|
03-09-2012, 00:30
|
|
|
חבר מתאריך: 21.04.08
הודעות: 4,322
|
|
"מדוע באמת נכשל פרויקט הלביא?"
כתבה מצויינת ממעריב.
שנה אחרי טיסת הבכורה של מטוס הקרב מתוצרת כחול-לבן, מתכנסים אנשי צוות הלביא להיזכר ולספר מה גרם לקריסת הפרויקט.
מרדכי חיימוביץ | 1/9/2012 11:00
רגע לפני שהתעשייה האווירית יוצאת לווקאנס, אני מוצא אותם ליד הלביא. מתרפקים, בודקים מה קורה עם הילד המוזנח. ארזי מסיר את ה"ליפ", הכיסוי של כונס המנוע. עטר מקלף את זה של ה"פיתוט", הצינור שמודד מהירויות. בנימיני בוחן את מד זווית ההתקפה ומחווה שהוא עדיין עובד.
אחר כך הצטלמו כשמטוס הרפאים ברקע ושמול אמר: "צריך להשאיר מקום גם לעובדיה". אוגוסט הזה הוא אזכרה לעובדיה הררי וללביא שלו. 25 שנה למות המטוס, חודש למות האיש שהמציא אותו. עובדיה הררי עוטר בשני פרסי ביטחון ישראל ובפרס ישראל. ניהל את מפעל "מלמ" של התעשייה האווירית והיה שותף לפיתוח טיל החץ. אבל מטוס הקרב תוצרת ישראל היה נקודת הרום במסלול חייו.
שם הלביא חרות לצד שמו של עובדיה על המצבה. אתה עומד מול השיש הבוהק ומרגיש שאב ובנו טמונים תחת אותה אבן. "בשיטה הרוסית", אמר לי צבי ארזי, אז מנהל ניסויי טיסה, "הלביא היה צריך להיקרא 'הררי'". הוא היה איליושין ישראלי. מוח אווירונאוטי מבריק. איש שהצליח להגשים מה שהיה, לפחות בתחילת הדרך, פנטזיה לאומית.
בעבודה היה הבוס הקשוח. המנהל עם המחויבות הטוטאלית למשימה שלו. בבית היה חבר יקר, מארח נדיב, סב מטורף, אב אוהב, בעל מכור לבת דודתי אביבה.
עובדיה הררי היה גדול מסך כל תכונותיו. חקר לא רק את השחקים אלא גם את מה שמתחת. המבט מלמעלה פיתח רעב לחקור את מה שלמטה. הייתה בו חדוות מסעות בלתי נלאית. רעננות של נווד שישן עם תרמיל תחת הראש. כל נסיעה הכינה את הבאה ואת זאת שאחריה. בחודש שבו מת היה אמור להיות בארצות הברית, בנסיעה שעליה זמם שנה מראש.
לפני הגיחה לאוסטרליה בא אלינו עם אביבה לדלות פרטים. התכוננתי לשיח עצלני של שבת אחר הצהריים, אך הוא הגיע עם ספרים וחקר על הנקודות שסימן. אחר כך שלף את דפי החשבון המהודקים שלו, רשם ושרטט. "אני מוהנדס", התנצל בחיוך.
כמה שוקל רבין
כבר ב-1972 מתחילים להתבשל בחיל האוויר ובתעשייה האווירית הרעיונות שיתכנסו לכדי מטוס הלביא, שאמור היה להיות גולת הכותרת של תעשיית הנשק הישראלית. ב-1974 יוצאת משלחת חיל האוויר לארצות הברית לבדוק את האף-14 והאף-15. אחד החברים הבכירים בה הוא הררי.
בהכנות לקראת הנסיעה הוא רואה לראשונה את מנחם שמול, שיטיס את הלביא בעשר גיחותיו הראשונות ויהפוך לחבר נפש. "לא זוכר את זה כפגישה מיוחדת", יתוודה שמול באוזני. מחליטים לרכוש את האף-15 שינחתו בארץ בינואר 1976 לאחר כניסת השבת ויפילו את ממשלת רבין הראשונה.
תפיסת הביטחון של ישראל אז גורסת שבכל אחת מזרועות הצבא יש לפתח יכולת לייצר כלי מרכזי. בשריון בונים את המרכבה, בחיל הים את הסטי"לים ובחיל האוויר הולכים על פרויקט המכונה "חדיש". במסגרתו מגדירים שתי גרסאות
של המטוס: הגדול יהיה דו מנועי, וידמה לאף-15 ולאף-18.
הקטן יהיה דומה לסקייהוק, אבל על-קולי ובעל יכולות גבוהות יותר. ב-1978 מכריעים שה"חדיש" יהיה קטן והתעשייה האווירית מונחית בהתאם. מדובר במטוס קרב אוויר-אוויר, שיישא שני טילים ומשקלו יהיה 17 אלף ליברות (כ-7,600 ק"ג). התוכנית שלו נקראת "לייאאוט 33" והיא מפותחת במשך שנתיים.
בפברואר 1980 מאשרת הממשלה רשמית את הצעת שר הביטחון עזר ויצמן, שישראל תבנה מטוס קרב. הררי מתמנה רשמית לראש פרויקט הלביא "וכאן מתגלות היכולות המופלאות שלו", אומר צבי ארזי. "זה כבר לא רק אווירודינמיקה נטו. גם מכניקה, הידראוליקה, חשמל, אלקטרוניקה והרבה ניהול". התורה הניהולית של הררי מסתכמת בפסוק אחד: "קח קבוצת אנשים והבא אותם למקומות שבלעדיך לא היו מגיעים אליהם".
התורה יפה, אבל הוא לא היה בדיוק מנהל קל.
"היה לו פתיל קצר ודם חם, אבל הוא היה כל כך הגון, כל כך ישר, שלא יכולת לכעוס עליו. נכון שהיה מתעצבן, אבל לא ברוע. לא היה bad blood. הכל היה מכוון מטרה, לא מכוון בן אדם".
משה עטר, כיום ראש מנהל מדעי טיסה, היה אז בצוות בקרת טיסה. ככולם הוא בטוח שלמנוע של הררי קראו ציונות. "אכפתיות, שלמדינת ישראל יהיה מטוס משלה". עטר , צעיר בעשר שנים מהררי, גילה מנהל בעל כושר הבנה לא ייאמן. "אתה מדבר אל אדם שקולט את הבעיות ואת הפתרונות לפני שתוציא מילה".
הוא לומד את הררי. מנתח את תהליך קבלת ההחלטות שלו, שומע איך לבנות את המחשבים, את הגיבויים, איך לפעול בתקלות, ובלי שירגיש מתעצבת השקפת עולמו המקצועית. מהר מאוד עטר תופס שלדיון אצל עובדיה באים מוכנים כמו לאודישן. "מכיוון שהוא עולה עליך ביכולות האישיות, אתה צריך ללמוד היטב את החומר, לשנן את הבעיות ולהציע את הפתרונות".
מתי מתחילים להתעורר ספקות ראשונים בקשר לעתיד הלביא?
מנחם שמול: "עוד מלפני שהתחלנו לדבר. כל הזמן סימני שאלה. גם כשהיה בן-גוריון היו ספקות, אבל הוא היה דופק על השולחן ונגמר העניין".
איך מתנהלת העבודה כשבאוויר מזמזמים סימני השאלה?
"היא מתנהלת".
ארזי: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
ההתנגדות העיקרית בארץ, כך שמול, הייתה של חיל האוויר. וזה לא היה חדש, לדבריו. לפני כן הכחולים לא אהבו את ה"כפיר" ואת ה"נשר" (מתוצרת התעשייה האווירית, מבוססים על מיראז' 5 הצרפתי) אף על פי ששירתו אותם נאמנה.
"חוץ מזה", הוא מדגיש, "הרבה יותר טעים לאכול סטייק בדאלאס, טקסס מאשר חומוס ביהוד".
למה אתה מתכוון?
"כשאתה עושה פרויקט בארצות הברית יש לך זנב עצום של הטבות".
כמו מה?
"כמו להיות קצין פרויקט ועוזר קצין פרויקט ונהג קצין פרויקט, אתה שולח אנשים לארצות הברית הלוך וחזור. כולם אוהבים לנסוע לחו"ל. אנשים יושבים בפרויקט אף-15 ובאף-16 ובאף-16 השני והשלישי, אלה ההטבות אלה טובות הנאה שכולם רוצים ואין שום טובת הנאה בלשבת ביהוד".
משה עטר, לעומתו, לא חושב שהלביא נפל משום שבחיל האוויר רצו לנסוע לארצות הברית. אלה האמריקאים שלא רצו מטוס שיאיים על התעשייה האווירונאוטית שלהם. "אז הם עשו כל מה שאפשר כדי לגייס נגדו גורמים בארץ, כולל חיל האוויר". שמול: "אתה טועה בגדול. הם (חיל האוויר) לא האמינו במה שאנחנו אומרים, לא האמינו בהצגת הנתונים שלנו".
ההפרעה הגדולה ביותר מצד חיל האוויר הייתה, לדעתו, ב-1981. כשנה וחצי לאחר שהמריא הפרויקט שינה חיל האוויר את הדרישות המבצעיות. "לייאאוט 33' דיבר על מטוס של 50 אחוז אוויר-אוויר ו-50 אחוז אוויר-קרקע. הדרישה שמעלה "מת"ל" (מינהלת תוכנית הלביא של חיל האוויר) היא שייעודו המרכזי של המטוס יהיה אוויר-קרקע. על פי התביעה הזאת, החימוש של המטוס אמור לגדול: שמונה פצצות מצרר, שני טילי אוויר-אוויר, חליפות הגנה ועוד.
"זה שינה את המטוס לחלוטין, הפך אותו להרבה יותר כבד". על פי הצעת הררי עושים מעשה ללא תקדים עולמי: מניחים על הקרקע את הפצצות, את הטילים, את מכלי הדלק, בודקים איך אפשר לתכנן כנף חדשה. האפשרות המסתמנת היא ששש משמונה הפצצות ייתלו לאורך גוף המטוס, השתיים האחרות ומכלי הדלק ייתלו על הכנף - שחייבת לגדול. כך גם קוטר הגוף, כך גם המנוע.
בתהליך החיפוש חר מנוע חדש מעורב גם תא"ל דאז רמי דותן (ראש להק ציוד, שהורשע בגניבת 12 מיליון דולר ונידון ל-13 שנות מאסר). על פי הערכת התעשייה האווירית, פיתוח "לייאאוט 33'", "הלביא הקטן", עמד לעלות 800 מיליון דולר. סכום כפול יידרש עם העלאת משקלו מ-17 אלף ליברות ל-22 אלף.
5,000 ליברות הרגו את הלביא?
"לא. אבל אם תמדוד את המשקל המשותף של מפקד חיל האוויר, רמ"ח אמל"ח, השר נסים, השרה ארבלי-אלמוזלינו ושמעון פרס, תמצא את המשקל שהרג את הלביא".
לא הזכרת את רבין.
"לא, כי הוא הצביע בעד".
אבל התמיכה שלו הייתה מהוססת. לא כמו של ארנס, למשל.
"אז אתה יכול להוסיף לרשימה גם את המשקל של רבין".
האולימפיאדה של עובדיה
אבל אנחנו עדיין ב-1981, שש שנים לפני הסגירה, כששמול מזהיר שהגדלת המטוס תביא לקרקועו. הוא מעלה את הדברים בעבודה שכתב. באישור מנהלו הוא מעביר עותק לעמוס לפידות, ראש מת?ל בחיל האוויר. אחרי כמה חודשים לפידות חוזר אליו: "לא מסכימים עם הדעות שלך, אבל יש כמה רעיונות טובים ואנחנו ניישם אותם".
הוא מבקש חזרה את העבודה, אך מקבל כלום. אחרי הקרקוע יתלווה לדן חלוץ, חניכו בקורס טיס, כדי לשלוף את העבודה מארכיון החיל. אחרי נבירה של כמה ימים הם מעלים חרס. "העלימו את הנייר שלי כי הוא אמר בדיוק מה יקרה בסוף". כיום, בידיו רק טיוטה שאותה הוא מסרב להראות לי.
ביוני 1981, סמוך לתקיפת הכור העיראקי, מתכנסת ממשלת בגין להחליט סופית על איזה לביא הולכים. לפני הישיבה, כך סיפר לי עובדיה חודש לפני מותו, התלבט עם המנכ?ל משה קרת מה לומר. קרת מציע שיטען את אשר על לבו, כלומר בעד מטוס קטן. "מתחיל דיון", ממשיך מכאן מנחם שמול, "ובגין הלך לישון. פשוט נרדם בישיבה. כל העת שנציגי חיל האוויר הציגו את הטענות בעד מטוס גדול ואנשי התעשייה האווירית בעד מטוס קטן, בגין ישן. בסוף היה צריך להחליט. אז קדישאי או מישהו נתן לו מרפק והעיר אותו. בגין קם, אמר: 'טוב, מה אומר מפקד חיל האוויר?', דוד עברי אמר שצריך מטוס גדול ואז בגין, בפולניות שלו, חתך: 'אם גנרל ישראלי אומר שצריך את המטוס הזה - אז זאת ההחלטה'. בזה נסגר העסק. בלי שבגין שמע מילה אחת מכל הדיון. לא את הבעד ולא את הנגד. כלום".
עובדיה הררי, האיש שלתוכו התנקז כל טירוף הלביא, נולד בקהיר ב-14 בספטמבר 1943. בבית הוריו, ג'ודית ומנשה, דיברו ערבית, צרפתית וספניולית. הם גרו ברובע היהודי ומגיל ארבע למד במיסיון הצרפתי. בהתחלה, סיפר לי באחת משיחותינו האחרונות, לא היה בדיוק "מוהנדס". בכל סופשבוע היה המורה מעמיד לימינו את ארבעת המצטיינים ולשמאלו את ארבעת העצלנים. במשך הרבה זמן תפס עובדיה מקום מכובד בשמאל. אבל בגיל שמונה, אולי תשע, עבר ניתוח שקדים, מצבו הכללי השתפר והוא התנחל לתמיד באגף הימני של המורה.
"בטח הברקת במתמטיקה ופיסיקה", אמרתי לו. "בוא נגיד שלא הייתה לי בעיה", ענה. כשהיה בן עשר נולדה אחותו היחידה, מריסה. שלוש שנים אחר כך, בתום מבצע קדש, הותר למשפחה לעזוב ללא כל רכוש את מצרים. ההררים עלו לארץ והונחתו בדימונה. שמיכות הפרידו בין משפחות שגרו באותה דירה. אתה מתפתה לכתוב סיפור על נער מצוקה שייגע בשמיים, אבל לא כך. משפחת הררי לא הייתה מרובת ילדים ומצבה הכלכלי היה די בסדר. תוך זמן לא רב עברה לבאר שבע, עובדיה למד עברית ונחשב לתלמיד מצטיין.
ב-1958 המשפחה עקרה לתל אביב כדי שבנה המחונן יוכל להתפתח. "המשפט השגור בבית היה: 'שקט, עובדיה לומד'", תציין אחותו בהספד. הוא למד במונטיפיורי ועשה בגרות מעולה בריאלים. משום שהיה תחת גיל גיוס, נרשם לכימיה בטכניון אך לא התקבל בגלל ציוני בגרות נמוכים בספרות ובתנ"ך.
המחלקה לאווירונאוטיקה עמדה אז על מסלול ההמראה והפרופסורים ששיוועו למוחות שכנעו אותו להצטרף. הררי סיים את שנה א' בהצטיינות. "הראשון שבראשונים", מספר צבי ארזי שלמד איתו, "קלאסה אחרת".
למה אתה מתכוון?
"ראית את גמר ה-100 מטר באולימפיאדה? הוא פשוט היה במקצה הזה. שילוב בלתי רגיל של כשרון, שכל וחריצות". יש מוחות משופרים, מסביר ארזי שהכל בא להם בקלות. "הוא, גם היה לו 100 וגם עבד יותר מכולם". היו לילות שישב עד שלוש לפנות בוקר וסיכם את כל ההרצאות. "אף אחד מאיתנו לא התקרב לזה והתעודה שלו הייתה שעמום אחד גדול - הכל א'".
גם דובי בנימיני, שיהיה האחראי על הייצור בלביא, הכיר את הררי בטכניון. יחד למדו לתואר שני בביתו של עובדיה ברח' הירקון. "היה חם ולמיזוג לא היה זכר, אז ישבנו בתחתונים ודגרנו". אני מבקש מהם עוד על דיוקנו של הררי כאיש, אבל אין להם. האיש למד כל הזמן. "רק אנחנו רצנו אחרי בחורות", צוחק ארזי.
אבל גם הוא. שם הכיר את אביבה.
"נכון, בכלל לא הבנתי איך היה לו זמן לזה". ראיתי אותו בפעם הראשונה בבית סבא וסבתא באשקלון. איש ארוך שמייצר להט. "וגם יודע צרפתית", טרחה אמי הפרנקופילית לציין. אבל החשוב מכל היה שאהב את "צ'יצ'י" שלנו. הם התחתנו כעבור ארבע שנים וכל חייהם קרא לה "פיפה". היה משתעשע איתה. מחזר, מקנטר. היא הייתה כאילו נרגנת והייתי אומר לו: "תיזהר עובדיה, אתה הולך על הקצה", והוא היה מוזג עוד מה"דלתון" שכה אהב וצוחק: "אני תמיד הולך על הקצה".
שירותו הצבאי עבר עליו כעתודאי באגף התכנון האווירונאוטי של חיל האוויר. על הדרך עשה לבוס שלו דוקטורט. אנחנו ב-1968, ימי האמברגו של דה גול. הררי משתיל מנוע J52 אמריקני ב"סופר מיסטר" ושנה אחר כך זוכה בפרס ביטחון ישראל הראשון. ב-1970 הוא מגיע לתעשייה האווירית. כבר עילוי. הבן של מנשה המחסנאי. את הפרס השני לביטחון ישראל הוא מקבל ב-1975. הררי ממציא את ה"קנאר", הכנפונים שמתחברים לכפיר ומעלים את ביצועיו. "זה היה שינוי מהפכני", מגדיר ארזי, "שלא היה ב-F16 ויחזור בלביא".
להצלחה יש מחיר
החלק השני בפאזל של הלביא, מנחם שמול, התמנה ב-1983 להיות טייס המבחן של המטוס. בן 67 שמול, ועדיין טס. 49 שנה באוויר. 35 שנה היה במערך הקרב של חיל האוויר. בוגר הקורס של יאיר שמיר, לימים יו"ר התעשייה האווירית ובנו של ראש הממשלה המנוח. בששת הימים טס בטייסת 119 של רן פקר והפיל שלושה מטוסים. ביום כיפור, עם טייסת 144, הפיל עוד מטוס.
יליד רחובות, בן למשפחה צפתית, דור רביעי בארץ. אביו שירת במחלקה הערבית של הש?י, שירות הידיעות של ההגנה. הוא נפל עשרה ימים לפני הולדת בנו, שנקרא על שמו. כעובדיה, גם הוא למד הנדסה. ויש ביניהם עוד חיבור. כמו אביבה הררי, גם מרגלית שמול ממוצא רומני. כשירצו השתיים למכור את הבעלים, יעברו לתדר של צ'אושסקו.
אבל הדיבור בין הבעלים מתחיל ברע. שניהם עקשנים, שניהם דעתנים. גם כשברור להם שהם טועים יטענו בלהט: "אנחנו לעולם לא טועים". הם חלוקים כמעט על כל דבר. חושבים אחרת. הררי חותר מיד אל הפואנטה. שומע אותך דקה, עונה בשנייה ופוסק: "לך על זה". שמול אוהב להציג את כל הפירמידה כדי שיצטרך להסביר רק פעם אחת. כשיבחין שרוח הפרטנר שלו מתקצרת, יאמר לו: "צ'יף, רילקס, עוד שלוש דקות אגיע לנקודה". לפעמים הם צועקים בארבע עיניים, כדי שלא יצעקו בשיחות של 18 עיניים. אבל בסוף נוצרת הבנה שמחברת אותם בעבותות אמון.
על מה הייתם כל כך חלוקים בלביא?
"אני רציתי מטוס שיהיה הכי טוב בעולם לטייסים שימריאו בו. עובדיה רצה אותו הדבר, אבל בכמה שפחות כסף וכמה שיותר מהר".
את תא הטייס של הלביא, למשל, תכננו עוד לפני ששמול הגיע לפרויקט. "נכנסתי, הסתכלתי ואמרתי: "לא קביל"". עובדיה שמע, עזב הכל והגיע להאנגר. "תגיד, אתה משוגע?", צווח על שמול, "זה מתוכנן, גמור, סגור, מיוצר". אבל הטייס בשלו: "לא יטוס. הפאנלים, הידיות, הסטיק - הכל לא מתאים".
זה קרה, הוא מסביר לי, בגלל סיבה מאוד פשוטה. היה מישהו מאוד נמוך במינהלת התוכנית, "אבל מאוד, מאוד, מאוד נמוך, שתכנן את הגבהים והמרחקים בתא לפי המידות שלו". מתלקחת מריבת אש. כולם צועקים על כולם, עד שהררי שם לה קץ: "תגידו", הוא אומר למתנגדים לשינוי, "התחת שלכם יישב במטוס הזה? התחת של שמול יישב שם, אז הוא שמחליט". והקוקפיט תוכנן מחדש.
איזה סוג של אינטימיות נוצר בין מי שמתכנן מטוס לבין מי שיטוס בו? המתכנן אחראי בעצם לחיים שלך.
"הוא לא אחראי לחיים שלי. אנחנו אחראים לחיים שלי. עשינו את זה יחד".
אבל מבחינת שרשרת הפיקוד, של מי הייתה בסוף המילה?
"של שנינו. הוא לא קיבל אף פעם החלטה שלא הסכמתי איתה. כשבפרויקט כזה אתה מגיע לכזאת הבנה, זה מתכון מצוין להצלחה". אבל להצלחה הזו יש מחיר והיא מושגת בתזזית. כל בוקר בשש מתייצב עובדיה במשרדו הדומם. הוא מנהל את עצמו ואת הלביא מעל דפי החשבון שתמיד הוא מקפיד לחבר בסיכה. רושם הכל. המזכירה שמגיעה אחריו מקבלת מיד הוראות הפעלה.
תמיד אוכל במשרד, לעולם לא בחדר האוכל. הטלפונים של מזכירותיו למהנדסים מתמצים תמיד במשפט מתוח: "עובדיה צריך אותך דחוף". אף פעם לא פחות מזה. לגמרי לא חריג שבשישי בתשע בערב ירים טלפון לשאול על הדיון ב-28 בחודש הבא.
הוא אהב לעבוד גם עם ה'דיקט', כך כינה את מנהל הייצור דובי בנימיני. "אבל עם כל ההומור, עובדיה היה מאוד תובעני", מודה בנימיני. העבודה מולו הייתה לא ב-100 אחוז מאמץ אלא ב-200. במשך שנים צבר בנימיני מאה שעות נוספות בחודש, הפעיל שלוש משמרות ביממה, כולל עבודה ללא תשלום בימי שישי ובשבתות.
"עשר שנים מהחיים שלי הלכו על הלביא". אשתו שכחה את צליל קולו ובסוף הם נפרדו. את בנו שנולד במהלך העבודה על הלביא לא ראה ארבע שנים. "הייתי יוצא כשהוא עדיין ישן, חוזר כשהוא כבר ישן". הילד נזקק לטיפול שבמהלכו אמרה הפסיכולוגית לאב: "אתה האויב שלי. אתה רוצה שאוציא אותו מהצרות? אז תחזור הביתה כשאומר לך".
משה עטר מודה שגם אצלו זה כמעט נגמר ברבנות, מזלו הטוב שלא הגיע לזה. "אבל השעה חמש אחר הצהריים לא הייתה קיימת בשעון שלי. רק בתשע הייתי מתחיל להסתכל". שמול : "והיו גם אנשים שהתאבדו".
עד כדי כך.
"לא רוצה להיכנס לפרטים בגלל המשפחות שלהם, אבל לא עמדו בלחץ. נשברו מכישלון של איזו מערכת שלא נותנת מה שהייתה צריכה לתת וגרמה פיגור בלוח הזמנים". דובי בנימיני: "זה היה טירוף קבוצתי שאחז בכולנו. עם מחויבות אינסופית, עם רצון שאין למעלה ממנו לתרום". השלת קילוגרמים מהלביא נחשבה לתרומה משמעותית, כי הוזילה את מחירו.
הנה סיפור על אווירונאוטיקה ודיאטת רצח. בנימיני תכנן לבנות את הצינורות ההידראוליים מסגסוגת 2169 שממנה בנויה צנרת האף-16. הכלים שהיו ברשותו בדיוק התאיו לזה. אלא שהמנהל שלו החליט ללכת על טיטניום, הקל יותר. "נכנסתי לבוץ של הטיטניום", מספר לי בנימיני. הוא גילה חומר סרבן עם תכונות לא אלסטיות. "אתה מכופף והוא לאט לאט מתיישר חזרה. פשוט זוכר שפעם היה ישר".
בנימיני עשה סיבוב בארצות הברית אצל יצרני כלים לכיפוף טיטניום. התברר שהפתרון הוא רק אחד: להרוג את הזיכרון של הטיטניום. שישכח שאי פעם היה ישר וזקוף. הוא מסרב לגלות איך עושים את זה, אבל הצנרת נבנתה בסוף מטיטניום. הלביא רזה והמשכורת של בנימיני השמינה מבונוס יפה. מאז שלטה בהאנגרים הסיסמה: "גם הפיל לעוף יוכל, אם תוריד ממנו משקל".
הלביא, כך הוחלט, יפגוש את השחקים בפברואר 1986. בגלל שינויים ותוספות, טיסת הבכורה נדחית פעמיים. המועד החדש והסופי הוא 31 בדצמבר 1986, בדיוק כפי ששמול ניחש שנתיים קודם לכן.
למרות 835 שעות סימולציה, ב-50 השעות האחרונות מתגלית תקלה. שמול: "הייתי מתרסק לו המראיתי איתה". ערב הפרמיירה הלביא משלים את ריצות המסלול שלו, חוץ מאחת. בגלל הגשם חסרה הריצה שבה המטוס אמור להגיע ל-140 קשר, להרים את האף, להתנתק טיפה ולחזור למסלול.
הסטייה מהתוכנית גורמת לקרע בדיון שבו אמור להיחתם אישור ההמראה. המתנגד העיקרי הוא שרלי אטלי, יו"ר ועדת בטיחות טיסה. עובדיה הררי סבור שיש לקבל רק החלטה אחת: לטוס. שמול משתמש במילון של עובדיה ומכריז: "זה התחת שלי שיישב שם למעלה ואני מרגיש בטוח לטוס". הולכים למנכ"ל משה קרת. קרת מכריע: טסים למחרת.
31 בדצמבר 1986, שמונה בבוקר האוויר בחדר מבצעי אוויר ספוג דלק סילוני. במקום 20 איש, בתדריך נוכחים 50. רוכבים זה על זה. עובדיה מדבר. מהנדס ניסוי ושמו זאב מציג את סדר הפעולות. שמול עובר עליהן יחד איתו. כשמסתיים התדריך, עובדיה נעלם. שמול: "אחר כך סיפר לי שהסתגר בחדרו ובכה".
כמוך.
"אז לא בכיתי. עכשיו אני בוכה. וזה בגלל עובדיה". באותו בוקר, ובלי ששמול יידע, מביאים לבכורה את אשתו מרגלית ואת ילדיהם: מאור, דניאלה ודוד.
לא פחדת באותו בוקר?
"טייס ניסוי שלא מפחד הוא טיפש. אבל הכרתי את הלביא עד לבורג האחרון. ישבתי בהאנגר יום-יום עם הצוותים. כשנכנסתי לתא נגמר הפחד".
השעה היא 10:00, אבל שמול לא מתניע כי קדרו פני השמים. ב-12:30 חריץ של אור סודק את אפלת העננים. עובדיה עובר לחדר הטלמטריה. ב-13:00 שמול מתניע, מסיע ומשחרר מעצורים. ב-13:22 הוא באוויר. "מטוס באוויר", הוא מכריז בקשר. אבל אז הוא נזכר שבגלל הפוליטיקה חייבים לנקוב בשם הלביא: "מטוס באוויר, הלביא באוויר", הוא מתקן. הטיסה אורכת חצי שעה. בגלל תקלת דיחוס הוא מטפס ל-12 אלף רגל במקום 20 אלף כמתוכנן. הוא נוחת. משתחרר מחגורת ההצלה והקסדה.
המכונאים מעיפים אותו למי צמרמורת של 12 מעלות. "ואני מתרומם ושופכים עלי עוד דליים ועוד שמפניות וכולי רועד בגלל המעבר מהתא החם, והדבר הראשון שאני מבקש זאת שמיכה". מיד מגיעים אליו אשתו, הילדים, המנכ"ל קרת ושרגא בר-ניסן, סגנו של הררי שייהרג כעבור עשר שנים בנפילת המטוס האתיופי באיי קומורו. "עובדיה, שעוד הרבה זמן ייקח לי להגיד זיכרונו לברכה, היה בין הראשונים, אבל לא הראהוא היה צנוע, לא שוויצר, לא רץ ונדחף. התחבקנו", עכשיו שמול דומע שוב.
אחר כך הצטלמו כולם כשעובדיה מתמקם בירכתי התמונה. בין המכונאים. מושך אליו את בר-ניסן שייכנס גם הוא לפריים. "והוא מאוד מאוד שמח". ביום העצמאות שאחרי הוא מקבל את פרס ישראל. במוצאי החג הוא מצהיר: "ימשיכו את הפרויקט כמו נמר".
ואז הכל נגמר
ב-30 באוגוסט 1987, על חודו של קול (12 מול 11), מחליטה ממשלת שמיר לעצור את הלביא. ישראל חוששת שלא תוכל לממן לבדה את ייצורו. הפרויקט גם עלול לגרום להתנגשות עם ארצות הברית, שמסרבת בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע. הכרעת הממשלה מכה בהררי שלוש שעות לאחר שובו מחופשה בחו"ל. הוא לא לגמרי מופתע.
כבר שלושה חודשים הוא יודע שהסיכויים הם "פיפטי-פיפטי", כלשונו . "אבל בכל אופן זאת מהלומה קשה מאוד", הוא אומר לתוכנית "במצב הנוכחי". "האם אתה מתכוון להחזיר את פרס ישראל?", שואל אותו מראיינו דני וסלי. "אני שוקל את זה", הוא עונה, "התערער האמון שלי בצורת קבלת ההחלטות במדינת ישראל".
תוך יממה נשטפת ישראל בהפגנות עובדים עקב הכוונה לפטר 6,000 איש. הררי לא יוצא לרחוב, אך מדגיש: "מה שמטריד אותי זאת הפגיעה בציפור נפשם של עובדי התעשייה האווירית". הוא נשאל אם הוא עצמו מתכנן לעזוב את התעשייה ומשיב: "זאת אחת האפשרויות. קיבלתי הצעות".
אחת, אולי המפתה שבהן, מגיעה מדרום אפריקה. מוצע לו להמשיך לנהל שם את פרויקט הלביא. תמורת טונה של דולרים, כמובן. הררי שוקל ונשאר לשרת את הציונות. "אדם צריך שיהיה לו מצפן", יאמר לי על ערש דווי. הוא ממשיך לתרום לתעשייה האווירית מגאוניותו. מנהל את מפעל "להב" בחטיבת כלי טיס צבאיים ואת "מלמ", יצרן החץ. הוא מתמנה לסמנכ"ל, למשנה למנכ"ל ולממלא מקומו. ב-2005, כשקרת פורש, הוא מרגיש בשל לתפוס את מקומו.
הררי לא נבחר, בסופו של דבר. הוא פרש מהתעשייה האווירית והחל בחייו החדשים. גם אז המשיך לעבוד קשה. בין השאר בוועדה לאנרגיה אטומית וכיו?ר מועצת המנהלים של "אורבן אווירונאוטיקס". הוא התמנה לפרופסור אורח בטכניון, ובשנתיים שלימד זכה במקום הראשון בדירוג המרצים.
ב-13 בינואר התכנסו ותיקי הלביא בביתו של שמול לציין 25 שנה לטיסת הבכורה. 55 אורחים, בהם גם ארנס וקרת. הררי הגיע ומיד ביקש להסתגר עם החבר שלו. "היום קיבלתי תוצאות של הבדיקות. יש לי סרטן במצב מתקדם", הפיל עליו. בחדר ירדה שתיקה שנקרעה מדי פעם בצחוק החוגגים בחוץ. בפניו של הררי ניכרה עייפות, ושמול נתן לו לדבר ראשון. זאת תהיה הפעם האחרונה שעובדיה הררי ידבר בפומבי.
על מחלתו נודע לנו באקראי כשדפנה אשתי מצלצלת לשאול מה נשמע. עובדיה מרים. הוא ענייני מאוד. המילים הנוראות נושרות מפיו. אבל בביתו אחר כך הוא פותח מבער אחורי. "שמעתי את האבחון, הבנתי מה צריך לעשות, אמרתי לרופאים: 'צאו לדרך'". הכימותרפיה מתישה אותו והוא רזה מאוד. בשיחות שלנו הוא נשאר אותו עובדיה. נחרץ, אידיאליסט, נטרף מאלה שרק לוקחים מהמדינה בלי לתת לה.
באחת הפעמים הוא בוחר לספר על הצלחתו באותה כתה בקהיר. האם ניסה להגיד שמהמסלול ההוא המריא? ובאותה נשימה סיפר על אותה ישיבת ממשלה עם בגין. האם ניסה לומר שעל המסלול ההוא התחיל חלומו להיסדק?
כל הזמן היה אפוף אביבה ובנותיו המסורות טלי וליאת. המחלה לא גרמה לשלושתן לקחת עליו אפוטרופסות. הניחו לו לחיות את חייו בתוך המחלה. הצ'יף הוא שמחליט. והוא החליט למרות הכל לארח אותנו. בקבוק'דלתון' עזב את המקרר והכוסות התמלאו. רק הכוס של עובדיה נשארה ריקה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/399/505.html
_____________________________________
"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".
רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.
|
|