מי הוא האדם שנמצא אצלכם במקום הזה של השכול?



ואיך, בכלל, אתם מרגישים עם היום הזה ממרומי גיל קצת יותר מכובד? זה שבו רוב הבחורים והבחורות היפים בסרטי הזיכרון שרצים כל הלילה הם כבר, בלי ספק, צעירים מכם ונראים יותר ויותר כילדים, הילדים שיש-או-תכף יהיו לכם?

אני מוצאת את יום הזיכרון (ואת יום השואה, אולי אפילו את יום השואה יותר) כקשים הרבה יותר מאז שאני אמא. עד כדי כך שאני במוד מסויים של הדחקה בימים האלו, כדי לא למצוא את עצמי מריצה בראש תסריטים שאין לי שום חשק שירוצו שם.

לצערנו בארצנו רווית המלחמות והפיגועים,קשה לי להאמין שיש משפחה שאם לא חוותה אישית את אשכול,לא מכירה משפחה אחרת שכן חוותה
אז יש את החברים של אבא שנהרגו במלחמת יו"כ,אני איבדתי 3 חברים במהלך השירות הצבאי,יש לי בני משפחה שנפצעו בפיגועים והזכרונות והמחשבות של "מעניין מה היו עושים היום לו היו בחיים" תמיד מעסיקות

1. המהפקד שלי שנהרג לידי בהתקלות עם מחבלים (הזכרתי אותו כבר פעם-פעמיים בפורום), קרב שממנו יצאתי בריא ושלם בגוף.
2. אשתי אחות שכולה אז יש לי את משפחתה של אשתי שאני איתם. איכשהו מוניתי להיות המנקה הרשמי של הקבר של גיסי בכל אזכרה ובכל יום זיכרון.
3. החיילים האלמונים שאין מישהו אחר שיחשוב עליהם. בעיקר אותם ניצולי שואה, שרידים אחרונים, שנהרגו בתש"ח ונקברו כאלמונים.