קטע ארכיוני שהשגתי, מובא לזכרו של המילונאי הדגול:
״השושנים שמאוחרי הסלנג״, סמדר שיר, מתוך ״מעריב לנוער״, 28/2/1978.


חלק א
חלק ב


קטעים נבחרים מתוך הריאיון:

על ״עבודת הנמלים״:

בתחילה חשבתי שהמלאכה תהיה קלה, אבל כשהתחלתי לעבוד, גיליתי שישנם קשיים חמורים ביותר. הראשון שבהם היה עניין אוצר המלים. מילים מן התנ״ך נמצאו, כאמור, במילונ[יה]ם של גור ובן־יהודה ואני רציתי לאסוף את המילים מהספרות החדשה, מביאליק ועד ימינו, כולל הלשון המדוברת, לשון לרדיו, לשון הפלמ״ח, האצ״ל, הלח״י וההגנה, הלשון החיה.
וכך, עוד לפני שהתחלתי לקבץ את המילים לפי סדר אלפאביתי ולכתוב להן הגדרות, עבדתי על איסוף מילים. אין עושים זאת? הושבתי כמה חברים, בהתנדבות ובתשלום. כל אחד מהם קיבל תחום מסויים מן הספרות העברית החדשה והם סימנו קווים תחת המילים שנראו להם מיוחדות. בעבודה זו עזר לי מאוד גם בני, שהוא כיום ספרן בספריה הלאומית בירושלים. כדי לאסוף את המילים של השפה המדוברת, עברנו על שבועונים, ספרי ילדים וכמעט כל חומר כתוב שהופיע בשוק. רק לאחר שתמה עבודה זו, אספתי את המלים בכרטיסיות וכעבור שנתיים של עבודת נמלים, מלאכת אגירה של מלה אל מלה, ניגשתי לעצם הכתיבה.
״אני מוכרח להודות שהכרטסת שלי, הגודשת את חדר העבודה שלי בביתי, שבירושלים, לא הושלמה עד היום. גם היום אני ממשיך לאסוף מילים, כי הלשון העברית שלנו מתחדשת מדי יום ביומו ... כך אפשר לראות את הצמיחה של הלשון העברית והִתְרבות אוצר המילים שבה״.

על העגה העברית:

אברהם אבן־שושן המודע לחשיבות השפה המתחדשת והשפה המדוברת, מחווה דעתו על הסלאנג שבשפה העברית:
״הסלאנג העברי הנוצר בארץ הוא לא רק דבר חיובי. אני רואה בו אות חיוניות ללשון העברית החיה והמדוברת״ – הוא אומר. ״אלא, שכדרך כל לשון, חיה ומדוברת, עולים וצומחים בה פה ושם גם קוצים וקימשונים שהם, אולי, במשך הזמן, גם יפלטו מן הלשון ורק הטובים שבהם ישארו בה. אין לנו עדיין סלאנג אחד ומגובש ואנחנו, בארצנו הקטנה, משופעים בצורות רבות של סלאנג. יש סלאנג של חיילים, של נהגים, של אנשי שוק הכרמל ושוק מחנה יהודה, סלאנג של נוער, של נוער עובד. הנה, נכדתי בת ה־13 לימדה אותי אתמול את המילה ״גיזעי״. עד אתמול לא ידעתי שמילה זו קיימת בסלאנג של החבר׳ה, בני גילה.

מתוך מהדורת תשס״ג (2003)

אבל כשאנחנו מדברים על הסלאנג, צריך להבדיל בין סלאנג המתפתח באופן טבעי בפי הדובר העברי, לבין תרגומים השאולים מלשונות אחרות, ערבית, אנגלית, אידיש ועוד ומהווים מילים אופנתיות״ – הוא מסביר. לקטגוריה השניה הוא משייך מילים כמו ״חנטריש״, ״דחילק״ וקללות עסיסיות שלא זה המקום להעלותן על הכתב. בקבוצה הראשונה הוא מונה צורות שונות של צירופים השומרים על מיבנה ודגם עברי כמו: ״נשבר לי״, ״נדפקתי״, ״מזופת״, ״הלך לו״, ״שברו את הכלים״ ועוד.

מתוך מהדורת תשס״ג (2003)

ומה דעתו על הספר שאולי, ברבות הימים, יהיה המתחרה של מילתו, ״המילון העולמי לעברית מדוברת״ שכתבו נתיבה בן־יהודה ודן בן־אמוץ? אברהם אבן־שושן משיב: ״לדעתי זהו גן שיש בו המון שושנים, אך הן מצויות בסביבה של חוחים מרובים מדי. פה ושם ישנם צירופים היפים כפנינים. אולי גם אני הייתי משתמש בצירופים אלה, אבל עושה זאת ביתר סינון. אני חושב שתפקידו של המילונאי הוא לא לרוץ אחרי כל מילה של סלאנג ולרדוף אחרי ריבוי של מילים מדוברות. תפקידו של המילונאי הוא להביא את כל המילים, כולל המילים המדוברות, במידה, אגב סינון ומתוך תחושה שמילה זו או אחרת יכולה לפתור חיסרון כלשהו במבעים פשוטים, שהלשון העברית הקיימת לא נתנה עד כה את הדרך לביטויים״.

וכשאברהם אבן־שושן מתבקש לנקוב במילה מדוברת שיצאה מן התחום של הסלאנג ונהפכה לנכס בשפה העברית, הוא אומר: ״כל הכבוד״.

מתוך מהדורת תשס״ג (2003)

על העלייה ארצה:

בגיל 16 הצטרפתי לתנועת נוער ציונית, ״החלוץ הצעיר״ והייתי חבר בה עד עלותי ארצה, בשנת 1925, כשהייתי בן 18. סיפור עלייתי לישראל, בימי שלטון הקומוניסטים הבולשביקים, הוא סיפור בפני עצמו, כיוון שהתנועה הציונית פעלה במחתרת. קודם שעלינו לארץ, הצלחנו להתקבל כתלמידים לבית־ספר חקלאי גבוה, מוסד שהיה בסטאטוס של בית־ספר על־תיכוני. במשך שנה שלמה למדנו בו, כי רצינו להכשיר עצמנו לעבודה חקלאית. איך יבואו חלוצים לארץ ולא יעבדו בחקלאות? מסתבר שהשלטונות עמדו עד מהרה על כוונותינו וסילקו אותנו מבית־הספר. עליתי לארץ בצורה חצי ליגאלית. אחי הגדול, צבי, היה מנהל משרד ארץ־ישראלי בוורשה והוא שלח לי ויזה. במשך חצי שנה הייתי חבר פלוגת עין חרוד שהיתה אז בפתח תקוה. זו היתה פלוגה שהכשירה עצמה לחיי קיבוץ ומאוחר יותר עליתי, במסגרתה, לגבעת השלושה ושהיתי שם תקופה קצרה. חליתי, העבודה החקלאית קשתה עלי וכיוון שכבר בעירנו, ברוסיה, עסקתי בהוראה חלקית, כשעזרתי לאבא ללמד את התינוקות והייתי מקורב להוראה, החלטתי להיכנס לבית המדרש למורים. בשנת 1928 סיימתי את בית המדרש העברי למורים שהיה בבית הכרם, בהנהלתו של דוד ילין. עם גמר הסמינר התחלתי להורות בבית הכרם ועסקתי בהוראה עד פרישתי, בשנת 1965. 20 שנה הייתי מורה בבית הכרם, מורה לכל הכיתות, מ־ג' עד ח', הוצאתי מחזורים שלמים של תלמידים. בבית הספר התיכון של בית הכרם לימדתי דווקא חשבון ובמשך מספר שנים עבדתי גם בסמינר כמדריך וכמורה ללשון. תוך כדי עבודה למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, לשון עברית כמקצוע ראשי, תנ״ך וספרות כמקצוע שני. סיימתי את הלימודים לתואר שני ובזכות סטיפנדיה של משרד החינוך נסעתי לשנת השתלמות בלונדון, במחלקה להתפתחות הילד.״

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן