22-07-2012, 21:23
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.01.07
הודעות: 912
|
|
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי .ישראלה היפהפיה שמתחילה ב "העצב לא צריך להיות [רק] על אי היציאה לרחובות אלא על עצם העובדה המפתיעה"
במקרה אני מכיר את הנושא מקרוב..
לאחרונה נתקבלו החלטות ומתכננים להכניס תקנות חדשות לתוקף שפוגעות בנכי צה״ל בצורה כל כך צרת מוחין וחסרת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה.
דוגמא: קטוע רגליים זכאי למסייע/ת.
לאחרונה הוחלט שאם הוא מתחתן - הוא כבר לא זכאי.
אתה מבין? בן אדם מנסה להשתקם, מוצא אהבה, מישהי שתקבל אותו במצבו הפיזי (והנפשי) הלא פשוט הזה, ואז אומרים לו - מעכשיו שאשתך תטפל בך. מה איתה? מה עם החיים שלה? איזה בר דעת ירצה להפוך את אהובתו למטפלת האישית שלו. גם ככה פצועים לא אוהבים שמתייחסים אליהם כמקרה סעד.
ועוד דוגמא.
התחתנת? אתה כבר לא זכאי למדיח כלים. למה? ככה. כי אפשר. למה מה תעשה?
רבאק, רק היום היה בחור שריונר עם כסא גלגלים שעלה לשידור אצל נתן זהבי ושפך את הלב על היחס המשפיל של משרד הביטחון. הוא מתקיים מקצבה של 6500 שח, לא מסוגל לפרנס את עצמו, להתנייד, שוכר דירה בעצמו.
מייד יצרנו קשר עם 103fm וביקשנו את הפרטים שלו כדי שנוכל לסייע לו כמה שאפשר.
אז נכון, התאבדות היא לא פתרון, אבל האטימות והשרירותיות של עובדי השיקום שם יכולה להביא גם אדם שפוי ובריא מהשורה לתהות מה עוד נותר לו לעשות כדי להראות את גודל המצוקה (שבמקרה הזה נגרמה משירות המדינה, ולא מהחלטות כלכליות מפוקפקות וקנאות יתר לנשים). הם לרגע לא חושבים להפוך את עצמם לסמל ולצעוק ״בשם נכי צה״ל!״ עם קרטיב ענבים ביד.
והניסיון שלי אגב הוא עם נכים צעירים. יש גם רבים אחרים.
בשכונה שלי גר נכה צה״ל ממלחמת יום כיפור. הוא בן 59, אלמן, והנכות גרמה לכך שבהמשך גם חלה בסכרת ופרקינסון. השבוע חזרתי מאוחר בלילה וראיתי אותו יושב בגינה ומאכיל את החתולים שמסתובבים בפארק שלנו. ישבתי איתו קצת והוא אמר לי שאם הטיפולים הדלים שהוא מקבל לא יקלו עליו את הכאב, הוא לא מתכנן להגיע לגיל 60 ולסבול. מה יכולתי להגיד לו חוץ מלשים לו יד על הכתף ולהגיד לו שהוא לא לבד?
האנשים האלה נלחמים לבדם במערכת הקשה והדוחה הזו.
אין להם את אייל גולן או דיוויד ברוזה, אין להם ניף שתממן אותם.
בכל הכסף שהושקע ב״מחאה החברתית״ הזו, יכלו מזמן להקל את סבלם של נכי צהל וניצולי שואה.
הם עומדים שם בפרוטזות, עם גם כואב, רטיות וסיוטים בלילה שאני לא מאחל לאף אחד.
אני מסתכל על האנשים בני גילי שיוצאים להפגין למען ״סמל המהפכה שעשה את העבודה בשבילנו״ (ס. שפיר, השם המלא שמור במערכת), ואז אני מסתכל על הגיבורים המיואשים האלה, ופשוט מתבייש.
מתנצל על כל הקיטונות.
_____________________________________
נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.
נערך לאחרונה ע"י fritz2 בתאריך 22-07-2012 בשעה 21:26.
|