נתחיל בסיפור קטן: לפני בערך 16 שנים, לקחתי ליד לראשונה את הספר "מלחמת התאומים" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן. את צמד הסופרים היכרתי כבר היטב מיצירות מופת כמו "מחזור שער המוות" וטרילוגיית "רומח הדרקון" המקורית (שמלחמת התאומים היה חלק שני מטרילוגיית המשך לה). ידעתי שכתיבתם טובה ושאני נהנה לקרוא את הספרים שלהם. חרף זאת, לאחר שצלחתי בקושי ובעמל את ארבעת העמודים הראשונים של הספר, הורדתי אותו ולא הרמתי אותו שנית חודשיים וקצת. כשכבר הרמתי אותו קראתי די באי-חשק, אף כי העלילה הייתה מעניינת ורציתי לדעת מה קורה הלאה. בסוף הספר הבנתי שהיה ספר מצויין... אז מה הייתה הבעיה?

והתשובה היא כמובן: הפתיח. סצינת הפתיחה של סיפור יכולה להנציח או להרוס את הסיפור כליל. סצינת פתיחה טובה תחזיק את הקורא לאורך כל הסיפור, מכיוון שמה שמתחיל טוב, נוטה להימשך טוב, דעתו של הקורא חיובית והוא פתוח לרעיונות חדשים. סצינת פתיחה משמימה, גרועה או סתם טפלה תדחה את הקורא שיתהה אם יש טעם בכלל להמשיך ולקרוא.

על כן, הפתיח, לטעמי, חייב להיות פעולת דייג - ראשית, הפיתיון המושך והנוצץ, שנית הקרס שנתקע ומושך את הקורא הלאה והלאה. הסצינה הראשונה חייבת להשאיר את הקורא עם תחושה חיובית - "זה ספר עם אקשן\דרמה\משהו מעניין\מסתורי\אני רוצה לדעת עוד\להבין מה קרה".

אמנות הכתיבה של פתיח טוב היא לטעמי חלק חשוב בכתיבה של סיפור מוצלח.
(ואם יש מעוניינים, אציג פה פתיח מפרי עטי שאני מרגיש שהוא דוגמא טובה לפתיח טוב)

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

האמת שאני מסכים איתך לחלוטין.
היה איזה ספר שהתחלתי לקרוא, והפתיח היה משעמם בטירוף...
רק בגלל שלא היה לי ספר אחר לקרוא, המשכתי לקרוא - וההמשך היה מצויין.
כ"כ מצויין ששכחתי מהפתיחה הנוראית, אבל אני ממש שמח שלא עזבתי את הספר.

אכן מסכים עם דעתך, ההתחלה היא אבן דרך מאוד חשובה לקורא וגם לכותב, אומנם יש מי שיחלוק על הצורך בנועזות על ההתחלה.
ואני אסביר: למשל בז'אנרים מסויימים של כתיבה הפתיח רגוע (זה כלל לז'אנר), לפעמים השתלשלות האירועים מתחילה ממקום רגוע ומשעם ולכן הקורא נאלץ לגדף בין מילים כאלה עד שהוא מגיע ללב "האקשן", לכן צריך סבלנות.

מה שלדעתי יהיה פתרון טוב למצבים כאלה מה שנקרא פרילוג, הקדמה לסיפור, שלרוב אמורה להיות משעממת, אבל מעצם היותה פרילוג הקורא משקיע בקריאה כדי שיכול להבין מה שמתרחש הלאה. והיא כשמה מקדימה את האירועים של הסיפור ומכינה את הקורא.

לגבי הכתיבה שלנו כחובבים, אני מסכים ביותר שההתחלה צריכה להיות טובה, אישית על הסיפור שאני עובד שיניתי את ההתחלה מספר פעמים עד שהייתי מרוצה ותמיד חיפשתי דרך לשיפור, וכמו שאמרת להכניס את הקורא (ואפילו את עצמי) לסיפור.

אגב תמיד נשמח לדוגמאות, כך נלמד ונעביר לך גם ביקורת שיכולה לשפר.

נושא מעניין
רעננת לי את קו המחשבה !

טוף, דוגמית אחת - הפורולוג של לילית - מבצע בראשית... הספר באנגלית והאמת, אני לא מרוצה מאיך שיצא לי התרגום של הפרולוג אז מה לעשות, תקבלו באנגלית

Prologue

"Still alone

Staring on

Wishing her life goodbye"

The Corrs – Forgiven, Not Forgotten

Through the watcher's eyes, Day of Last Contact

Like most things in life, rather than happen in a big and melodramatic bang, the beginning of the end would happen in nothing but ominous silence.

It began in space, with a massive alien starship entering the Solar System's Kuiper Belt. Officially, Space Corps referred to ships such as this one as "Artificial Mobile Planetoids". They were codenamed Gargantuans and gargantuan the ship was. Nearly 10 kilometers in diameter, the warship was a mobile Astrocolony, heavily armored and armed to the teeth. An informed human observer, had there been one, would have noticed that the ship was somewhat different in shape than the classic Gargantuans. Its oval shape was pockmarked with square towers and pylons holding power cables. At the fore of the ship, where what passed for a command bridge was located, an extra layer of protective armor has been added, although its made was of tritanium, an alloy more suited for radiation shielding than against beam weapons or missiles. The engine exhausts in the back of the great ovoid were also beefed and an array of external power capacitors has been built around them like a buffer, as if the designers wanted to keep them safe from accidental power glitches. The ship's top, instead of being round, was partially sunken, made into a huge parabolic antenna that was nearly 4 kilometers in diameter. The ship's immense launch bay, a gaping maw capable of spitting out swarms of fighters, bombers and heavily armed frigates in battle, has been replaced with what seemed to be an immense barrel like nothing any human has ever seen before. The diameter of the barrel itself was more than 300 meters across, something unparalleled by anything history has ever recorded. It's length, it would appear, went deep into the Gargantuan's bowels, making it presumably as long as 12 Kilometers from breach to muzzle. Whatever cannon this barrel belonged to, would undoubtedly be the most powerful weapon any human has ever seen

The first warning any human got was when Vagabond Nine, a robotic hyperwave telemetry monitor station noticed a massive spike of energy in hyperspace. The robotic station transmitted the telemetry to Earth United's Space Research Agency's center on Titan, the moon of Saturn.

A monitor operator viewed the data incredulously for all of 30 seconds before raising a cry for his superior.

EUSRA Shift Manager Samuel Munro was at his office when the warning arrived. He ran the 10 meters from his desk to the monitoring station.
"I'm getting this reading from Vag-Nine, Sam," the operator indicated the screen, "some sort of massive influx of energies. We're talking readings so far off the scale that Vag can't even see the higher end of them. As far as Vag is considered, those energies are boundless or nearly so".

"Could it be a false reading?" Professor Munro scratched his chin, "some sort of sensor malfunction?"

"Can it be anything else?" the operator replied, "this flux is like… Sam, if we digitized every bit of information in every human databank in the galaxy and transmitted it through hyperwave at the same instance, we would not be getting a fraction of a percent of this flux. The computer is having glitches just from trying to process the data!"

"What about power?" the Professor replied, eying the monitor, "could it be some sort of-"

"Sam," the operator replied patiently, "we're talking such a massive flux. In theory, if we combined every last nuclear and fusion reactor in the whole solar system, we might reach a fraction of a percent of this power but… you'd need something of a galactic scale to get that kind of power. I'm talking a supernova or something of that magnitude, all concentrated into one instance of power transmission. By all means, those readings are incredible".

"Tell me about it," Professor Munro said.

"No," the operator shook his head, speaking slowly "I mean they are incredible. That is, they cannot be real. Vag-Nine's probably just having a sensor malfunction of some extreme sort. You might want to inform Orris Station. I think they'll need to send in a repair crew".

He was wrong. 10 minutes later, Vagabond Seven, in orbit around Eris would also pick those readings. However, by that time, it would already be too late.

The parabolic antenna built into the back of the Gargantuan was now glowing fiercely, channeling amounts of energy so vast they could only be monitored on a galactic scale. Currents of power were running around the pylons, glowing from the towers, crackling as they built up in the ring of capacitors around the engines. There was a visible change in the barrel as well. An energy buildup was happening, a massive ball of extremely condensed energies growing from the muzzle.

The condensed power would require another two minutes before the sphere suddenly erupted, unleashing unheard of amounts of energy at Sol system.

Less than 5 seconds later, all hyperwave signals coming from Sol were cut off, disappearing abruptly and mysteriously.

The Orions made their endgame move and no human anywhere has seen it coming.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים