 |
04-08-2012, 15:56
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 5,708
|
|
טיסה אחרונה במלחמת ההתשה - סיפורו של אל"מ (בעבר) שמואל גורדון:
לפני 42 שנים, בחצות בין השבעה לשמונה באוגוסט 1970, הסתיימה מלחמת ההתשה, אשר ניצבת במרכז המחקר הבא שלי. מלחמה שהיתה אחת האוויליות והמסוכנות במלחמות ישראל. הפעם אספר לפי מיטב זכרוני על טיסה לא סימפטית באותו לילה באוגוסט.
מבט אישי 382: טיסה אחרונה במלחמת ההתשה
לקראת סיום מלחמת ההתשה מינו אותי לסגן מפקד טייסת מיסטרים. כוננויות והזנקות ליירוט הוחלפו בהזנקות לתקיפה. מטוס מיסטר 4 היה די זקן ובקושי התאים למבצעים בגזרת תעלת סואץ, שלא להזכיר מבצעים של ממש. ימיו היו ספורים (לא אספר על התפרקות מיכל הדלק במטס הפרידה, ממנו נחתתי כל עוד רוחי בי כשהמטוס שופך דלק כמו חבית נקובה).
בלילה האחרון בו עמדה הפסקת האש להיכנס לתוקפה, בערב שישי כמדומני, ירד פ"מ (פקודת מבצע) לטייסת. אף אחד לא רצה את הטיסה הזו. לא נותרה לי ברירה אלא לאייש את עצמי לתקיפה בתעלה. לפני שיצאתי מהבית הספקתי לצפות בקטע מתכנית טלויזיה בה ראיין יורם רונן עליו השלום את שר הביטחון משה דיין, גם הוא ז"ל, וכמו נזף בו על שלא סיכם סידורי פיקוח על תזוזות כוחות ובמיוחד טק"א, לאחר הפסקת האש.
הייתי די מנוסה בתקיפות ביום ובלילה ותקיפת מוצב בגדה המערבית של תעלת סואץ לא נראתה מסובכת או מסוכנת. תכננתי את הגיחה בעצמי, התיחסתי לכיוון הירח בשעת התקיפה כך שיאפשר לי לראות את התעלה ואזור המטרה. המוצב שאותו עמדתי לתקוף היה סמוך לאי "אל באלאח" בגזרה הצפונית כך שהיה לי ציון די מדויק של נקודת התקיפה. מודה, לא שקלתי כלל את מידת התבונה של המשימה שהוטל עלי לבצעה פחות משעה לפני סיום המלחמה, הרי טייס שואף לקרב ושונא מלחמות.
הגעתי לאווירון (כך נהגנו לקרוא בחיבה למטוס קרב) החמוש בדיר תת-קרקעי מואר היטב. השעה היתה לקראת עשר בלילה. ההוראה היחידה שקיבלתי היתה לסיים את התקיפה עד רבע לחצות, (הפסקת אש, זוכרים?) תכננתי את לוח הזמנים כך שאספיק להחליף מטוס אם תהיה תקלה לפני המראה. בדקתי אותו ביסודיות; אסור לזלזל בגיחה מבצעית מעבר לתעלה, באזור אפוף אש נ"מ ומשיק למעטפת ההרג של טילי סא-2. המיסטר 'שלי', שהייתי מודע לכל חולשותיו, היה עמוס עד למשקל המירבי המותר לו. מתחת לכנפיו תלויים היו שני מיכלים נתיקים מלאים דלק ובתחנות החימוש נתלו שתי פצצות נפלם מיוצבות, גדולות כמו הנתיקים. למרות גילו המתקדם חיבבתי את האווירון כפי שמחבבים סוס זקן שסחב אותך על גבו וסבל את שגיונותיך (והיו לי לא מעט מאלו).
נכנסתי לקוקפיט, המכונאי שהכרתי היטב עזר לי להיקשר למטוס ולמצנח, והגיש לי את הקסדה. הוא הביט בי במבט מוזר; טפחתי על כתפו לעידוד בכף ידי עטוית הכפפה נגד אש (שכמעט יהיה עלי להשתמש בשרותיה במהלך הגיחה) וביקשתי ממנו להכין לי קפה חם כשאחזור (לא זכיתי לשתות את הקפה ההוא). הפעלתי את הסטרטר, והמנוע החל להסתובב במהירות גוברת והולכת. בדקתי שכל המחוונים נותנים חיוויים תקינים, ביקשתי שיכבו את רוב האורות בדת"ק וכיוונתי את תאורת התא כפי שכל טייס מכוון לנוחיותו. לקראת תקיפה יהיה עלי להחליש את התאורה כדי שלא תסנוור את עיניי כשאחפש את המטרה.
המראתי וטסתי 2-3 דקות מעל ישראל המוארת ושמחתי על השלווה שחשים אזרחי המדינה בעוד המעטים מבטיחים את שלומם. יצאתי לים האפל וחציתי את החוף חזרה בימת ברדוויל. הלילה היה שקט ורגוע אך לא יסתיים כך. נסעתי (טסתי, בשפתנו) בגובה נוח ותכננתי להיכנס לתקיפה ללא הקפה לזיהוי המטרה. הערכתי שרעש של מטוס חג ממעל יחיש את פעמי החיילים המצרים לעומק הבונקרים (היום כשחושב על כך, אולי הייתי עושה שתי הקפות).
נסעתי בהשקט ובבטחה, הייתי לבד בשמים, פרט למסוק שהמריא כמה דקות לפני בדרכו לחלץ חייל שעלה על מוקש בעמק בית-שאן; הבקר מיעט בדיבור כיאה לאיש מקצוע. כשהתקרבתי לתעלה הפעלתי את מפסקי הפצצות והתותחים, פמפמתי בכפתור שמכניס אוויר לאנטי ג'י סוט (חליפה שעוזרת לטייס להתגבר על הכוח הצנטריפוגלי בתמרונים חריפים) כדי להגביר את זרימת הדם בעורקים ולחדד את דריכותי; פעולה שנהגתי לעשות לפני חצית קו גבול. הגעתי בכיוון מערב ותכננתי את יעף התקיפה מצפון לדרום לאורך התעלה. צפיתי מערבה רוב הזמן כדי לאתר שיגור טיל לא צפוי. כמה מחברי הטובים נפגעו מטילים בזמן האחרון ונפלו בשבי, חשבתי שיהיה זה חסר טעם להצטרף אליהם כמה דקות לפני הפסקת האש.
התחלתי בתהליך זיהוי המטרה; ראיתי את תוואי התעלה פס שחור וארוך על רקע קרקע בהירה והלכתי אתו מעט דרומה עד שזיהיתי את האי "אל באלאח". המוצב "שלי" נמצא כמעט מול הקצה הדרומי של האי. נכנסתי לתקיפה, הכל היה שקט כמו בטיסת אימונים, אף פגז נ"מ לא נורה לעברי, כנראה הפתעתי אותם. צללתי צלילה רדודה יחסית, נתתי ליהלום התחתון של הכוונת להתקדם לאטו אל המטרה כך שגובה השחרור – 1000 רגל לפי זכרוני, אבל תקנו אותי אם טעיתי - והגעת היהלום למטרה, יקרו באותה שניה וכך היה. שחררתי פצצת נפלם מיוצבת אחת והרגשתי טלטול חזק מכיוון שהכנף עליה נותרה פצצה נעשתה כבדה למדי. איזנתי את המטוס, משכתי די חזק בסטיק כדי לאסוף גובה, ופניתי מזרחה וצפונה. טסתי לאורך התעלה בצד שלנו ונסיתי להעריך לפי האש שפרצה על הקרקע האם פגעתי כראוי במוצב. החלטתי לעשות את היעף השני בכיוון הפוך, כי הם ודאי מצפים שאחזור מאותו כיוון. תמרנתי בעדינות (כי לילה זה לא יום), ונכנסתי ליעף שני. הפעם הם ירו, וירו הרבה, מנשק קל וכבד, ואש נ"מ מסוגים שונים. בלילה המראה מרשים ביותר, הנותבים ממלאים את השמיים ופיצוצי ה-57 מ"מ לא סימפטיים במיוחד אפילו כשהם רחוקים. שחררתי את הפצצה השניה, הפעם האווירון הרגיש הרבה יותר טוב והתאזן מעצמו. משכתי וחזרתי לראות "מה חדש". היה לי די הרבה דלק, ותותחים עם 300 פגזים בערך; מדוע להחזיר אותם למחסן התחמושת? אולי אעשה יעף או שניים ואצלוף כמו שעשיתי בלילה הראשון במלחמת ששת הימים, רק שלוש שנים לפני כן? הייתי מספיק בכיר כדי להחליט בלי לשאול שאלות מיותרות, (באותם ימים רחוקים הוראות היו המלצות בלבד), כאילו שהיה את מי לשאול בשעת לילה זו. בטייסת השארתי טייס צעיר עם הוראות מה לעשות ב"מקרים ותגובות" כמו זה שעוד מעט יגיע.
התארגנתי מחדש וצללתי לצליפה ארוכה, הם ירו עלי ואני יריתי עליהם. הפעם הם היו מדויקים יותר או שהיה להם תותח גאנדיש מבוקר מכ"ם ובעל קצב אש רצחני. לפתע הרגשתי שתי דפיקות במטוס. נו, שוב נפגעתי. היעף הזה היה מיותר. ביעף הראשון הופתעו, ביעף השני כיוונו וביעף השלישי פגעו.
משכתי הביתה, הוספתי מנוע כי למיסטר מנוע חלש מאוד ואם לא תדחוף את המצערת עד הסוף לא תגיע לגובה בטוח. נסקתי ופניתי לרפידים. אסור להמשיך לבסיס רחוק לאחר שנפגעת ומי שניסה להמר - הפסיד הכל (יש בין הקוראים כאלו שיכולים להעיד על כך). טסתי בלי לדווח דבר וארגנתי את מחשבותי, אולם הן הופרעו על ידי מנורת אזהרה הגרועה מכולן – מנורת אש. מנורה כזו לא רק שאינה מבשרת טובות, היא מבשרת רעות רבות. המנורה סנוורה אותי קשות (היתה לי אמונה טפלה כי אם לא אעמעם אותה בטיסות לילה לא תהיה לה סיבה להידלק.) לחצתי וסובבתי אותה עד שנותר ממנה רק חיווי עמום.
שאלתי את עצמי כמה זמן יתפקד המנוע והאם האש תתגבר ולא אוכל להישאר כאן בקוקפיט השקט והממוזג? תשובה לא קיבלתי. אם לא ידעת, כמה שנים קודם לכן בטיסת לילה נדלק המטוס שלי ונאלצתי לנטוש אותו באזור חשוך כמו מערב סיני; לפחות נסיון מוקדם היה לי. לא אגלה איזה מטוס היה זה כי מאוד אהבתי אותו, ולנו יש חוק, מטוס ואשה שאהבנו לעולם לא נדבר בהם סרה.
עד שנדלקה המנורה כבר הגעתי לגובה סביר. סידרתי לעצמי קול בריטון בטוח והודעתי לבקר בטון דיבור של מועדון הטייסת, מה קורה אתי, שבכוונתי לנחות ברפידים וכדאי לארגן שם כיבוי אש וכל היתר. עברתי לערוץ המגדל של רפידים. שוב בריטון, הודעה, והתרכזתי בטיסה. דיווחתי לטייסת שמנורת אש דולקת ולא להפריע כי אני קצת עסוק עכשיו.
כעת תתרכז, העובדה שנפגעת אינה נותנת לך זכות לשגות. כשאש בוערת חובה להפחית מנוע ככל האפשר וכך עשיתי. לא אשקר ואומר לכם שהייתי רגוע לחלוטין אבל טייסים יש להם תכונה מוזרה, ככל שהמצב מחמיר הם נעשים מרוכזים ושקטים יותר. ייתכן שתכונה זו מביאה את רובם לזיקנה ושיבה. עיקר הדאגה שלי היתה להנחית את האווירון בשלום, ידעתי שאוכל לנטוש אותו בכל רגע, פרט לקטע לקראת נחיתה ואחרי הנגיעה במסלול, כי כסא המפלט של המיסטר היה בעל ביצועים גרועים בהשוואה לכסאות מודרניים.
כשראיתי מרחוק את אורות המסלול ברפידים הרגשתי יותר טוב, היה לי מספיק גובה לנחיתת אונס אם אאלץ לכבות מנוע. בינתיים מד הטמפרטורה של המנוע עלה בקצב סביר. הנמכתי במהירות די גבוהה, בסך הכל היתה כאן תחרות על זמן ורציתי לנצח ולנחות לפני... הגעתי לצלע עם הרוח (לא כל כך חשוב מה זה אומר), הקטנתי מהירות ולקראת הפניה לנחיתה הורדתי גלגלים וכח מנוע "עכשיו זה באמת לא הזמן להתפוצץ" אמרתי לו, וברדיו הודעתי "ירוקים" (סימן שהגלגלים שלי נעולים למטה) טמפרטורת המנוע כבר הגיעה גבוה-גבוה למרות הסיבובים הנמוכים ואמרתי לעצמי שהאפשרות ללכת סביב להקפה נוספת כבר איננה קיימת.
מה שחשוב עכשיו זה לעשות את כל הפעולות כמו בנחיתה רגילה. וידאתי עוד פעם שהגלגלים נעולים מטה, איזה בזיון יהיה עם אחרי הכל אנחת על הגחון. הדלקתי אור נחיתה, הקטנתי מהירות וכמאתיים מטר לפני המסלול נמצאתי בגובה ובמהירות הנכונים לנחיתה טובה. לא הייתי זקוק לתוספת מנוע שגם כך היה לו חם מדי לפי מד הטמפרטורה ומנורת האש הדולקת כל הזמן. נגעתי במסלול כמו שצריך, המתנתי לפני הוצאת מצנח העצירה, אולי נשרף? עבר בי הרהור, אבל לא, הוא התנפנף מאחורי בעליזות כמו זנבה של כלבת הקולי שלנו השמחה לקראתי. לא כביתי מנוע כי החבר הזה (אין חבר טוב לטייס מאשר מנוע חזק ותקין... טוב, וגם טיל אוויר-אוויר מצרצר על זנבו של מיג), המנוע, מייצר הידראוליקה למעצורים, חשמל לרדיו, ואור בפנס לראות את המסלול.
הגעתי לקצה, פיניתי את המסלול בשביל הכבוד והתפארת, נעמדתי ברחבת הפינוי, כיביתי מנוע ורציתי לצאת מהר מהמטוס כי אש במנוע ונפט במיכלים אינם מתחברים למשהו טוב. הכבאים הגיעו מיד ושלפו אותי כל עוד רוחי בי. האמינו לי שהרגע המפחיד ביותר בטיסה היה כאשר הכבאים פירקו את גופי והורידו אותו מהמטוס הלוהט לקרקע הקרירה.
צלצלתי לאשתי שהיתה בהריון ותמיד האמינה (או אולי לא) ש"לי זה לא יקרה". סיפרתי שהיתה לי תקלה ואחזור יותר מאוחר. נשותינו ידעו שאם שומעים את קולנו בטלפון, דבר אחד בטוח, אנחנו לא בכלא עבאסיה ולא במקום גרוע קצת יותר.
המנוע הלך, גוף המטוס ניזוק מהחום ונשאר ברפידים לתיקוני "פח וצבע". חזרתי הביתה במטוס צסנה (שאין בו מנורת אש) לפנות בוקר, כדי לשמוע שהפסקת האש אכן התחילה בחצות. כך הסתימה עבורי מלחמת ההתשה.
נערך לאחרונה ע"י yaari בתאריך 04-08-2012 בשעה 16:12.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
