשמעו – הטל סימן שאלה אחרי המלה ״לעשות״; בביאורו ליומא כב ע״ב הוא אומר: ״מי האומר שאול ימלוך עלינו – בתמיהה״ ובביאורו לאיוב ח, ג הוא אומר על הפסוק ״האל יעות משפט״: ״ומליצתו לשון תימה״. מלת ההסבר quaestio קוצרה לאות q (שמוצאה מן האות בכתב דעץ!) והתעוותה לַסימן ?. סימן הקריאה – כך סוברים – השתלשל מסימן השאלה, כשזו שימשה לציין שאלות רטוריות כמו ״העיני האנשים ההם תנקר״, והרחיב אחר כך את תחומו לסימון מלת הקריאה כמו בלשון הפנייה והציווי: ״הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! ״(ח״נ ביאליק, ״על השחיטה״ ). מערכת פיסוק זו אומצה גם על ידי המדפיסים העבריים. רק בשנים האחרונות היו שניסו להעתיק את השיטה גם לטקסט המקראי, ונדמה שלא האירה להם ההצלחה פנים. היו סופרים ומדפיסים, ״בָּחור־זעצר״ים, שלא נפלו בהשכלתם מן ההומניסטים, איש איש בתחומו, שהעדיפו להפוך את כיוון הסימנים בהתאם לכיוון הכתב העברי, כגון ، או ؟. צילומים משני כתבי־יד מראים התרוצצות בין ؟ ובין ? אצל הסופר, הפייטן וההיסטוריון דויד חפשי (פרנקו־מנדס) באמשטרדם במאה הי״ח. אלה – כאמור – הערות אגב, וראוי הנושא לבדיקה שיטתית ושמא כבר נעשתה המלאכה, ואני לא ידעתי.

רגע גִּזרוני (אטימולוגיה=גיזָרון):

~ המילים ציטוט ו־צִטֵּט נגזרו מהמילה ציטטה (או צִיטָט) שמקורה לטיני, בשונה מהמילים ציתות ו־לצותת שמקורן עברי.
~ המילה נְקֻדָּה היא מילה יחידאית בתנ"ך (ואילו השורש נ־ק־ד איננו יחידאי); היא מופיעה בפרק א בשיר השירים: ״נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף״ ומשמעותה שם קרובה למסמר לקישוט או לבליטה כעין כדור זעיר. ארנסט קליין השווה אותה לארמית: נְקַז (= הוא ניקב, ניקר), לערבית: נַקַטַ (= הוא ניקב, ניקר) ולסורית: נוּקְזָא/נוּקְדָּא. אשר לשורש, קליין טען שהשורש נ־ק־ד קרוב אל השורש נ־ק־ז, שמשמעותו היסודית קשורה לדקירה וּלְהַקָּזָה (שורש המילה הוא נ־ק־ז) של דם.

_____________________________________

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן