|
עופר שרון - הצנחן שלא הסתער
שמתי לב שהנושא הועלה כאן אתמול, בקורס קצינות העברתי מספר שיעורים בנושא ואין לי ספק שאפשר לדון בו ימים על לילות.
מצרפת את הראיון עם עופר, וגם עוד כמה מסמכים חשובים שקשורים לנושא.
ממליצה לכם לקרוא הכל לפני שאתם מגיבים בעד או נגד.
למה לא קמתי
אביחי בקר, "הארץ", 7.10.99
זה היה המבצע העמוק הראשון, וגם האחרון, של עופר שרון, סמ"ר בסיירת צנחנים. רק שש שעות שהה בשטח לבנון, מרגע הכניסה עד רגע היציאה, אבל נראה שכל חייו יחיה בצילן. עד אותו יום, 23 בפברואר 99', לא יצא לו לחצות את הקו אדום, גבולה הצפוני של רצועת הביטחון. נוהל הקרב וההכנות נמשכו שבוע, אבל אף אחד לא היה ממש בטוח שהמבצע באמת ייצא לפועל. "חבל שסתם תילחץ", הרגיעו הוותיקים את שרון, "כמו מאה תכנונים קודמים גם זה ממילא יתבטל". הם גם ציינו שלא מדובר בעניין מורכב, אלא במארב שגרתי, עם סיכוי קלוש לאקשן. זמן קצר קודם לכן כבר ביקרה היחידה בגזרת הפעולה, וגילתה בסביבה רק רועה בודד.
סוג כזה של ביצוע בכורה בהחלט התאים לשרון. זה עתה הצטרף לפלגת הלוחמים לאחר חצי שנה של שהייה בבסיס האימונים של הסיירת, שבו הדריך טירונים. כיוון שעדיין לא היה משופשף די הצורך באורח החיים המבצעי, ראה שרון במארב המתוכנן בקלעת ג'בור הזדמנות טובה לכניסה חלקה לעניינים. כל ניסיונו הקרבי, עד אותו יום, הסתכם בשני מארבים בסוף תקופת הכשרתו כלוחם וגם הם היו בנוסח "לבנון פשוט", כלומר קרוב לגדר, ובתוך רצועת הביטחון.
הטור היה ארוך. שרון שנחשב לחייל הכי טוב במחזור שלו, נובמבר 96', הלך עם מקלע "נגב" עם כדור בקנה. "כשהתקרבנו לנקודה שבה היינו צריכים להתמקם עברתי קדימה", משחזר שרון, "בשלב הבא איתן (בלחסן, מפקד הסיירת) ולירז (טיטו, קצין ההנדסה) עברו אותנו כשהם יורדים לבדוק מקום שבו היינו אמורים להתמקם. לוח הזמנים נעשה לחוץ. אני הייתי בשיא השלוחה, הם במדרון, בקושי 10 מטר ממני. הייתי היחידי בקשר עין איתם, השעה היתה אחת וחצי בלילה, פתאום מימין לשמאל בא צרור אדיר, ראיתי את ההבהק, אני זוכר שאני ממלמל לעצמי 'אוי ואבוי, רק לא זה'. משני מטר תקעו אותם, ברור היה לי שהם מתים".
סמ"ר עופר שרון מקיבוץ אשדות יעקב איחוד היה דמות מפתח בצוות שלו. לצד איכויותיו כמנהיג הוא נודע כנושא בשורת "ארבע אמהות". הוא לא הסתיר את עמדותיו בדבר הצורך לסגת מרצועת הביטחון, למרות שהיו חריגות ולאו פופולריות בקרב החיילים.
כשהתגייס היה רחוק לחלוטין מהרעיונות הללו. תמיד שאף להיות לוחם ביחידה מובחרת. בניגוד למה שניתן לשער, גם בקיבוץ מוגדר הצבא כעונש, אלא שאפשר להימנע ממנו בהצטרפות ליחידת עילית אינטימית. כדי להתקבל ליחידה שכזאת, התאמן שרון אימוני כוח יום יום, ועוד בהיותו בתיכון רץ 250 ק"מ בשבוע. בסופו של דבר מצא את עצמו בסיירת צנחנים, אחרי שנפסל במבדקי סיירת מטכ"ל.
בגיבושון הסיירת דורג ראשון מבין מאות המועמדים והיה גאה מאוד בעצמו. באשדות יעקב איחוד היה פעם מקובל ללכת לסיירת צנחנים. אחר כך, למשך כעשרים שנה, נשברה המסורת. אביו, יואב, היה בזמנו קצין ביחידה בימים שפיקד עליה דב תמרי, ויחד עם אהוד ברוג (ברק) סיים בהצטיינות את בה"ד 1.
עופר, יליד 1977, הוא צעיר חמשת בניה של משפחת שרון. בימי התיכון האזורי ב"בית ירח" שעל גדות הכנרת ניהל חיי חברה סואנים, לא אהב ללמוד והירבה לעסוק בספורט. לפני שהתגייס יצא לשנת שירות בפנימיה לנוער במצוקה ליד עכו, שנה שהוא מגדיר כחוויה מאלפת. הוא פריק של כדורגל, מעריץ של הכדורגלן הצרפתי זינאדין זידאן ואוהד של החלוץ האוקראיני אנדריי שבצ'נקו, המוצב בחוד התקפת מילאן. הוריו בנים למקימי אשדות יעקב. ברוריה אמו היא ספרנית הקיבוץ ויואב אביו מנהל בקרת איכות ב"לוג", מפעל הקיבוץ, המייצר בקבוקי פלסטיק. על ימיו הראשונים של שרון בצבא העיבו הודעות על נפילת חיילים, אך מכיוון שלא היה לו קשר הדוק איתם, הוא אינו זוכר את עצמו עוסק בחשבונות נפש. שלושה חודשים אחרי שהתגייס נהרג בן הקיבוץ אבנר אלתר באסון המסוקים. אבל גם המוות הזה לא באמת חדר מעבר לקליפתו של שרון. כזאת היתה גם התחושה במאי 97', בשבוע הנועל של הטירונות. לאוהל הצוות נכנס המ"כ ובעיניים דומעות דיווח לחיילים הצעירים שבהיתקלות בלבנון נהרגו שלושה לוחמים מהיחידה - סגן מפקד הסיירת, סרן ערן שמיר, סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן.
"זה נשמע לי רחוק כאילו מדובר בגולניצ'יקים", אומר שרון, "הדברים לא ממש נגעו בנו כי עדיין לא עלינו ליחידה ולא הרגשנו ממש שייכים. היינו כולה טירונים, לא ידענו מי האנשים שמתו, וגם לא היה לנו עוד שום מושג על מה שהולך בלבנון".
בהלוויה של זאב זומרפלד במושב עשרת הוא ניצב במשמר הכבוד, אך תחושת השכול, לטענתו, עברה מעליו. לא כך הכומתה האדומה שקיבל רק לצורך הטקס וכנפי הצניחה שהוצמדו לפתע לחזהו. הוא השתוקק מאוד להיות כבר ראוי להם.
שרון: "הכי מוזר זה שאתה עומד על שפת הקבר ולא ממש קולט עד כמה המעמד נורא. נראה לך מובן מאליו שככה מתנהל צבא". באימונים התבלט בנכונותו לקחת אחריות, תמיד התנדב ראשון לתרגילים שחייבו הפגנת אומץ. כששב הביתה לשבת, שיחק אותה כאילו הוא כבר בעניינים. בשלב הזה קרה משהו בבית שגרם לו להגביה את זווית הראייה מעבר לאופק הפרטי. "לשמחתי זה בדיוק היה הרגע שאמא שלי, הגברת ברוריה שרון, התחילה לצייץ", אומר שרון, "היא הצטרפה אז ל'ארבע אמהות', ובחופשות היא עשתה לי שטיפת מוח, ובהשראתה גם בי החלה מתרחשת בהדרגה תפנית".
כשאייל שמעוני, מהקיבוץ הסמוך אשדות יעקב מאוחד, נהרג ליד ריחן, נסגרו אצלו הקצוות. שרון החל לדבר אך הסביבה לא לקחה אותו ברצינות. להיפך, החייל עופר היה יקירו של מפקד הצוות, סגן דוד גרנית, קצין דתי מעפרה. גרנית סיפר לא פעם בבית על החייל שלו, הקיבוצניק, בנימה מתפעלת. למרות הפערים האידיאולוגיים העמוקים ביניהם, זה שמאלן חיוני וזה מתנחל דתי, אהב גרנית את עופר והחיבור האנושי שנוצר ביניהם נראה כמו מודעה מהלכת של "צו פיוס". לא פעם במהלך השירות הוזמן צוות גרנית להתארח בקיבוץ של שרון. החברים הכירו את האם התוססת וחיבבו אותה מאוד, בשיחות על הדשא היא לא הסתירה מהם את מחשבותיה על המשימות אליהן ישלחו בקרוב. את הסיכה הגדולה של "ארבע אמהות", מעולם לא הסירה, לא בנוכחותם, גם לא בחתונת בתה רחל לפני שבועיים בגעש.
ברוריה שרון הצטרפה לתנועת "ארבע אמהות" מעט לאחר הקמתה. היא ישבה באוהל המחאה מול בית ראש הממשלה, עמדה בצמתים, ספגה קללות, הניפה שלטים, ליוותה את ידידתה אורנה שמעוני במסעות ההתעוררות שערכה בשווקים. מבחינתה היא מגויסת עד לניצחון. גם עתה כשבנה משוחרר, היא עדיין חדורה באותו להט. ברוריה ממשיכה במאבק למען האחרים. בתחילה הפיץ שרון את ההשקפות שינק מהבית בהיסוס. במשך הזמן, כשהוא כבר עצמאי בגיבוש העמדות, הוא עשה זאת באופן נחרץ ובקול רם, אך רק קומץ הקשיב לו. הרוב הגיב בנוסח "אתה דפוק, רואים שלא היית בלבנון. כשתגיע, תדבר אחרת".
והוא הגיע. שני המארבים שחווה בסוף המסלול באזור מוצב "ציפורן" שימשו לו הוכחה שהצדק איתו. "שבועיים לפנינו באותו מקום בדיוק עלו שניים מגולני על מטען. הם בקושי עזבו את השין-גימל, הקשר ניגש להגיד למפקד את תוצאת ההתפקדות, הם היו צמודים, מישהו לחץ על כפתור והרים אותם ממש על הגבול. להגיד אחרי זה שהפעילות בעומק מונעת את החיזבאללה מלחדור, זאת בדיחה".
בטקס סיום המסלול נשאה ברוריה שרון, האמא של הצוות, את דבר ההורים. "החבר'ה רוצים שאת תדברי, אבל בבקשה רק לא על לבנון", מסר לה הבן את בקשת חבריו. כשעלתה לדבר הקהל היה דרוך. הכל ציפו שלא תתאפק ותשחיל משהו משל "ארבע אמהות". מרים בר יוסף, האמא של יוני, הכינה אפילו נאום תשובה לאומי למקרה של היתקלות. היא לא נזקקה לו. ברוריה, נאמנה להבטחתה, לא הזכירה את המלה לבנון. "שימרו מכל משמר על ההיגיון, על החשיבה ועל כושר הניתוח הפרטי והאנושי שלכם", אמרה, "אני פונה אלינו ההורים שהענקנו את החיים האלה - לא להקל ראש בהקרבתם. חובתנו לשאול, לחקור, לדרוש ולתהות כל הזמן, כל רגע, למה? על מה? מתי? בשביל מה? ומי קובע? הרי לא בשמים היא". כשירדה מהבמה ניגשו כולם לחבק אותה. שרון שובץ להדרכת טירוני הסיירת וסירב לצאת לבה"ד 1 למרות הפצרות מפקדיו, דוד גרנית ואלון רון. כשהצטרף לפלגת הלוחמים הוותיקים ביקש להיפגש מיד עם מפקדה הנערץ של הסיירת, רס"ן איתן בלחסן כדי להעביר לו את מחשבותיו בנושא הלבנוני. "עצור", אמרו לו חברים, "עד כאן. לא תהיה לו סבלנות אליך". הם רמזו לו שבנושא לבנון הוא טועה בגדול בכתובת, כי אין כמו בלחסן, בן רמות נפתלי, משוכנע בנחיצות רצועת הביטחון לביטחון יישובי הצפון. שרון ויתר. "החלטתי שבאמת עדיף שאני קודם אבסס את מעמדי בפלגת הלוחמים ואז בהזדמנות שאיתן יהיה לידי אני כבר אדבר איתו".
"עד שאני לא מוריד מחבלים אני לא עוזב את היחידה", עודד איתן בלחסן את הכוח לפני היציאה לקלעת ג'בור. בקרב הלוחמים נפוצה כבר השמועה על קידומו הצפוי של מפקדם לתפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים. בסופו של דבר נהרגו שלושה לוחמים נפלו במבצע: רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה לירז טיטו. חמישה פצועים פונו בסיום הלחימה, החיזבאללה נסוגו, כנראה ללא אבדות. את מהלכי ההיתקלות ואת החרדות שאפפו אותו במהלכה, מתאר שרון תוך שהוא עורך עם עצמו חשבון מר, בלי הנחות. מי שירצה יראה בזה חראקירי שתכליתו לזכות בכפרה. אחרים יוכלו לראות בזה חלק ממאבק על השפיות.
"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", משחזר שרון את שהתרחש עם הישמע הצרור הראשון. "דוד גרנית ששכב מאחורי קם מהמחסה, צעק 'איתן איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, 'עופר בוא למטה', אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית".
"'אני מנהל אש מפה', עניתי לדוד והוא אמר לי 'בסדר'. ניסיתי לשכנע את עצמי שגם מלמעלה אפשר לעשות דברים חשובים, שיש דרכים אחרות לנטרל את המחבלים, אבל בעובדה לא קמתי". בעוד שרון תקוע במקומו מיהר נווט הכוח, סמ"ר מיכאל ברוכי, שהיה ממש לצידו, להיכנס לנקיק ולחבור לגרנית שבינתיים החל לזרוק רימונים ולירות לכיוונם המשוער של אנשי החיזבאללה. שרון: "תוך כדי זה שאני מנהל אש הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. כשראיתי אותם מהגב התחילו לאכול אותי יסורי מצפון. הרגשתי שאם עוד רגע אני נשאר מאחור, לעולם לא אצליח לחיות עם זה".
"בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת - השיטה שלהם היתה קודם רימון, אחר כך צרור, כשבין זה לזה אנחנו מתכופפים. התעופפו בינינו רימונים, כל זה מתרחש בטווח של מטרים, בחושך בין הבולדרים והצמחיה הסבוכה".
אלה מסתבר היו הדקות הטובות של שרון. סגן גרנית, באותן דקות, עוד לא נפגע. גרנית כרע עם עוד שלושה לוחמים - ישי רשף, ליאור אופיר וירון רוזנטל, על מדרגת סלע ויחד איתם המטיר אש לעבר מיקומה המשוער של החוליה בתחתית מצוק תלול שאין גישה אליו. שרון באותה עת היה מעט מעליהם. תוך כדי ירי חטף "הנגב" שלו קליע במנגנון והמקלע הושבת. שרון ניסה לשווא לתפעל את המעצור ולא הצליח. "עכשיו כל מה שעניין אותי זה רק להוציא את הגופות".
הוא העמיס את לירז טיטו על גבו ופינה אותו למעלה, כשחזר מצא את גרנית מוטל על הקרקע הקפואה כשהוא חסר נשימה. שרון ניער אותו, "דוד תתעורר", קרא אליו נואשות. כשסחב אותו במעלה המדרון על הגב, שמע לפתע חרחור, או שנדמה היה לו ששמע. הוא התעודד, חשב שדוד חי, אבל הרופא שבדק את האישונים שלו למעלה פסק שהוא מת. 12 דקות נמשך כל הקרב. שרון: "כדי לשאת עלי את דוד הייתי חייב שמישהו יעזור לי, אבל אף אחד לא ניגש. הסתכלתי למעלה וראיתי את כל האנשים עומדים עם מכשירי תצפית ומנסים לאתר את המחבלים שברחו. היו צעקות 'תירה ימינה, תירה שמאלה', ניסו גם להוריד עליהם מסוקי קרב. ניגשתי לירון רוזנטל ותוך כדי שהוא מפעיל את הנשק לכיון הבורחים צעקתי לו 'מה אכפת לך שיברחו, בוא תעזור לי להוציא את דוד'. באותו זמן חשבתי שעוד אפשר להציל אותו, לא תפסתי שהוא כבר מת". 'קודם נלחמים עם מחבלים ורק אחר כך מפנים פצועים', צעק לו מיכאל ברוכי ששכב שם פצוע. עופר שרון פונה מהשטח במסוק האחרון וחזר לארץ אדם אחר. "לא יכולתי לקבל איך במדינה ממשיכים להתעסק בזוטות כשבלבנון בחורים צעירים נהרגים ככה סתם. מכאן והלאה כל הרוג נוסף זיעזע אותי. בשבילי זה הפך להיות עניין גורלי". כשישב עם עצמו וחשב מה הלאה, גיבש נוסחה שיש בה על פניה סתירה פנימית. "כמו שהיה ברור לי שאני לא רוצה להיכנס יותר ללבנון, באותה מידה הייתי משוכנע שאני חייב לעשות את זה. אחרת מה אני אגיד לחייל שלא יסכים למשל לפנות התנחלות. זו גם לא דרך שכל אחד יעשה דין לעצמו ויחליט איזה משימה מתאימה לו ואיזה לא". לרגע לא שקל להיות סרבן שירות.
מיד אחרי ההיתקלות ביקש סמ"ר שרון לשוחח עם המח"ט אל"מ גרשון (ג'רי) יצחק. הקצינים הקרובים לו בסיירת שהבחינו באותות המצוקה ששידר ניסו להניא אותו מכך, אבל הוא היה נחוש בדעתו שהוא עושה את הדבר הנכון.
"הם לא תפסו עד כמה בעיני הדבר חמור, הם אפילו מצאו הרבה נקודות לזכותי, הם ניסו להקל עלי, אבל אני כמו שהרמטכ"ל בעצמו הדיח מהצנחנים שני לוחמים שלא רדפו אחרי מחבל שחדר למוצב סוג'וד, חשבתי שאני צריך להיות מספיק גבר לבוא לספר לו בדיוק איפה אני השתפנתי. באותה מידה יכולתי גם לכסתח. בקלות יכולתי לספר סיפור שהיה מציג אותי הכי בסדר שאפשר". המח"ט מצידו היה המום מגילוי הלב. שרון שנערך למצב שבו ידונו אותו לחומרה, הופתע לגמרי כשמצא אצל המפקד אוזן קשבת, אפילו עדינות. "לשבחו של ג'רי שהוא קיבל אותי מהר מאוד. ישבתי אצלו שעתיים, תיארתי לו איך הסיפור הזה שאני לא מאמין שצריך להיות בלבנון השתלט עלי בזמן ההיתקלות, אני לא יודע למה ציפיתי מהמח"ט. האם הלכתי אליו כדי לשמוע ממנו שאני לא כשיר להיכנס ללבנון, או לפרוק מעלי את המעמסה של איך תיפקדתי בשעת הקרב. אני חושב שזה צירוף של שני הדברים".
"הוא אמר לי 'שמע, דברים כאלה קורים'. הוא אפילו סיפר לי על אירוע שעבר עליו במלחמת לבנון, איך כמ"פ הוא כמעט לא הצליח לצאת מאחורי אבן. הוא הראה לי איפה בהיתקלות כן נהגתי לדעתו כנדרש מלוחם בסיירת. ג'רי נתן לי הרגשה שחשוב שאני אחזור לפעילות, גם כדי לא ליצור זעזוע עוד יותר עמוק בצוות. גם ככה המוראל ביחידה היה נמוך".
אחרי שסיימו את הדיון בשאלת התיפקוד בעת ההיתקלות, פרש שרון בפני המח"ט בפרוטרוט את משנת "ארבע אמהות" שלו. "שכנע אותי שאני טועה", אמר למפקד החטיבה. זה לא עבד. אחרי שעתיים של שיחה בהחלט לא שגרתית, נפרדו השנים באי הסכמה. בנוגע ליום-יום סיכמו ששרון מצטרף לנוהל-הקרב הבא כדי להיכנס שוב ללבנון. את האימונים שלקראת, ביצע כהרגלו בשיא הרצינות.
לישראל ברוכי מאלון שבות נודעו הסיפורים על שרון בעודו סועד בבית החולים רמב"ם את בנו מיכאל ברוכי, שהיה אחד מחמשת פצועי ההתקלות. הוא התקשר למח"ט ואמר לו כי רצוי מאוד להוציא במהירות את התפוח הרקוב מהארגז. המח"ט האזין, אבל לא נענה לפנייה.
מיכאל ברוכי קיבל ביום העצמאות תעודת הערכה אישית מאלוף פיקוד צפון על חלקו בקרב בקלעת ג'בור. כשגרנית קרא "אחרי", הוא קם. בניגוד לשרון הוא לא איבד את העשתונות. "אני רוצה להאמין שאומץ לב הוא לא הבעיה שלי, אם כי אחרי קלעת ג'בור חובת ההוכחה היא עדיין עלי", אומר שרון, "מה שקרה לי לא ממלא אותי גאווה, אלא מוכיח איזה מוטציות עלולה להוליד מלחמה שאין בה תכלית. אולי ישנאו אותי ביחידה בעקבות הראיון, אבל לא זה השיקול שימנע ממני לומר את מה שכבר אמרו תא"ל גיורא ענבר, קצין מודיעין ראשי חיים יפרח, והאלוף שי אביטל. את הטיעונים שלהם נגד השהייה בלבנון הרי אי אפשר לפטור בתירוץ שהם לא תיפקדו".
אצל רבים מהיחידה, הוא טוען, אולי כמשאלת לב, השתנה הראש בהשפעת ההיתקלות. "גם הם מסכימים שהמחיר לא שווה", אומר שרון, "אך למרבה הטרגדיה צריך היה שייהרגו שלושה קצינים אהובים כדי שהיחידה תכיר במציאות. לשכנע אותם נהיה קל כמו לשבור ענף דק, אנשים שקודם התווכחו איתי, נהיו מים".
יומיים לפני הביצוע שנועד להיות "החוויה המתקנת", נפצע שרון תוך כדי משחק כדורגל בקיבוץ כנרת. הוא הובהל לבית החולים "פוריה", ובאופן מוזר למרות הכאבים חש הקלה. במקום 'אי' הוא צעק 'יש'. חודש וחצי היה מושבת לחלוטין, ועד שהושלם תהליך השיקום, עניין של כמה שבועות, התנתק למעשה מהיחידה. לצרכים מבצעיים כבר לא ספרו אותו. גם הווידוי שמסר למח"ט לא ממש סייע לו להשתלב. בצה"ל הפכו את המקרה שלו למשל, איך "ארבע אמהות" הורסות את החיילים.
ימים רבים אחרי ההיתקלות לא הצליח שרון להירדם בלילות. כשניסה לעצום עיניים הופיעו לפניו מחזות זוועה של גופות בלחסן, גרנית וטיטו. "פחדתי לישון בחושך, לא הייתי מסוגל להישאר לבד, למזלי יש לי חברה נהדרת שממש הצילה אותי מלשקוע". כשהחלימה הרגל חזר שרון ליחידה וזומן לראיון אצל המפקד החדש של הסיירת, רס"ן אמיר, במטרה לפתוח דף חדש. "הסברתי לו את הבעייתיות שיש לי ביחס ללבנון, והוא מצידו אמר לי שהוא רוצה אותי שוב בכוח. 'אצלי', הסביר לי, 'יכנסו ללבנון רק אנשים שיעמדו בתור כדי להגיד שהם מעוניינים'. עניתי לו שאם הוא ייתן לי פקודה אני אמלא אותה על הצד הטוב ביותר, אבל כל עוד זה תלוי רק בי, משפט כזה ספק אם ייצא ממני".
שרון נופה מפלגת הלוחמים ושובץ להיות מדריך במחלקת הטרור שלה אין קשר ללבנון. יותר לא התעסקו איתו. אחר כך, כשאמר בחצי-פה שהוא מוכן למשימה, זה כבר לא עזר. לפני שבועיים איפשרה לו היחידה להשתחרר בשחרור מוקדם, חודשיים לפני תאריך השחרור הנקוב, לצורך השלמת בגרויות. לפני שעזב הספיק שרון להחתים את כל היחידה על תעודת "נאמן ניקיון". כשהזדכה על הציוד ראה את הסיירת חוזרת ללא שריטה מביצוע שבו חיסלה שני אנשי חיזבאללה. בהיפרדו מהחברים, היה נדמה לו כי רווח לשני הצדדים. היום לומד שרון במכללת עמק הירדן, ולפרנסתו הוא מדריך בחברת הנוער של קיבוצו אשדות יעקב. כהשלמת הכנסה הוא מוכר את הנעלים האוסטרליות האופנתיות, "רדבק". את המועמדים לגיוס, שאותם הוא מדריך, דוחף שרון לבחור באופציה הקרבית. "ההשגות שיש לי בנושא לבנון", הוא אומר, "לא גורמות לי להתעלם מהעובדה שמעגל האיבה סביבנו עוד קיים".
כשנודע ביחידה על הראיון הצפוי, סערו הרוחות. שלושה לוחמים, שניים עדיין במדים ואחד שהשתחרר, ירון רוזנטל מכפר עציון, ביקשו למסור את הפרשנות שלהם לדברי עופר שרון. "עופר מפספס בגדול", אומר רוזנטל, אחד הלוחמים שהשתתפו בהיתקלות. "גם במחזור אוגוסט 96', שזה הצוות שבו אני הייתי, היו חיילים שחשבו שלא צריך להיות בלבנון, אבל הם לא לקחו את זה עד כדי כך רחוק. שלא כמו עופר הם ידעו לעשות את הסוויץ'. עוד לפני ההיתקלות, בשיחות שהיו לי איתו דיברנו הרבה על הנושא, גם כי כיף לנתח איתו דברים. אמרתי לו שהרעיונות של 'ארבע אמהות' אמנם יפים, אבל מי אנחנו שנתווכח עם שיקולים אסטרטגיים של גנרלים. כשנפער סדק, אז אין לזה סוף. היום זה לבנון, מחר זה יהודה ושומרון. בקצב הזה גם איגוף מימין או משמאל ייפתח לדיון תוך כדי קרב".
נ', גם הוא מיוצאי המארב: "אם פעם חשבנו שהוויכוח אם לצאת או להישאר הוא לגיטימי בצבא, בא המקרה של עופר והוכיח שזה פוגע בתיפקוד, שבשום אופן אי אפשר לעשות הפרדה בין מה שהחייל חושב להתנהגות שלו בקרב".
ר' חבר לצוות: "הבעיה שלי עם עופר היא לא המסקנה שלו שלבנון זאת טעות אחת גדולה, אלא שהוא יצא למבצע כשבתוך תוכו הוא לא מזדהה עם המטרה. לדעתי הוא היה צריך ללכת עם ההחלטה שלו עד הסוף ולבקש לעזוב את היחידה".
נ': "לי אין כעס על ההתנהגות של עופר בקרב, כי לא כולנו מושלמים ולא תמיד מה שאתה מצפה מאדם זה מה שאתה מקבל כשהוא תחת אש. בראש ובראשונה הרי את עצמו הוא איכזב. חוסר תיפקוד זה דבר שקורה, אבל אצל עופר התרחש סחף עמוק הרבה יותר. זה הכל נבע אך ורק מחשיבה פוליטית. היה לו משפט אחד בקרב שמביע את אובדן הדרך - 'בוא ניקח את הציוד ונסתלק מכאן', זה בעיני מה שחמור. אני גם לא מקבל את הלגיטימציה שיש לתופעות כאלה. בעבר כל מי שפישל חיפש את המחילה הקרובה ביותר ונכנס בה עמוק עמוק כדי להתבייש. לכן, עם כל הכבוד לאמת שלו שהיא מאוד מרשימה, הייתי מצפה שהוא לא יעשה פרסום לדעות הפוליטיות שלו דווקא מהמקרה של קלעת ג'בור. הלקח של ההיתקלות הוא הפוך משלו. הוא היחיד שלא חתר למגע".
רוזנטל: "אנחנו מתרכזים בסיפור של עופר כאילו הוא הראי של היחידה ובטח שלא זה המצב. סיירת צנחנים לא חיכתה שנה כמו השייטת כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום. בכלל אני רוצה שתדע שהתחושה אצלנו היא שאין מספיק מבצעי איכות, שאלוף פיקוד צפון משתפן, שהפחדנות של גנרלים מפני מבצעים נועזים גורמת לכך שהסיירת הולכת למקומות שבהם אין לה שום עדיפות על החיזבאללה. על זה ההתמרמרות. זאת רוח היחידה ולא עופר שרון שהוא חבר שלי. אני משוכנע שאם היתה מלחמה על עמק הירדן, ששם הוא גר, השיקולים שעופר הפעיל בלבנון לא היו תופסים".
ר': מתוך היכרות מאוד קרובה שיש לי איתו, עופר לא השתפן כי הוא לא שפן. ההיתקלות היא תוצר של ההשקפות של אמא שלו. כשאתה בא הביתה וזה מה שקודחים לך בשכל כל שבת, התוצאה היא בלתי נמנעת. עם כל כמה שאני מעריך אותו, לדעתי עוד הרבה קודם להתיקלות היחידה היתה צריכה לעצור את העניין ולוותר עליו.
"אני גם לא מתרשם יותר מדי מהווידוי שאיתו הוא יצא מיד אחרי ההיתקלות, כי היה בו משהו שנשמע מאוד מוגזם. אני מרגיש שהוא לקח על עצמו יותר ממה שבאמת, כדי להשיג אחד משניים: או לא להיות יותר בלבנון, או לצאת בסדר בעיני עצמו ואז איכשהו זה מכפר עבורו על הכישלון. לא את זה ולא את זה היה נכון לעשות. חשבון נפש פנימי? אדרבא, אבל למה בכזה רעש?"
"הסכמתי לכתבה הזאת כדי לגרום לדעת הקהל לצעוד אולי עוד סנטימטר בדרך הארוכה שתוביל להוצאת צה"ל בלבנון" אומר עופר שרון, "אני מתייחס לראיון הזה כחלק מהמשימה שלי. כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק, להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי. גם ככה יש לי יסורי מצפון שאני לא מקים תנועה של חיילים משוחררים שחושבים כמוני. אני עוד לא יצאתי מקלעת ג'בור. "אם הייתי גבר הייתי צריך עכשיו לעזוב הכל לעמוד מול הבית של ראש הממשלה ולהגיד לו - מעכשיו אתה מתעסק רק בפתרון בעיית לבנון. אני מרשה לך מדי פעם לטפל באבטלה, כל השאר לבנון, לבנון, לבנון.
"אני לא יכול להתחייב שאם ניסוג מרצועת הביטחון הכל יהיה נפלא, אני כן יכול לחתום לך שאם נישאר שם, בשנה הבאה יהיו בישראל 24 משפחות שכולות נוספות". בעיצומה של מערכת הבחירות הרגיש שרון שהוא לא יכול יותר עם השנאה הרוחשת ברחובות וביום שבו נהרג ליד רס-אל-ביאדה חייל גבעתי, מולו נגטו, כתב למערכות העיתונים מכתב גלוי לכל הפוליטיקאים, וזה לשונו: 'גאה בכם, טוב למות בעדכם. בתור חייל שבוז בלבנון שנשבע על יד הכותל להקריב את חייו למען המולדת, זאת הרגשה עילאית לדעת שאתם מקדישים את כל זמנכם לשאלה מדוע אתם שולחים אותי ליהרג בלבנון. אני מכריז בזאת שאלך בעיניים עצומות בשליחותכם כי אני יודע שכמו שאתם מנהלים את מלחמת הבחירות כך אתם מנהלים את מלחמת לבנון. אני יודע שרק עלי אתם חושבים ורק לי נתונה דאגתכם". אף עיתון לא פירסם את המכתב.
"כשנופלים חללים בלבנון העם בוכה, אבל מקבל את זה. זה אפילו מאחד אותו", אומר שרון, "לא שמעתי על אף שר שאיים בהתפטרות אחרי שחייל נהרג בלבנון".
מאז ההיתקלות שומר שרון על קשר הדוק עם משפחת גרנית בעופרה. שרון: "בעקבות האירוע נבנתה אצלי המון הערצה לדוד שנלחם בגבורה עילאית". בהלוויה הוא זה שהספיד אותו. כתב הצל"ש לסגן גרנית ז"ל שהוענק להוריו מנחם ונעמה לאחר מותו, על ידי האלוף גבי אשכנזי, מעלה על נס "אומץ לב נדיר, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות ודוגמה אישית, רעות וקור רוח". כשעופר שרון בוחן את הסעיפים, הוא יודע שהוא לא עמד אף לא באחד מהם. "המשפחה של דוד היא מדהימה", הוא אומר, "הם אנשים שופעי חום, הם חזקים בצורה מעוררת השתאות, ולמרות חילוקי הדעות בינינו בשבילי זה כיף לבוא להיות איתם ולדבר על הכל".
לפני הורדת הכתבה לדפוס שלח האב השכול מנחם גרנית מעופרה מכתב מרגש, לחתום מעלה. להלן קטעים ממנו: "קשרינו עם עופר ואהבתנו אליו חורגים מהקשר עם רוב חבריו של דוד. אני רואה את הצד המקסים והמיוחד של עופר ולא שופט אותו כמו אנשי היחידה. למרות שאולי אין לי הזכות לחלוק על דעת מי שהשתתף בקרב, שתיפקד כמצופה ממנו ואף נפצע, אני חושב שהצדק איתי".
נערך לאחרונה ע"י סירפד בתאריך 04-01-2007 בשעה 00:56.
סיבה: תיקון תגיות
|
ראשי
צ'אט
21-04-2005, 02:28
מצב כלאיים
