20-06-2012, 14:27
|
עוסק בהיסטוריה צבאית וגרמנית, ובתולדות הלוחמה האווירית
|
|
חבר מתאריך: 23.03.06
הודעות: 1,997
|
|
אתה צודק. תחום ציידי הטנקים (Panzerjaeger) פרח בשתי תקופות עיקריות: בעקבות ההתקלות בשריון כבד בריטי וצרפתי באזור הקרב על צרפת ב-1940 ובעקבות ההתקלות בשריון כבד סובייטי ב-1941. הסיבה לכך היתה כשלון חמור נוסף של ה-Heereswaffenamt - או ליתר דיוק מחלקה 6, שהיתה אחראית על הצטיידות בטנקים - בחימוש השריון הגרמני. ב-1939 התעקשה מחלקה 6 לחמש את טנקי הסימן III בתותח 37 מ"מ במקום בתותח 50 מ"מ, וב-1940, בעקבות המערכה על צרפת, הוחלט לצייד את אותם טנקים בתותח 50 מ"מ קצר במקום בתותח 50 מ"מ ארוך. כתוצאה מכך, גם בצרפת וגם בברה"מ מצאו את עצמם הגרמנים במקרים רבים מתמודדים עם טנקים בעל שריון וחימוש עדיף.
אז מה עשו? אילתרו כלים ללא שריון מספיק ועל מרכבים, שרובם לא התאימו לנשיאת משקלים גבוהים. כלים אלה היו אמורים להוות פתרון ביניים, אבל רבים מהם הפכו לפתרון קבוע ואף עברו אבולוציה משלהם (למשל כלי המרדר על מרכב טנק סימן 38).
פיזור המאמץ בא לידי ביטוי בכך שבמקביל להצטיידות בכלים אלה ביחידות השריון, מחלקות 2 ו-4, אשר עסקו בציוד חי"ר וארטילריה בהתאמה, עסקו גם הן בפיתוח פתרונות נ"ט ניידים שונים ומשונים לחי"ר ולארטילריה.
|