במקור נכתב על ידי קרן-אור
כל הסיפור קצת מוזר.
או שצריך תותח כזה, או שלא.
או שהתותח עצמו עומד בדרישות מהירות לוע, מספר יריות ברצף, מספר יריות כללי- או שלא.
טכנית, המערכת עומדת בדרישות. העניין הוא חלוקת משאבים: יש, כעת לפחות, עדיפות למערכות נשק היפרסוניות לטווחים ארוכים בהרבה מאשר לתותח אלקטרומגנטי. מלבד זאת - ראה להלן.
האינטגרציה לא נשמעת מורכבת. זו מערכת היברידית- שילוב של גנרטור ומצבר.
על הנייר - לא נשמע בעיתי. במציאות, הטכנולוגיה של ניהול מערכות חשמליות באנרגיות גבוהות, לא הבשילה מספיק. זו אחת מהסיבות לביטול הייצור ההמוני של המשחתות מדגם "זומוואלט". אלה היו מיועדות מלכתחילה להיות בעלות כושר ייצור רב מאד של אנרגיה חשמלית, שרובה יועדה לחימוש אלקטרומגנטי ו/או לייזרים רבי עצמה. זה לא קרם עור וגידים, ובמקום זה היו אמורות לקבל תותחים קונבנציונאליים בקליבר 155 מ"מ, וגם אלה לא הצליחו.
בפרויקט של צי ארה"ב היה פגז, HVP, במשקל 18 ק"ג.
במהירות מאך-6, כ-2000 מטר לשניה, זו אנרגיה של 38 מגה-ג׳אול, קרוב למה שפורסם.
זו אנרגית לוע, שהולכת ויורדת די במהירות עקב התנגדות האוויר, כך שהאפקטיביות בקצה הטווח לא מספקת להשגת אותו אפקט שטיל רגיל בעל אותו הטווח ישיג.
בצפיפות אנרגיה של 0.46 מגה-ג׳אול לק"ג סוללת ליתיום, זה דורש 83.5 ק"ג סוללות לכל יריה, בחיבור מיוחד שמאפשר להן להיפרק תוך חלקיקי שניות. משקל לא נעים, לא נורא. התרמיל של פגז 5" שמחליפים שוקל בעצמו כ-25 ק"ג, כלומר זו תוספת נטו של כ-60 ק"ג לכל יריה ברצף.
לבטן ענקית של 200 יריות ברצף
(סתם מספר, בערך כפול מבטן הטילים של ארליי ברק) זה 17 טון סוללות, שנטענות לאורך זמן ע"י הגנרטור של האוניה.
הירי מתבצע דרך מערך קבלים, כאשר בינו לבין הגנרטור יש אכן סוללה, אך זו משמשת כבופר בעיקר.
במקביל, המנגנון והלוגיסטיקה של הפגזים פשוטה וקלה יותר- אין חנ"ה שצריך לשנע ולאחסן במקום בטוח.
נכון, אולם גם פגיעה במערך הקבלים יכולה לגרום לשחרור קטלני של אנרגיה.
במימוש אמיתי, נדרש הספק גדול יותר (נצילות, צורך להאיץ גם את המנעל ולא רק את הפגז), ומצד שני יש הספק מסוים שאפשר לקחת ישר מהמנוע, בנוסף לסוללות.
באמת אין לזה מקום במשחתת ארליי בורק, חתיכת אוניה של כ-10,000 טון?!
או שהבעיה היא בפריקה המהירה?
|