מאת עמיר רפפורט "סופשבוע" מעריב 14.3.08
הסריקה באדיבות "האזרח"

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לפגישה עם עיתונאי ולדבר על המבצעים?
אחד נורא קשה לדובב, אז כמה!

לא יודע מה איתכם אבל לי זה נראה תמוהה.

לא חושב שזה תמוהה, בערוץ 1 פורסם סרט על נסיון החילוץ ובו רואיינו 3 לוחמים שהשתתפו במבצע, כולל רס"ן ליאור לוטן שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל.

שינון מגל היה בסיירת מטכ"ל והשתתף במבצע החטיפה בלבנון...

NZSAS

ינון מגל אכן היה ביחידה, לא יודע אם השתתף בביצוע הספציפי הזה, וליאור לוטן כבר מזמן אל"מ.

! This is Sparta

שהוא ביקש להשתחרר משירות מילואים ושיחררו אותו , לא הייתי מאמין על "היחידה" שישחררו מישהו משירות מילואים כל כך מהר אבל לא הייתי שם אז שיהיה...

NZSAS

ליאור לוטן נפצע קשה בנסיון החילוץ של נחשון וקסמן, המשיך בצבא ביחידת המו"מ המטכ"לית והיה אחראי בין היתר על המבצע בכנסיה בבית לחם, והמשיך לפקד על היחידה גם בימי ההתנתקות.

הוא לא ממש "השתחרר ממילואים והלך לעשות לביתו".

! This is Sparta

אם אתה מדבר על ינון אז אחרי שירות מלא במטכ"ל הוא עבד שנתיים בגל"צ ועשה מילואים בתחנה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון אם אתה מדבר על ינון אז אחרי שירות מלא במטכ"ל הוא עבד שנתיים בגל"צ ועשה מילואים בתחנה.

איך זה קרה (לא בדיוק מסלול קידום סביר לבוגר היחידה) ?

! This is Sparta

הלוואי וכל שדרני התחנה הזאת (וכתבי במחנה וצלמים צבאיים וכו' וכו') היו מחוייבים לפחות לשנתיים שירות קרבי קודם. אולי הם היו יודעים על מה הם מדברים.
אני אמור לשבת עם ינון מתישהו אולי הנושא יעלה בשיחה (היינו אמורים להיפגש כבר מזמן אבל הרגל הארורה עדיין מפורקת וזה לא עוזר), בכל מקרה הוא עבד בתחנה ולא שירת בה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

[QUOTE=יוסיפון]היינו אמורים להיפגש כבר מזמן אבל הרגל הארורה עדיין מפורקת וזה לא עוזר), [/
QUOTE]

ידידי היקר, עדיף רגל מפורקת מאשר בלי...ואם יש לך זמן תכנס ל-9 פרקי "הסוד"
ואז THE SKY IS THE LIMIT

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ותוכל לענות עליה במסגרת הבטחון כמובן , זה יתקבל בברכה.

NZSAS

קראתי בראיון איתו שלאחר שהתשחרר מהצבא בדרגת סרן הוא טס להודו ועבר שם איזה שהוא תהליך נפשי ודתי. כחלק ממנו הוא הבין שכל השירות הזה לא מתאים לו ולאופי שלו וביקש להתשחרר משירות מילואים ביחידה.

If you sit, sit. If you walk, walk. Don't dawdle

לדבר על מבצעים שהיו מבלי לחשוף יותר מידי פרטים עסיסיים. אני לא רואה משהו שעלול להזיק וייתכן שזה שופך אור במכוון, על כל הנוגע לגלעד שליט והאפשרות להביאו ארצה בדרך לא קונבנציונאלית.

אז הם אמרו אז מה?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

פעם ראשונה שאני שומע על הטיעון הזה, אבל צריך לזכור שמדובר בתקופה שקדמו לה חטיפות נוספות (סספורטס וסעדון בשנת 88 כמדומני) ונסיונות חטיפה נוספים. לאחר נחשון וקסמן אירוע החטיפה הבא היה כמדומני רק החטיפה בהר דב בשנת 2000 ע"י החיזבאללה, למרות שהיו נסיונות שלו, כדוג' האירוע במוצב סוג'וד בלבנון.

גלעד שליט היה אירוע החטיפה הראשון של החמא"ס מאז נחשון וקסמן, אולם היו נסיונות אחרים בתקופת הביניים, ואני לא משוכנע שההרתעה היתה משמעותית כל-כך (ראה חטיפות חיזבאללה).

! This is Sparta

היו לפחות עוד שלוש חטיפות בין 94 ל2006

היה פה פעם אשכול שריכז את הרשימה

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

זו גישה מאוד עצובה, אבל מאוד יעילה.
המטרה הראשית של הפעלת הכוח היא קודם כל להבהיר שכל מי שחוטף ישראלי לא יצא מזה בחיים ולא יקבל את מה שדרש.
הצלת החטופים ושרידות הכוח הפורץ הן רק מטרות משנה שיושגו אם וכאשר התנאים קיימים.
ובכל מקרה אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם.

עכשיו בוא נראה למי יש אומץ להגיד את זה להורים, כי אפילו לי אין מספיק...


ד"א - הנה הרשימה מכתבה ישנה ב Ynet, למיטב זיכרוני היא מעודכנת

ציטוט:

בספטמבר 2004 נחטף ברצועת עזה העיתונאי הישראלי ריאד עלי גאנם, דרוזי ממע'ר, בן 42, שעבד עד לפני כשנה בערוץ 1, ומאז עבר לעבוד ברשת CNN. חמישה פלסטינים חמושים חטפו את העיתונאי, ששוחרר כעבור ימים ספורים. בספטמבר 2005 נחטף ונרצח ששון נוריאל , בן 55 משכונת פסגת זאב בירושלים, בידי אנשי חמאס מאזור רמאללה. גופתו נמצאה באזור התעשייה ביתוניא, כשעליה סימני אלימות קשים. נוריאל ז"ל, נשוי ואב לשלושה, היה בעל עסק פרטי לייצור וממכר ממתקים, במסגרתו עבד עם תושבי האזור הערבים ונהג לשהות באזור עטרות ומישור אדומים שמצפון לבירה. במהלך השנתיים האחרונות עבד כקבלן משנה עבור מפעלי "מיה" לייצור מזון. בחודש יולי 2003 נחטף ונרצח החייל אולג שייחט. גופתו של החייל הנעדר, מנצרת עלית, נמצאה כשהיא קבורה במטע זיתים באזור כפר כנא שבצפון. המשטרה קובעת כי מדובר ברצח על רקע לאומני - אולם לא ברור האם הוא מערב פלסטינים או ערבים ישראלים. החייל נרצח על ידי חוטפיו, ככל הנראה כבר ביום הראשון שבו נעדר, ונקבר באדמה. רובה ה-M-16 שלו נלקח ממנו. הגופה נמצאה בין היתר בעקבות ממצאים שנתגלו סמוך לכפר כנא. בחודש אוקטובר 2000 נחטפו שלושה חיילי צה"ל : סמ"ר בני אברהם, סמ"ר עומר סואעד וסמל עדי אביטן. גופותיהם הושבו ארצה בעסקת השבויים בינואר 2004, יחד עם חטוף נוסף - אלחנן טננבוים. במאי 1996 נחטף ונרצח החייל שרון אדרי. גופתו נמצאה באפריל 1997. בחודש אוקטובר 1994 נחטף החייל נחשון וקסמן , שנהרג ב-14 באוקטובר בעת ניסיון החילוץ. מפקד כוח הפריצה, סרן ניר פורז, נהרג אף הוא בפעולה. בחודש יולי באותה שנה נחטף ונרצח החייל אריה צבי פרנקנטל. שלושה חודשים קודם לכן נחטף ונרצח שחר סימני, שהיה צוער בקורס קצינים. באוקטובר 1993 נחטפו ונרצחו שני חיילי המילואים אהוד רוט ואילן לוי ברצועת עזה. השניים עלו על טרמפ ברצועה ונחטפו על ידי מחבלים של גדודי עז א-דין אל קסאם. המחבלים לקחו את נשקיהם וירו בהם בתוך המכונית בה נחטפו. באוגוסט 1993 נחטף ונרצח החייל ירון חן. בדצמבר 1992 נחטף רס"ר ניסים טולדנו בדרכו למטה משמר הגבול בלוד, ונרצח מאוחר יותר. החייל אילן סעדון נחטף במאי 1989. בעלותו לטרמפ בצומת מסמיה. החמאס ביצע את הרצח. גופתו נמצאה רק באוגוסט 1996. בפברואר 1989 נרצח החייל אבי סספורטס, לאחר שחיכה לטרמפ בצומת הודיה. גופתו בתגלתה במאי 1989 ליד צומת גבעתי. החמאס היה אחראי לרצח. חייל המילואים דוד לפזן נלקח בטרמפ ונרצח ביולי 1985. גופתו נמצאה ליד המושב כיסופים. באפריל 1985 נפל קורבן לאותה שיטה גם עקיבא שאלתיאל. הוא עלה כטרמפיסט על רכב מחבלים. גופתו נמצאה מדרום ליישוב בית אריה. רוצחיו נתפסו. בחודש נובמבר 1984 נחטפה ונרצחה החיילת הדס קדמי. גופתה התגלתה במבואות הכרמל ליד בית אורן. רוצחיה לא נתפסו. באותו חודש נחטף ונרצח דוד מנוס. גופתו נמצאה במארס 1986 ליד דיר בלוט, בעקבות חשיפת חוליית מחבלים. באוגוסט 1984 נחטף ונרצח משה תמם. גופתו נמצאה ליד מבוא דותן. רוצחיו נתפסו.

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

אליהו גוראל, נהג המונית מרמת גן שנחטף ב-2003 בצומת הגבעה הצרפתית ע"י קבוצת פלסטינים שאסף בעיר לוד. הוא הוחזק כמה ימים ע"י חוליה/כנופיה ללא שיוך פחע"י מובהק, וחולץ ללא פגע במבצע משותף של ימ"מ וסיירת מטכ"ל.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אלה היו "נסיונות חטיפה" שהסתיימו ברצח. בשלושת המקרים החיילים נרצחו מאחר והתנגדו בכוח או משום שהחוטפים לא היו בטוחים ביכולתם להשתלט על האירוע. פרנקנטל ירה באחד מחוטפיו תוך כדי המאבק (חודשים מאוחר יותר החוטף נלכד בירושלים אחרי שחברים אחרים בחוליה נתקלו בסיור משטרתי שהפך לקרב יריות) וירון חן התנגד (היה בחור גדל גוף ומאוד חזק), וכן מספר חיילים מיחידה שחלקה אתו בסיס היו עדים לחטיפה, ולכן נורה מייד.

גם לאירוע בהר דב כדאי להפסיק לקרוא "חטיפה". זה היה פיגוע/מארב ולאחריו חטיפת גופות החללים.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי cre666 זו גישה מאוד עצובה, אבל מאוד יעילה. המטרה הראשית של הפעלת הכוח היא קודם כל להבהיר שכל מי שחוטף ישראלי לא יצא מזה בחיים ולא יקבל את מה שדרש. הצלת החטופים ושרידות הכוח הפורץ הן רק מטרות משנה שיושגו אם וכאשר התנאים קיימים. ובכל מקרה אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם. עכשיו בוא נראה למי יש אומץ להגיד את זה להורים, כי אפילו לי אין מספיק...

אכן, התייחסנו לזה לאחרונה באשכול שדיבר על הפעילות הרוסית בארוע של בני ערובה. נראה שהרוסים, במחיר דמים יקר ביותר, הבהירו שמו"מ על בני ערובה אינו מקובל עליהם. אבל... החלופה היא "מסע הרג" של מחבלים.
מה עדיף? (כן, אני יודע, שאלה מזעזעת)

"עכשיו בוא נראה למי יש אומץ להגיד את זה להורים, כי אפילו לי אין מספיק..."

מה זאת אומרת אפילו לך? מי אתה אחשלנו גיבור חיל?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי HotChillis מה זאת אומרת אפילו לך? מי אתה אחשלנו גיבור חיל?

זו בדיוק הנקודה. אני לא.
רוב האנשים ברוב תחומי החיים מעדיפים להתעלם בצורה חלקית מהמציאות ולהשלות את עצמם בכדי לא להתמודד.
לי יש את הנטיה דווקא לחפור בפצעים ולהפשיט את המציאות מכל מאמצי הייפוי שלנו ולנתח אותה כמו שהיא.
אני חושב (עם כל המגלומניות שלי) שזה מעמיד אותי צעד לפני כולם.
אבל בנקודות כאלו, בהם אני יודע מה צריך לעשות, אבל לא מסוגל לעשות את זה, היכולת לראות צעד קדימה לא מביאה שום תועלת. להפך.
אז במצבים כאלו היכולת שלי ללכת רק חצי דרך ולא להשלים את המהלך גורמת לי להרגיש שלפעמים יש יתרונות בהדחקה,
ושהדרך בה אני תופס את העולם לא תמיד יעילה כפי שהייתי רוצה לחשוב שהיא.

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

"עם כל המגלומניות שלי"
צודק!
"שהדרך בה אני תופס את העולם לא תמיד יעילה כפי שהייתי רוצה לחשוב שהיא"
צודק!

רק תספר לי מתי עמדת בפני מצב שכזה במציאות?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי HotChillis "עם כל המגלומניות שלי" צודק! "שהדרך בה אני תופס את העולם לא תמיד יעילה כפי שהייתי רוצה לחשוב שהיא" צודק!

אין כל תועלת בלהגיד שאני צודק או טועה. יש הרבה תועלת בלנסות להוכיח אחד מהשניים.
לנסות לעשות "ספין אוף" לסרקאזם העצמי שלי לא יקדם אותך לשום מקום. אני מודע לפגמים שלי ואני הראשון שיודה בהם.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי HotChillis רק תספר לי מתי עמדת בפני מצב שכזה במציאות?

מצב של לעמוד בפני הורים של חייל חטוף ולהגיד להם שחיי ילדם הוא לא המשימה החשובה ביותר - אף פעם.
ולו רק מהסיבה שלמיטב ידיעתי זה מעולם לא נעשה בישראל, או בעולם.
אבל אני לא צריך לעשות זאת בשביל להעריך עד כמה זה יהיה קשה,
בדיוק כמו שאתה לא צריך לקפוץ מהגג של עזריאלי רק כדי לדעת האם תשרוד...

לצערי כי רב יצא לי להפגש ולדבר עם לא מעט הורים לילדים שנטמנו באדמה לפני גיל 20.
שניים מאותם ילדים היו חברים שלי, את האחרים הכרתי מעבודה משותפת.
אני יודע מה העומס הנפשי שזה גורם ויש לי מספיק שכל ישר כדי להניח שהמצב רק יהיה חמור יותר אם ניתן עדיין להציל את אותו הילד.

ובנימה פחות מורבידית - אני עומד לשמוע ממך טענה ממוצקה כלשהי, באחד מארבעת השרשורים שאתה כותב בהם כל כך הרבה ביומיים האחרים, או שאתה ממשיך להתמקד רק בלהטיל ספק בכל טענה מושמעת מבלי להציג טיעון לוגי עם סימוכין לעמדתך?

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי cre666 ובנימה פחות מורבידית - אני עומד לשמוע ממך טענה ממוצקה כלשהי, באחד מארבעת השרשורים שאתה כותב בהם כל כך הרבה ביומיים האחרים, או שאתה ממשיך להתמקד רק בלהטיל ספק בכל טענה מושמעת מבלי להציג טיעון לוגי עם סימוכין לעמדתך?

! This is Sparta

כל עוד אתה אינך מביא סימוכין לדבריך,
הגם שהם נשמעים מאוד נבונים הם דיבוב של שטיות במיץ עגבניות כל עוד אינם נתמכים בסימוכין.


על זה אמרו חזלנו "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא"

הא! עוד זוז הצטרף ללגינא.

עברנו על הנושא הזה כבר מספר פעמים, אבל אין לי בעיה לפרט את השורה התחתונה גם פה.

במבצע לשחרור בני ערובה קיימות שלוש מטרות עיקריות (אם אתה מוצא מטרות נוספות, אני אשמח אם תרחיב את הרשימה).

1. הצלת בני הערובה.
2. שמירה על חיי הכח הפורץ.
3. מניעת הישנות חטיפות בעתיד.

האמצעים להשגת 2 המטרות הראשונות הן פריצה אלימה או משא ומתן.
פריצה אלימה תביא בחלק מהמקרים למוות של בני הערובה ושל חיילי הכח הפורץ.
מו"מ לעומת זאת לא יסכן את הכח הפורץ, ואם תשלם לחוטפים את המחיר הנדרש (שבסבירות גבוהה יעלה ככל שתגלה נכונות לשלם יותר) בסופו של דבר החטופים יוחזרו.
ההשלכות לטווח ארוך הן עליה במספר החטיפות (השיטה הוכחה כיעילה) עליה בתג המחיר הנדרש (הוכחת כבר שאתה מוכן לשלם ביוקר) ונזק המשני (יותר מחבלים משוחררים במו"מ, יותר פיגועים יוצאים, יותר אזרחים מתים). לשיטה זו יש תג מחיר יקר.

ע"מ להשיג את מטרה 3 הפתרון היחיד (אלא אם כן אתה רוצה לחדש לי משהו) הוא פריצה אלימה שתוודא שכל המחבלים ימותו ושהארגון ששלח אותם לא יוכל להציג אף הישג. מהלך כזה בהכרח יגרור אחריו מוות של בני ערובה וסביר להניח גם של חיילים מכוח הפריצה.
ההשלכות לטווח הארוך יהיו הפסקת החטיפות (הוכח שהן לא יעילות) ללא נזק משני.

קיימת שיטה שלישית שתשיג את שלושת המטרות, אבל אני לא רואה אותה אי פעם מיושמת במחוזותינו.
ברר מיהם המחבלים, קח את כל בני המשפחה והחברים שלהם, ותוציא להורג בצורה סיסטמטית קרוב/חבר של כל אחד מהמחבלים כל חמש דקות, עד שהם ישחררו את החטופים.
או לחליפין לשלם להם כל מחיר שירצו, ואז להוציא להורג בסיטונאות את הקרובים/חברים של החוטפים והמשוחררים עד שהם יסגירו את עצמם.

אז לאחר שסקרנו את שלושת הדרכים הרלוונטיות, פסלנו אחת מטעמי תג מחיר חברתי (רצח סיטונאי של קרובים/חברים) ופסלנו שניה לאור תג המחיר היקר מדי שלה (מו"מ), רק אחת נשארה לדיון השיטה המבוססת על הרתעה וגוררת בהכרח מוות של חטופים.
מפה נובע שההצהרה שלי ש"המטרה הראשית של הפעלת הכוח היא קודם כל להבהיר שכל מי שחוטף ישראלי לא יצא מזה בחיים ולא יקבל את מה שדרש." היא הגישה היעילה ביותר.

מפורט מספיק בשבילך?
ד"א- כל ההסבר הזה מבוסס על לוגיקה ואינדוקציה ברמה של ילד בן 14.
רוב האנשים פשוט לא אוהבים להתעמק בנושא, יותר קל להיות אמוציונליים ולצעוק "תחזירו את הילדים הביתה".

נ.ב. - למרות שהטיעון הזה נפוץ אצל אנשים לא לוגיים, לא, "העלאת המורל" ו"מתן תחושה שמישהו עושה משהו" לא נחשבות מטרות מהותיות באירוע חטיפה, מאחר והן נקבעות רק ע"י שלושת המטרות שכבר ציינתי בתוספת הסברה יעילה. הן לא מהוות מטרה בפני עצמן.

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

אבל........זה לא סימוכין זה רק הסבר המבוסס על לוגיקה ואינדוקציה ברמה של ילד בן 14
וככה צריך להתיחס לזה.

זהו די נמאס.

תגיד, מה הבעיה שלך?

סימוכין אלו הדברים שאתה מסתמך עליהם ע"מ לבסס את הטענה שלך.
הצגתי בפניך את העובדות שעומדות בבסיס הטענה שלי ופרטתי את ההיקשים הלוגיים שאני מקיש מהן ושעליהם בניתי את הטענה שלי.
סימוכין יותר חזקים מעובדות (שאתה לא מטיל בהן ספק) ומהיקשים לוגיים (שאתה לא מערער עליהם) לא קיימים.

ד"א - אתה שם לב שעדיין, באף שרשור בו כתבת בימים האחרונים, לא הוספת פרט נוסף לשיחה, אלא רק שחררת הצהרות לא מגובות והתאמצת ליצור "ספין אוף" על הערות של אחרים בניסיון להתחמק מלהודות בכך?

תתחיל להתבגר.
אני לא מתכוון לענות לאף הודעה נוספת שלך עד שתתחיל להגיב בצורה בונה כלשהי.

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

HotChillis הוצא לחופשה לא מתוכננת, למשך שבוע לפחות. ברגע שהוא ילמד לכבד את הגולשים האחרים ולהתבטא בכבוד כמו כולנו, הוא יחזור לכתוב בפורום.

ככה זה החיים: הזורע רוח - יקצור סופה

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

רציחתו האכזרית של טולדנו הייתה הקטליזטור עבור ראש הממשלה ושר הבטחון דאז דאז יצחק רבין לגירושם של 415 אנשי החמאס ללבנון (מעבר זומריה המפורסם למי שעוד זוכר), מהלך מגירה שיזם הרמטכ"ל ההיפר-אקטיבי דאז אהוד ברק כתגובה למגה-פיגוע. רק מה, כמו כל דבר בתרבות השלוף והחפיף הישראלית, מה שהתחיל בהמון כוונות טובות נגמר כמובן בפיאסקו ביצועי מוחלט. הפרשה חיש מהר הפכה לפארסה משפטית (התכסחות רבתית של שמגר ויורשו המיועד ברק, לאחר מכן בייניש וארד שסרבו לייצג את המדינה בבג"ץ), פארסה בינלאומית (התנגדות חריפה של רוב אם לא כל מדינות העולם), פארסה פוליטית (התנגדותם חריפה למהלך של שרי מר"צ, אז בשיא כוחה), פארסה מבצעית (התברר שבערך חמישית מהמגורשים כלל אינם שייכים לחמאס, קטינים, חולים, נכים וכו' והיה צורך לאתר בשליפה מגורשים אחרים במקומם, שוב לאשר את הרשימה בבג"ץ, לשנע אנשים ביסעורים מנקודת הריכוז בגבול לרצועה ובחזרה וכו')... בסופו של דבר כידוע הוחזרו רוב אם לא כל המגורשים בקול ענות חלושה אחרי פחות משנה, אחרי שעברו אימונים והכשרות טרור וחבלה לרוב מידי מומחי החיזבאללה, תחת שרביטו של נסראללה מחפש הנקמה. המגורשים הפכו חיש מהר לגרעין הקשה והקיצוני של החמאס, היו אחראים לרוב הפיגועים מאז ורובם (אלו שעדיין בחיים) ולצערנו ממשיכים להוביל את התנועה עד עצם היום הזה ובעיקר את מחנה הקו הנוקשה והבלתי מתפשר. ערך מוסף שלילי נוסף של הפיאסקו הייתה הקפאת הגירוש ככלי הרתעה אפקטיבי לשנים רבות ולמעשה בכלל, למעט שני מקרים נקודתיים של מתבצרי כנסיית המולד (שגם מרביתם שבו לשטחים למרבה הבושה) ובודדים שגורשו מאיו"ש לעזה (וגם הם חזרו מזמן למיטב ידיעתי). קיצר ביזיון אחד ענק, סוף מעשה במחשבה תחילה.

http://www.articles.co.il/article/2...%9E%D7%90%D7%A1

אין לי מחלוקת איתך על סיפור המגורשים והפארסה שבצידו.
יש לי רק הארה של נקודה מוכרת באשר לנסיבות ההחלטה על הגירוש:
טולדנו נחטף בראשון או בשבת. הגופה התגלתה ביום שלישי או רביעי. ביום שבו התגלתה הגופה נדקר מאבטח מהישוב היהודי ברובע המוסלמי בירושלים (במקרה הייתי עד לדקירה. הלכנו ברחוב הגיא שני תלמידים מהמכינה אחת התושבות שגרה אז בבית ויטנברג, קומה מעל לדירה של אריק שרון, עם תינוק בעגלה כשאנחנו מלווים בנדב שנדקר ומאבטח נוסף).

נדב לבש חולצה לבנה וצולם ע"י עטא עוויסאת כששהסכין עדיין נעוץ בגבו ומעגלים של דם בגוונים שונים מתפשטים על החולצה סביבו. הצילום של נדב הופיע למחרת על השער של ידיעות אחרונות בגדול (מאד) ומעליו כותרת אדומה "הזעם והתדהמה" (או אולי הזעם והכאב. את הכותרת הזו מלמדים עד היום בחוגים לתקשורת באקדמיה ככותרת גרועה).

שמעתי את איתן הבר, שהיה אז יועצו של רבין וראש לשכתו, מספר שהוא הציג לרבין את עמוד הכותרת וטען ש"אחרי כותרת כזו אי אפשר להמשיך כרגיל" וזה מה ששיכנע את רבין לבצע את הגירוש.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ולמי שזוכר התפרסמה אז קריקטורה "אכזרית" שבה - על משקל התמונות המפורסמות של המגורשי מכוסי העיניים יושבים שמוטים, כל אחד בצמד מושבים, בעוד חייל יושב על המושב האחורי - נראו שרי מר"צ כשהם מכוסי עיניים באוטובוס, כאשר רבין, שלכאורה "עבד עליהם", הוא החייל. הקריקטורה הייתה אמורה להציג את שרי מר"צ כמי שבתמימותם אפשרו מהלך שנגד כל השנים את תפישת עולמם.

ובכל מקרה (וגם כמי שלקח חלק במבצע המעצרים) הייתי אומר שעיקר הכשל היה עיכוב קריטי של 12 שעות בערך, שעות במהלכן האוטובוסים היו תקועים ליד ק"ש, ובגללו הצליחו הלבנונים (במהלך שלהערכתי היה הבסיס והלקח הראשוני למגבלות הכוח הישראלי ומכאן התחילו הצרות שלנו) לחסום את אזור מארג'-א-זוהור ולמנוע את התפזרות המגורשים בדרום לבנון (המטרה העיקרית של המהלך).

.

אכן הגירוש הזה זכור לי היטב כאחד המבצעים שעליהם מבוססת האימרה "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".

ומי שרוצה להבין לאיזה סוג של גיהנום מביאות אותנו ההחלטות לשחרר מחבלים תמורת X או כמחווה ל- Y, מוזמן לקרוא את המאמר הבא :

http://www.al-magor.com/39719/%D7%9...C%D7%99%D 7%9D

! This is Sparta

מעניין אם מישהו יוכל להעלות לרשת את הסרט מערוץ 1 שהוזכר כאן, על נסיון החילוץ.

אני לא מזמן נתקלתי בסרטון הזה:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.
לא יודע אם אליו התכוונת..כנראה שכן אבל, תהנה

1. עד היום לא פורסם מי היה סגן מפקד ימ"מ שהציג תוכנית לא משכנעת למופז. מפקד היחידה היה דוד צור (אם אינני טועה) ודווקא לגבי האדם הזה אין מידע. באופן כללי אני חושב שמופז צדק, כי בנושא של התגנבות לסיירת מטכ"ל היה יתרון. היום לדעתי הבחירה בסיירת מטכ"ל מאשר בימ"מ תהיה יותר קשה.

2. שאלת הפריצה לדלתות - שמעתי קצת דעות מאנשים שיש להם ידע באירוע כי המטענים שהיו אמורים לפרוץ דלתות היו חלשים. השאלה - מה עם המודיעין של השב"כ? האם מישהו על כך?

3. צריך לתת כבוד לאנשי אזור "יהודה" בשב"כ, שאחראים על כל אזור היהודה, שהם אלה שניהלו את החקירה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי krivbass 1. 2. שאלת הפריצה לדלתות - שמעתי קצת דעות מאנשים שיש להם ידע באירוע כי המטענים שהיו אמורים לפרוץ דלתות היו חלשים. השאלה - מה עם המודיעין של השב"כ? האם מישהו על כך?

זו שאלה משמעותית. על פי הפירסומים, נחקרו לפחות 2 אנשים שונים ביחס למבנה הבית ולמה שמתרחש בתוכו.

אני בטוח ששרטוט הנדסי מדוייק+צילומי תקריב היו עוזרים, אבל בפועל המידע שהיה עליהן היה די המקסימום האפשרי. את דלת המטבח ודלת הגג היה אפשר לראות באמצעי תצפית (דלת המטבח נראתה מהמדרון שמעל (מדרום)), ובמידה זאת או אחרת תצפתו עליהן.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h אני בטוח ששרטוט הנדסי מדוייק+צילומי תקריב היו עוזרים, אבל בפועל המידע שהיה עליהן היה די המקסימום האפשרי. את דלת המטבח ודלת הגג היה אפשר לראות באמצעי תצפית (דלת המטבח נראתה מהמדרון שמעל (מדרום)), ובמידה זאת או אחרת תצפתו עליהן.

מדובר היה על דלת כניסה כפולה - שאחת מהן אכן הייתה דלת ברזל. המטען שהוצמד לא העריך כי מדובר היה במצב של שתי דלתות. לדעתי כאן בגלל שהמבצע נערך ונוהל בחיפזון לא ניתנה לזה תשומת לב מספקת. התוצאה הייתה קטלנית.

המטבח עצמו היה קשה מאוד לתנועה מהירה: זה כן.

.

אני יודע שנעשתה הרבה עבודה בצה"ל בנושא של פריצת דלתות (אמצעים ותו"ל) מאז
וממה שאני יודע המקרה היה זרז עיקרי לכך - כך שניתן להסיק כי המטענים לא התאימו למשימה בצורה מיטבית






פלס פנתר במיל'

ציטוט:

במקור נכתב על ידי steelknight אני יודע שנעשתה הרבה עבודה בצה"ל בנושא של פריצת דלתות (אמצעים ותו"ל) מאז וממה שאני יודע המקרה היה זרז עיקרי לכך - כך שניתן להסיק כי המטענים לא התאימו למשימה בצורה מיטבית פלס פנתר במיל'

ציטוט:

במקור נכתב על ידי krivbass 1. 3. צריך לתת כבוד לאנשי אזור "יהודה" בשב"כ, שאחראים על כל אזור היהודה, שהם אלה שניהלו את החקירה.

ביר נאבלה זה ליד רמאללה = חטיבת בנימין. נפת בנימין.

"רק מי שהריח את המוות יכול באמת להעריך את חיים,,

"שאלוהים ירחם על אויבי,כי אני לא ארחם עליהם,,-גנרל ג'ורג' סמית' פטון

הרי ישנה חלוקה מרכזית בין שתי נפות: שומרון ויהודה במרחב ירושלים...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Black Mammmba ביר נאבלה זה ליד רמאללה = חטיבת בנימין. נפת בנימין.

למי שבקיא בטכניקות לחימה מסוג זה :
מדוע רק לוטן תפס אותו באותו רגע? הרי לפי ההיגיון אם היו מגיעים איתו עוד 2-3 חיילים
היה אפשר לקחת אותו משם מייד בלי שאשתו תפריע

לא נכנס לוויכוח ולא לתחרות ( שלא היתה מעולם בין היחידות,יתרונות הימ"מ בפריצה ויתרונות הסיירת במודעין ברורות ) . לסיירת לא הי שום יתרון במבצע זה והוא היה מיועד לצרות מלכתחילה . אתם ששמעתם פרטים שונים ומשונים לא הייתם שם . כאשר כוח הפריצה נבחר בגלל פוליטיקה ולא ייתרון מקצועי ברור התוצאות בהתאם . כואב עד היום על המחיר ששילמו הלוחמים ונחשון שלא הספיק לראות לוחם מול עיניו אלה שני מלוכלכים .

שום פוליטיקה ושום נעליים. תשאל היום כל אחד שיש לו ידע רציני על האירוע ונייטרלי והוא יסביר לך כי הסיירת נבחרה משתי סיבות:
1. התגנבות - היה צורך להתגנב לבית מבלי לעורר כל חשש בכפר, ולסיירת היה יתרון גדול בנקודה הזו עקב ניסיונה הרב לעומת ימ"מ. אני מסכים שלימ"מ יש אולי יתרון בפריצה ליעד, אבל בהגעה חשאית ליעד היה יתרון לסיירת והוא הכריע.
2. בהצגת המבצע בידי סגן מפקד ימ"מ הוא נשמע לא ממש בטוח וההצגה שלו לא הייתה משכנעת לעומת מפקד הסיירת ש.

אין שום פוליטיקה ומדובר על טענות סרק. וחבל.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי זגל לא נכנס לוויכוח ולא לתחרות ( שלא היתה מעולם בין היחידות,יתרונות הימ"מ בפריצה ויתרונות הסיירת במודעין ברורות ) . לסיירת לא הי שום יתרון במבצע זה והוא היה מיועד לצרות מלכתחילה . אתם ששמעתם פרטים שונים ומשונים לא הייתם שם . כאשר כוח הפריצה נבחר בגלל פוליטיקה ולא ייתרון מקצועי ברור התוצאות בהתאם . כואב עד היום על המחיר ששילמו הלוחמים ונחשון שלא הספיק לראות לוחם מול עיניו אלה שני מלוכלכים .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי krivbass שום פוליטיקה ושום נעליים...

אומרים "סייג לחכמה - שתיקה".
כאן, זה מתאים ביותר! ממקור ראשון!

לא מפרט יותר!

(מכוון ל krivbass)

בארוע של נהג המונית גוראל (אם אינני טועה היה זה שם משפחתו),
מה הכריע אז לטובת הסיירת?
הלא הימ"מ עבדו מספר ימים לפני, סגרו, עצרו, חטפו ושאר ירקות,
ולבסוף, כשרק היה צריך "לחבוש את זרי הזית ולהכנס בשער העיר" הכבוד ניתן לסיירת.

בבקשה, פרט.

זכור כי יש חלוקת תחומים בין יחידות השתלטות - ימ"מ היא יחידה משטרתית שאחראית על כל הפעולות בתוך שטח המדינה. בשטחים שאינם בתוך שטח המדינה אמורה לפעול יחידת השתלטות אחרת....
אבל זהו הסבר פורמאלי בלבד. את השאר תוכל להשלים בעצמך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי jesh (מכוון ל krivbass) בארוע של נהג המונית גוראל (אם אינני טועה היה זה שם משפחתו), מה הכריע אז לטובת הסיירת? הלא הימ"מ עבדו מספר ימים לפני, סגרו, עצרו, חטפו ושאר ירקות, ולבסוף, כשרק היה צריך "לחבוש את זרי הזית ולהכנס בשער העיר" הכבוד ניתן לסיירת. בבקשה, פרט.

מבלי להכנס לויכוח על שימוש במטכ"ל על פני הימ"מ, די מצחיק אותי ההגדרות של "יכולות התגנבות" של סיירת מטכ"ל.

בשנים הללו היתה התמרמרות קשה שברק מונע מהסיירת (בניגוד ליחידות אחרות כגון השייטת שלקחו חלק פעיל בהרבה פעילויות בשטחים) את הטרדה שבפעילויות הבט"ש המיוחדות בשטחים.

זאת ועוד, באותה תקופה היחידה הצה"לית שהתמחתה בפעילויות מיוחדות בשטחים (קרי דובדבן) ושהיתה צריכה להיות הטובה ביותר בהתגנבות לתוך כפרים, ברוב הפעמים היתה נכשלת ומתגלה ע"י תצפיתנים בעוד מועד. לא היה עוזרים לצוותי דובדבן התחפושות הטובות ביותר, או החרמת רכבים מקומיים לצורך פעולה עוד באותו יום הפעולה, איכשהו ההתנהלות ואופי היחידה היתה חושפת את עצמה.

ע"כ סיירת מטכ"ל עם כל ההילה שסביבה, עם גוון אנושי ותו"ל הדומה לדובדבן ועם כמעט אפס נסיון אופרטיבי יומיומי בשטחים באותה תקופה התהדרה ביכולות התגנבות?
לי זה נשמע מופרך לחלוטין.

אגב, באותה תקופה יחידה מקבילה לדובדבן של מג"ב, הימ"ס, עם גוון אנושי ותו"ל השונים לחלוטין משל דובדבן, התנהלה בחופשיות בשטחים ללא שום מאמצי הסתערבות ועשו שימוש שב וחוזר בכלי תחבורה מוחרמים מבלי שהם התגלו ע"י תצפיתנים.

טיעון כנגד - מה עם הפעולות של היחידה לא בשטחים, אלא מחוץ לגבולות המדינה, לבנון למשל?
שים לב שאפילו באינתיפאדה השנייה אתה לא תמצא הרבה פעולות של היחידה בבט"ש בשטחים, אז לטעון שבאינתיפאדה הראשונה היא ביצעה מעט פעולות בשטחים זה לא נכון.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי tamido מבלי להכנס לויכוח על שימוש במטכ"ל על פני הימ"מ, די מצחיק אותי ההגדרות של "יכולות התגנבות" של סיירת מטכ"ל. בשנים הללו היתה התמרמרות קשה שברק מונע מהסיירת (בניגוד ליחידות אחרות כגון השייטת שלקחו חלק פעיל בהרבה פעילויות בשטחים) את הטרדה שבפעילויות הבט"ש המיוחדות בשטחים. זאת ועוד, באותה תקופה היחידה הצה"לית שהתמחתה בפעילויות מיוחדות בשטחים (קרי דובדבן) ושהיתה צריכה להיות הטובה ביותר בהתגנבות לתוך כפרים, ברוב הפעמים היתה נכשלת ומתגלה ע"י תצפיתנים בעוד מועד. לא היה עוזרים לצוותי דובדבן התחפושות הטובות ביותר, או החרמת רכבים מקומיים לצורך פעולה עוד באותו יום הפעולה, איכשהו ההתנהלות ואופי היחידה היתה חושפת את עצמה. ע"כ סיירת מטכ"ל עם כל ההילה שסביבה, עם גוון אנושי ותו"ל הדומה לדובדבן ועם כמעט אפס נסיון אופרטיבי יומיומי בשטחים באותה תקופה התהדרה ביכולות התגנבות? לי זה נשמע מופרך לחלוטין. אגב, באותה תקופה יחידה מקבילה לדובדבן של מג"ב, הימ"ס, עם גוון אנושי ותו"ל השונים לחלוטין משל דובדבן, התנהלה בחופשיות בשטחים ללא שום מאמצי הסתערבות ועשו שימוש שב וחוזר בכלי תחבורה מוחרמים מבלי שהם התגלו ע"י תצפיתנים.

הבאת שני טיעונים לבחירת הסיירת.
האחת יכולות התגנבות והשניה הצגה לא משכנעת של הימ"מ.
אני לא בקיא בפעולות הסיירת בשטחים ובכלל, אך משתי הדוגמאות שהובאו כאן לא נוכחתי לראות יכולות התגנבות.

הפריצה לבית של דיראני ע"פ הכתבה יכלה להתבצע בחשאיות והצלחה גם ע"י פיל לבן עם סמל צה"ל מוטבע במצחו מכיוון שהחיזבאללה לא חשב כלל על חדירה בעומק לבנון של כוחות ישראלים, וע"כ לא הוצבה שמירה היקפית עירנית והשומרים האישיים ישנו והדלת היתה פתוחה.

ההגעה לבית בו אוחזק נחשון התבצעה ללא הפרעה מכיוון שהחוטפים שמרו על פרופיל נמוך, הכפר לא היה מודע לנוכחותם ולא הוצבו תצפיתנים על ידם. במקרה הזה אף דובדבן היו מגיעים בהצלחה לבית.

ע"פ דבריך שנינו מסכימים שלסיירת במקרה הספציפי הנ"ל לא היו יכולות התגנבות עדיפים על פני הימ"מ, אי לכך נותרנו עם החלטה אחת סובייקטיבית לחלוטין לבחירת הסיירת על פני הימ"מ.

אגב הטיעון שהימ"מ הנה יחידה משטרתית וע"כ ברירת המחדל לפעולה בשטחים הנה תמיד יחידה צבאית מופרכת מכיוון שהימ"מ כיחידה של מג"ב (כמו הימ"ס שכל פעילותה מוקדשת לשטחים) פעל הרבה לפני מקרה וקסמן בשטחים (סיבת תחילתו של נוהל סיר לחץ מוכר לך?).

מבלי לפגוע , לא היה שום סיבה להעברת מקל ליח' אחרת מאחר והכוחות היו "ערוכים" .
לגבי ההתגנבות - חבל שלא בקשת מהפחיות והזבל לא להרעיש . אז תעשה לי טובה , כל יחידה והיעוד שלה .
להגיע חרישי זה מצוין ,ומה עם הליחמה?זה לא חשוב .

כמה הערות:
1 . הדיון מתנהל על השאלה מה הניע לשלוח את סיירת מטכ"ל ולא ימ"מ, ולא מה שקרה במהלך הפעולה.
2. לגבי "כוחות ערוכים" לטעון זאת על חצי יום של הכנה של שתי היחידות זה קצת קשה.
3. אני לא הייתי, אבל שוחחתי עם אנשים שהיו שם הן משתי היחידות והן אנשים שהיו בחפ"ק המבצעי באוגדת איו"ש.
4. מבלי להיכנס לפרטים, שים לב לפרט קטן - הימ"מ באותן השנים הייתה יחידה טובה מאוד, אבל רק כעבור 5 שנים הגיע חגי פלג (פדידה) ועשה ביחידה שינויים רבים מבחינת חלוקות הכוחות בה והן מבחינת הקצינים (התפרסם ה"מרד" שעשו קצינים כנגדו). לדעתי זה רק מוכיח כי אל אף מקצועיותה לסיירת מטכ"ל היה יתרון בנקודה זמן אז.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי זגל מבלי לפגוע , לא היה שום סיבה להעברת מקל ליח' אחרת מאחר והכוחות היו "ערוכים" . לגבי ההתגנבות - חבל שלא בקשת מהפחיות והזבל לא להרעיש . אז תעשה לי טובה , כל יחידה והיעוד שלה . להגיע חרישי זה מצוין ,ומה עם הליחמה?זה לא חשוב .

שוב ממש לא רוצה לפגוע , אך אתה רחוק מהעובדות . ופדידה לא רק תרם לימ"מ .
הימ"מ באופן מפורש עולה על כל יחידה אחרת בתחומה ( אפרופו התגנבות- איך בדיוק מגיעים לזירת הלחימה כאמורים להפתיע האויב ).ותתפלא כמה מעסיקים יחידות אחרות עלפני הסיירת ( מאוד מעריץ את לוחמיו ). מקווה שתבין גם בין השורות ולא תתבסס על "שמעתי "כמנהג יהודיו רבים .
לא מתכוון להוסיף בהמשך .

אם אתה רוצה לסיים בזה את השיחה - אין שום בעיה, אפשר להמשיך אותה בפרטי בכיף.

התייחסות לנקודות שהעלת:
1. יש הבדל בין "שמעתי" לבין לשבת ביחידות עם אדם ולשוחח איתו על העניין, תוך בחינת נק' הזווית שלו עם עוד כמה אנשים שהשתתפו באירוע. תסכים איתי שזה שונה מ"שמעתי".
בהקשר זה - לא שמעתי מאיפה אתה מכיר את האירוע, אבל זו שאלה משנית.
2. לדמותו של פדידה - תסכים איתי ש-:
א. הנסיון הצבאי שלו מדבר מספיק בעד עצמו.
ב. אחת התוצאות משינויים ומדרך שהוא הנהיג ביחידה היו במעורבות הרחבה של ימ"מ באינתיפדה השנייה. ואני לא אוסיף כלום בעניין.
3. לגבי הגעת הלוחמים לאירוע - אם אני לא טועה אז באירוע היחיד של ימ"מ (אוטובוס האימהות) לא בדיוק היתה התגנבות. גם באירועים דומים של ימ"מ לא היה מדובר על כך.
4. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שזה מזכיר לי את הכתבות שהופיעו אחרי האירוע - לוחמי ימ"מ בעילום שם מדברים על "פוליטיקה" בצורה מכוערת.
5. אני חושב שבנקודה הזו כדאי לסיים את הוויכוח.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי זגל שוב ממש לא רוצה לפגוע , אך אתה רחוק מהעובדות . ופדידה לא רק תרם לימ"מ . הימ"מ באופן מפורש עולה על כל יחידה אחרת בתחומה ( אפרופו התגנבות- איך בדיוק מגיעים לזירת הלחימה כאמורים להפתיע האויב ).ותתפלא כמה מעסיקים יחידות אחרות עלפני הסיירת ( מאוד מעריץ את לוחמיו ). מקווה שתבין גם בין השורות ולא תתבסס על "שמעתי "כמנהג יהודיו רבים . לא מתכוון להוסיף בהמשך .

שבוע הבא ימלאו 18 שנים ל"מבצע עוקץ ארסי":

כך נחטף דיראני מביתו בלבנון\ מאת עמיר רפפורט

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=1033
"....הפעולה נדחתה כמה פעמים בשל ספק סביב השאלה האם דיראני יימצא בביתו. לבסוף, בלילה שבין יום שישי לשבת, ב- 21 במאי 1994, לאחר היסוסים לא מעטים של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, המריאו מבסיס בצפון הארץ שני מסוקי יסעור, שהיו מלווים במסוקי תקיפה שהגנו עליהם וגם ב'מעטפת' של מטוסי קרב שחרצו את השמיים בגובה רב. המסוקים נחתו בעלטה על ג'בל סנין, ההר שמעל קסר נבא. למרבה ההקלה, לא היו סימנים לכך שהנתיחתה התגלתה באזור אשר נם את שנתו.

במשעול אל הבית

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הלוחמים היו צריכים להתגנב אל ביתו של דיראני, מבלי להתגלות, בין בתי התושבים בכפר – שהיו פזורים לכל אורך צלע ההר. הלוחמים נעו בג'יפים עד לנקודה שנקבעה מראש מעל לכפר. במקום הושאר כוח במטרה לשמור על כלי הרכב. עד לכפר נותרה עוד דרך ארוכה – כולה בירידה תלולה. 'לפני הפעולה למדנו כל מה שרק אפשר לדעת על המסלול ועל אורחות החיים בכפרי האזור' מספרים חיילי סיירת שלקחו חלק בפעולה. 'היה ליל חג, שבו רבים נשארים ערים עד לשעות המאוחרות. מעבר לכך, בתחילת הקיץ התושבים כבר ישנים עם חלונות ודלתות פתוחים. הם יכולים לקלוט רחשים מן הרחוב גם מתוך שינה. לכן, ההתקדמות לעבר הבית של דיראני, באמצע הכפר, היתה צריכה להיעשות באיטיות ובזהירות מבלי שאף אחד ירגיש. הצלחנו להגיע בלי להתגלות'.

מאבק בחדר השינה

מפקד סיירת מטכ"ל בפעולה היה סא"ל דורון אביטל, שבאותם שנים היה מוכר לציבור הרחב רק באות הראשונה של שמו, ד', וזאת בעיקר כאחד הקצינים שהועמדו לדין בעקבות אסון צאלים ב, שבו איבדה הסיירת שנה וחצי קודם לכן חמישה לוחמים במהלך אימון לקראת מבצע לחיסולו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. דיראני היה בן ארבעים ושש ביום שבו סיירת מטכ"ל הגיעה לבקרו. בביתו שלוש קומות. הלוחמים נשאו על גופם שלל אמצעים שהיו עשויים לסייע להם ברגעי האמת. ההנחיה העיקרית לכוח היתה לשלוף את מוסטפא דיראני מסביבתו, מבלי להיגרר לקרב כלשהו ולהשאיר מאחור נפגעים מקומיים. 'צריך לעשות הכל כדי להימנע אפילו מיריה אחת' - נאמר לכוחות. 'הפעולה צריכה להיות נקיה'. כמו לגבי כל פעולה דגולה של סיירת מטכ"ל, כך גם לגבי נסיבות ההשתלטות על מוסטפא דיראני, קיימת יותר מגרסה אחת. הגרסה שמובאת כאן על מה שהתחולל בחדר השינה של דיראני מבוססת על הצלבות. מבין הכוחות שיצאו לכיוון הבית מכמה כיוונים בכפר, הכוח הראשון שהגיע אליו היה של ליאור לוטן, ששירת אז כמפקד פלגת הפח"ע של הסיירת, המתמחה בלחימה בטרור. דלת הבית היתה פתוחה . הלוחמים התגנבו פנימה באין מפריע. כמה לוחמים התייצבו מעל ראשיהם של שומרי ראשו של דיראני, שישנו בסלון. לוחמים אחרים, ובהם לוטן, נעמדו מאחורי הדלת בחדר השינה של בעל הבית, שהייתה סגורה אמנם – אך לא נעולה. ואז הגיע רגע האמת – הרגע אליו התכוננו חודשים. הדלת נפרצה בבעיטה. מנהיג המחבלים התגלה ישן במיטתו ביחד עם אישתו וילדתו שהיתה כבת עשר. דיראני ההמום פקח עיניים גדולות לנוכח רעש הבעיטה בדלת, והושיט יד אינסטנקטיבית לעבר אקדח כסוף שהיה מנוח על שידה לצד מיטתו. מראש הוחלט כי רובי הלוחמים שהשתתפו בפעולה לא יהיו טעונים בכדורים בתוך הקנה, מחשש שייפלט כדור בלי כוונה .לוטן, חמוש במיקרו עוזי, צעק לדיראני 'שכב' ואז זינק לעברו, תוך כדי כך שחיפש את ידו בניסיון למנוע ממנו לירות. הקצין ורב המחבלים התגלגלו מן המיטה אל הרצפה כשהם אחוזים זה בזה. בשלב הזה רעייתו של דיראני הצטרפה למריבה, התנפלה על קצין הסיירת, וניסתה למשוך אותו במתוניו כדי שירפה מאחיזתו בבעלה. הילדה המבועתת הביטה בשני הוריה שנאבקו בדמויות שהגיחו מן העלטה, כמו מתוך חלום רע. חלפו עוד כמה שניות עד שלוחמי הסיירת הצליחו להשלים את השתלטותם על דיראני, על בני משפחתו ועל שומריו. ואז, החלה חקירתו המזורזת של דיראני, בניסיון לדלות כל פרט מידע קריטי על רון ארד לפני שדיראני יוכל לארגן את מחשבותיו. בנו של דיראני, עלי, הוכנס לחדר השינה. קצין הסיירת, עמנואל מורנו, שהגיח גם כן לחדר השינה, דאג לכסות את אישתו של דיראני בבגדיה, כדי לשמור על צניעותה (מורנו נהרג בפעולה של הסיירת בצפון בקעת הלבנון, ב-19 באוגוסט 2006, חמישה ימים לאחר שהפסקת האש במלחמת לבנון השנייה נכנסה לתוקפה). במהלך החקירה שלא הניבה תוצאות, אספו לוחמים שלא השתתפו בתשאול מסמכים, תמונות וקלטות מכל חלקי הבית, כדי לחפש בהם מידע מודיעיני חשוב, לאחר חזרתם לארץ. לאחר מספר דקות נוספות החלו להישמע לחישות בקרב הכוח. 'מהר, מהר, לפני שהכפר כולו יתעורר'.

מתקפלים ושבים הביתה

ה' לימים מפקד סיירת מטכ"ל בעצמו, היה אחראי על התקפלות הכוח מבית דיראני. ביחידות מובחרות קוראים לתפקיד שהוטל עליו 'אמא אווזה'. ה' היה צריך לוודא שכל הלוחמים עוזבים את הזירה, כמו שהאווזה אוספת את ילדיה לפני מסע. כמו כן היתה לו אחריות על איסוף הציוד. לוחמי סיירת מטכ"ל היו מצויידים בזריקות הרדמה כדי לסמם באמצעותן את מוסטפא דיראני - אם הוא יתנגד למעצרו. אבל, לא היה צורך לעשות בהן שימוש. דיראני, שנראה ללוחמים כמי שמבין מהר מאוד את נסיבות ה'סרט' שלתוכו נקלע, לא התנגד לשוביו, ויצא בדממה מביתו, משאיר מאחור את בני משפחתו ואת שומריו. לוחמי הכוח העלו את דיראני על גבי אלונקה וקשרו אותו. בריצה מהירה הכוח, וה'אורח' עשו את דרכם אל מחוץ לכפר. כאשר הלכו והתרחקו מבית דיראני נעמדו על המרמפסת כמה מאנשי הבית, ובינהם אחיו של האיש שנשלף ממיטתו רק כמה דקות קודם לכן, שאחז ברובה. צלפי הסיירת, שהיו פזורים מסביב, כדי לחפות על הנסיגה, קלטו היטב את האח באמצעות אמצעים לראיית לילה. שלושה 'צלבים' בלתי נראים בעין בלתי מזויינת סומנו על מצחו של האח, אבל איש מהצלפים שכבר כיוונו את נשקם לעברו, לא סחט את ההדק. כולם זכרו את ההנחיה לבצע פעולה 'נקיה' ונראה היה כי הירי מבית משפחת דיראני לא סיכן את הכוחות. הדרך מלב הכפר עד לג'יפים שהיו אמורים לקחת את הלוחמים למסוק ארכה רק קילומטרים ספורים, אבל היא התנהלה בעלייה - שבקושי אפשר להתקדם בה. על אחת כמה וכמה לא עם אלונקה ועליה דיראני. מדי פעם הוא נפל על הקרקע והיה צורך להרימו. הלוחמים התנשמו, התקדמו לעתים בזחילה או בטיפוס על טרסות וניצלו כל טיפת אנרגיה שצברו בשנים של אימוני כושר מתישים. לפתע, גילו כי שחר, מפקד הסיירת המיועד, מדדה פצוע. התברר כי במהלך הפעולה הוא חטף כדור ברגלו. שחר, שסירב לעלות על אלונקה, שלף את חוסם העורקים האישי שלו, מתח את הגומי מסביב לירכו, עצר את זרימת הדם, וטיפס עם החבורה הלוחמת, מעלה מעלה, אל הרכבים. כל הלוחמים תרמו למאמץ הכבד מנשוא של נשיאת האלונקה בעליה התלולה, למעט ה' ומפקד הסיירת דורון, שהיה האחרונים בטור העולה, מוכנים בנשקים שלופים מול כול אויב שיגיח מולם במפתיע. הלוחמים שכרעו לפניהם תחת הנטל, ביקשו אישור להשיל מעליהם חלק מן הציוד, בעיקר סולמות וגרזנים כבדים. 'תעשו מה שאתם מוצאים לנכון' , ענה לבקשה מן החפ"ק סא"ל יובל, עוד מפקד עתידי של סיירת מטכ"ל בסוף שנות התשעים. הלוחמים לא חשבו עוד פעמיים לאחר תשובתו, וזרקו ציוד מאחוריהם.

על קרקע בטוחה

אחד מקציני סיירת מטכ"ל שהשתתפו בחטיפת מוסטפא דיראני, סרן ניר פורז ז"ל (שנהרג במהלך הפעולה הכושלת לשחרור החייל החטוף נחשון ווקסמן ב-1995) חיכה בתוך מסוקי היסעור ללוחמים ולדיראני בג'בל סנין. עוד לפני החבירה לכוח, התברר כי מקום הנחיתה הראשון, בדרך אל הפעולה, נחשף בינתיים על ידי תושבי האזור ועל ידי המחבלים שהתרוצצו לכל עבר וחיפשו את הצבא הישראלי, ולכן היה צורך לנחות במקום חליפי על ההר, שתוכנן מראש. בינתיים, לוחמי הסיירת הגיעו אל הגי'פים שלהם, נסעו במהירות למסוקים , ושבו בטיסה לישראל. ברבות השנים התברר כי חטיפת דיראני לא קידמה במאומה את המאמצים להחזיר הביתה את רון ארד (דיראני עצמו הוחזר ללבנון בינואר 2004 במסגרת העסקה שבה החיזבאללה השיב לישראל את האזרח החטוף אלחנן טננבאום ואת גופות החיילים שנחטפו בשנת 2000, בני אברהם, עומר סואעד, ועדי אביטן)". (מתוך כתבתו של עמיר רפפורט "כך נחטף דיראני מביתו בלבנון", אתר "ישראל דיפנס", 14.10.2011 קטעים מן השחזור פורסמו לראשונה במוסף "סופשבוע" של מעריב לפני כארבע שנים)

עסקת שליט- בלי חישובים מיותרים\ מאת ד"ר דורון אביטל

http://www.israelhayom.co.il/site/n...ion.php?id=4027
"כותב שורות אלה עמד בראש יחידתו במבצע מורכב ומסוכן מאין כמותו שיעדו היה חטיפת מוסטפא דיראני מתוככי הבקעה הלבנונית, מרכז מחוז השליטה של חיזבאללה באותם זמנים. הוא עמד בראש יחידתו במבצע זה גם כשהוא וכל לוחמיו ידעו כי המבצע רחוק מלהבטיח דבר. ממשלת ישראל של אותם ימים הבינה כי בהינתן מבוי סתום בעינינו של הנווט רון ארד, חובה עליה למצות את קצה החוט היחיד שהיה אפשרי אולי להשיג, מאחר שידעה על הימצאותו של רון ארד בידי דיראני בעבר (עד למכירתו ולהעברתו לידי משמרות המהפכה האיראניים). הממשלה הכריעה אז הכרעה אמיצה וראויה."
(התפרסם בעיתון "ישראל היום", 01.07.2010)

על המבצע כתב אחר- כך יהונתן גפן ש- "שמאלני ופציפיסט ככל שתהיה, כשאתה שומע איך הבחורים נכנסו ועשו את זה בשבע דקות, שזה הזמן שלוקח לך לעשות חביתה מקושקשת, אתה אומר לעצמך: בכל זאת העסק דופק, הלוחמים פשטו עם או בלי שחר, אחרי כל- כך הרבה פאשלות, הנה משהו שאפשר סוף- סוף לחמם עליו את הלב הדואב, אחרי שנים של פעולות מעורפלות במלחמה הזאת שקוראים לה אינתיפאדה, מלחמה שהפסדנו... סוף- סוף מבצע מפואר ומזהיר, וחבל שיגאל מוסינזון עזב אותנו, כי הנה, ירון זהבי עדיין חי ובועט, המערה החשמלית עדיין מחשמלת, וחסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה." (יהונתן גפן, קצין צנחנים במילואים בעצמו, מתייחס בטורו בעיתון "מעריב" לחטיפת מוסטפה דיראני בשנת- 1994, מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 291)

הרצי הלוי, יצחק רבין ז"ל ודורון אביטל, ליאור לוטן וניר פורז ז"ל.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הלבטים בדרך לאישור הפעולה, כפי שתיאר אותם ראש אמ"ן דאז, האלוף אורי שגיא:
"אותה הכרה, לבדי עם ההחלטה, חזרה – ואף ביתר עוצמה – במיפגש עם יצחק רבין , בעת היותי ראש אמ"ן, כאשר הוחלט על הפעולה להבאתו של הטרוריסט הלבנוני מוסטאפה דיראני לישראל, ב- 1994. היה זה מבצע מורכב מאוד. בעת התיכנון שאלנו את עצמנו לא אחת אם יש בידינו היכולת לבצע מבצע כה מורכב. ידענו שהפעלנו את מירב יכולות איסוף המודיעין המרשימות מאוד שיש במדינת ישראל, אבל עדיין ניצבה בפנינו השאלה הבסיסית - האם הבאתו של דיראני, כמי שאחז ברון ארד בתקופה מסוימת, תספק לנו מידע על מקום הימצאו הנוכחי (ב- 94', כמובן). בסופו של דבר גברה האסכולה בה תמכנו אהוד ברק ואנוכי,שטענה כי דיראני מסוגל להשלים עבורנו פער מודיעיני גדול,שאנו זקוקים לו במאמצינו להחזיר את הנווט הביתה. מעבר לכך, סבורני שיש לנו חוב מוסרי, למשפחת ארד ולעצמנו, וחובה עלינו לעשות הכל, פשוטו כמשמעו, כדי להביאו הביתה. הבאתי את הדברים בפני יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון. לרגע לא קינאתי בו על שבסופו של דבר, הוא זה שצריך היה לאשר את המבצע. רבין, כדרכו, חקר ודרש ושאל אינסוף שאלות לפני שהגיע להחלטה: איך נדע שאכן דיראני נמצא שם בכפר בצפון בקעת הלבנון; איך נדע שבדיוק באותו ערב בו יגיע הכוח שלנו הוא אכן נמצא? שוב ושוב נשאלו השאלות . רבין הפך אבן אחרי אבן, על-מנת להיות משוכנע שהסיכון שהוא לוקח הוא סיכון מחושב. הוא היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו, וידע בבירור את המשמעות - והסיכונים – הכרוכים במבצע כזה. לעתים ראו בו הססן, אבל אני מעולם לא חשבתי שהוא רק כזה. הבנתי מאין נובעת מנהיגות זו. היא נבעה מכך שהבין לאשורה את המשמעות – הצבאית והמדינית כאחד – של מבצע כזה. היה לי ברור שהשלב בו חכך בינו לבין עצמו אם לאשר את המבצע היה, מבחינתו, זמן של בדידות גדולה. הוא היה שם לגמרי לבד, רק עם עצמו, בלי יועצים, בלי אנשי צבא מלומדים, רק הוא וההחלטה. לבסוף החליט רבין לאשר את המבצע. בערב היציאה הייתי באזור תל-אביב. הכוח שעליו הוטל להשתתף בחטיפת דיראני היה בשדה-תעופה בצפון הארץ, מוכן להמראה. כחצי שעה לפני מועד ההמראה המתוכנן, נקראתי בבהילות לביתו של יצחק רבין, יחד עם הרמטכ"ל ברק, מזכירו הצבאי של רה"מ אלוף דני יתום, ואישיות ביטחונית נוספת. ההפתעה היתה גדולה, שהרי המבצע כבר אושר, המסוקים כבר מתניעים, ועל מה בדיוק נותר לדבר בעיתוי שכזה? איש לא נגע בקפה שהונח על השולחן. אני, באורח מופגן למדי, היבטתי בקוצר-רוח בשעון. אבל אז החל רבין לחזור על אותן שאלות שסבבו סביב המבצע, כאילו מעולם לא נפגשנו בחצי השנה בה נערכנו לקראתו. שוב שאל על אופן הביצוע; האם אתה, אורי, כראש אמ"ן, בטוח בהצלחת המבצע? עניתי לו בנימוס, כי היצגתי בפניו את כל המידע המודיעיני המעולה שיש לנו, 'אבל', הוספתי, 'אינני יכול להבטיח לך את העתיד. אני יכול רק להבטיח לך שאני עכשיו יושב מולך'. בביתי אומרים עלי – אשתי תעיד – שאני מתלבט קשות גם בהחלטה על קניית זוג מכנסיים, והספקות הופכים קנייה כזו למבצע מורכב. עם זאת, אחרי שהחלטתי, אני כמו כלב דוברמן: נועץ את שיניו במטרה ואינו מרפה. הבנתי שהבעת היסוס, ולו קלה, כאן בביתו של רבין, תסכל את המבצע כולו. רבין לא ויתר, והמשיך להעלות את השאלות שהציקו לו. 'לדעתי נמצא את דיראני אבל תמיד יתכן מצב שאולי לא יהיה בבית.' רבין שוב הקשה: 'אז אולי לא נבצע את הפעולה הלילה?' הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי, מלה אחת: 'למה?' הוא הזדרז והשיב: 'אתה אומר לי שאתה לא בטוח'.

'אבל מחר לא יהיה לנו מודיעין יותר טוב', השבתי בחדות, והוספתי: 'אם אתה לא בטוח במודיעין שלנו – אתה צריך לבטל את המבצע, ואם אתה סומך – אין שום סיבה לבטל'. רבין הצית עוד סיגרייה, אחת מני רבות שעישן באותו ערב, פנה לאהוד ברק ושאל, 'אולי נדחה?' ברק ענה: 'אם לא נוח לך, נדחה למחר, מחרתיים'. הרגשתי את לחץ הדם שלי עולה. מה זאת אומרת – לדחות למחר-מחרתיים. מה בדיוק עתיד לקרות מחר? אם צריך לבצע – נבצע במועד המתוכנן. רבין פנה למזכירו הצבאי ושאל אותה שאלה. דני יתום השיב בנוסח אהוד: 'אם אתה מרגיש לא נוח עם זה, יצחק, אז נדחה'. גם האישיות הביטחונית הנוספת שנכחה בשיחה הצטרפה למקהלה, מזמרת את אותו פיזמון. בחדר בביתו של רבין התרחשה סצינה שכאילו נלקחה מסיפורו של אנדרסן, 'בגדי המלך החדשים'. אנשים השמיעו פתאום דברים, שלא ציפיתי, לא יכולתי לצפות, שהם יאמרו. לפתע התברר שהם מביטים על העניין לגמרי אחרת ממה שהיכרתי ושמעתי מפיהם בחודשים האחרונים. נכון שהיו היסוסים לגבי ההחלטה לצאת למבצע, אבל ברגע שההחלטה התקבלה, היה קונסנסוס מוחלט, וכל המעורבים בעניין יישרו קו. לכן, מה שהתרחש לנגד עיני אותו ערב היה יותר ממביך. לא יכולתי עוד להתאפק וביקשתי את רשות הדיבור. 'אני מבין את ההתלבטויות שלך', אמרתי לרבין, 'אבל מחר לא יהיה יותר טוב. אם אתם לא רוצים לצאת למבצע – נבטל את כולו, וזהו'. רבין לא התרשם מדברי, ושוב העלה את השאלה שעינתה אותו: 'מה יהיה אם תגיעו, ודיראני לא יהיה בבית?' ללא היסוס לפתי את תשובתי: 'אז נתבייש. אבל דע לך שרמת הסיכון של הכוח שלנו אינה גדולה. הריחוק שלנו מכוחות הצבא בסביבה הינו גדול. אני ארגיש רע מאוד אם לא נביא אותו'. תשובתו של רבין הדהימה אותי. הוא זרק לחלל החדר שתי מילים: 'אתה אחראי'. עניתי לו בשתי מילים: 'אני אחראי'. ברור היה לי שרבין לא התכוון 'להפיל' עלי את האחריות למבצע. לו, כמו לי, היה ברור שבסופו של דבר, הוא הנושא באחריות. אלא שהוא ביקש למצות עד תום את מושג האחריות. באותו לילה, בביתו, חזרתי והרגשתי את משמעות המושג – בדידות. מוקף בעוזריו ובאנשי שלומו, יצחק רבין היה לגמרי לבדו. הוא לא התייחס לדעתם של יועציו, לא נאחז בחבל שהושיט לו אהוד ברק ולא להתחנפויות של האחרים. אני יודע שלרגע הוא לא התכוון להתחמק מאחריותו ולהטיל אותה עלי, אלא התייחס בדרכו שלו למשמעות מושג האחריות. ללא הסברים מפורטים הבנתי בדיוק מה עבר אז על יצחק רבין, שכן הייתי ממש באותו מקום. הוא התכוון ורצה שיהיה מבצע באותו לילה, אלא שביצע עלינו סימולציה. למעשה, הוא רצה לבחון עוד ברגע האחרון עד כמה אני בטוח ושלם עם ההחלטה... אני מניח שהנוכחים האחרים בחדר לא הבינו את המשחק. אבל כשרבין שאל אותי אם אני אחראי, תפסתי את הניואנס, ובשבריר שנייה הבנתי את פשר הדקות התמוהות שעברנו בביתו. השיחה ארכה כעשרים דקות, ולאחריה יצאתי במהירות אל הכוחות. למחרת בבוקר הרעיף אהוד שבחים על המודיעין, על הגוף המבצע ועל ראש אמ"ן אישית. היה זה אקט יוצא-דופן מצידו. אני חושב שהרגיש צורך לנקות את מצפונו לאחר ההתכנסות בבית ראש הממשלה, שם נסדקה נחרצותו לגבי המבצע, והוא התאים את עצמו למה שסבר שרבין ביקש לשמוע." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא , הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמודים 13-17)

אם אינני טועה בספרו של רונן ברגמן "מדינת ישראל תעשה הכל" הוא מציין כי האישיות הביטחונית הנוספת היא יעקב פרי ראש השב"כ.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הפשיטה, כפי שתיארה רונן ברגמן:
"בסופו של דבר רבין השתכנע. צוותי הפשיטה של סיירת מטכ"ל הגיעו במסוקים, שנחתו על פסגת ג'בל סנין, במרחק רב מהכפר, כדי לא לעורר תשומת לב והמשיכו בג'יפים לכיוון הכפר. את הקטע האחרון עשו ברגל. ללוחמים היה מידע מפורט על המתרחש בדירתו של דיראני 'עד לרמת המיטות', כפי שהגדיר זאת אחד מהם. הם גם ידעו כי באותו יום הוא חוגג את יום הולדתו הארבעים ושישה. זו היתה מסיבת הפתעה אמיתית. הלוחמים חלפו בשקט בתוך הכפר, בלי לעורר תשומת לב. הכניסה לבית עברה אף היא בשקט. היה ברור מלכתחילה כי יש תחרות בין שני הצוותים שנכנסו לבית מי יגיע ראשון לחדר השינה. צוות אחד, שבו היה גם עמנואל מורנו (שייהרג לימים בפעולה של הסיירת בבעל- בק, שבה ניסו, בין השאר, לאסוף מידע על גורל החטופים רגב וגולדווסר) נכנס דרך המטבח. מפקד הצוות השני, ראש מפלג פח"ע בסיירת סרן ליאור לוטן, היה הראשון שהגיע לחדר. בהחלטה בינו לבינו מראש הוא נכנס לחדר עם אקדח שלוף, אבל בלי כדור בקנה. דיראני, מתברר, שמע רעשים חשודים וכבר התרומם משכיבה, אפוף קורי שינה אבל גם עם אקדח ביד. לוטן זינק לעברו, הסיט ביד אחת את האקדח והלם במשתיק הקול של אקדח הגלוק שלו בפניו של דיראני. עמנואל מורנו סיפר בתחקיר הפנימי שנעשה מיד לאחר החטיפה כי שמע צעקות ונכנס לחדר לסייע ללוטן להוריד מעל גבו את אשתו של דיראני, שקפצה עליו כדי להציל את בעלה. אין ספק, כך אוהבת ישראל להצטייר. פעולה נועזת וחטיפת קלפי מיקוח כדי לפתוח את סגור ליבם של האויבים האטומים. זה הצליח לסיירת מטכ"ל במבצע 'ארגז כלים' לחטיפת הגנרלים הסורים, שכופף את הנשיא אסד להחזיר את הטייסים הישראלים מהשבי. לא היתה סיבה שזה לא יעבוד עם חיזבאללה. רבים בישראל היו משוכנעים כי חטיפת דיראני תפתור את חידת רון ארד. אחד מחבריו של ארד לטייסת, שאז עוד שירת בחיל האוויר, אפילו אמר למפקדי סיירת מטכ"ל שהוא היה בטוח שהם ינצלו את גורם ההפתעה, יחקרו את דיראני בשטח, יחלצו מפיו איפה ארד ועל הדרך יצאו להביא את הנווט הנעלם. זו היתה תקוות שווא. ולא שהלוחמים לא ניסו. דיראני הוכנס לחדר אחר, שם נעשתה לו חקירת שטח קשה מאוד בליווי מכות נמרצות. דיראני אמר שאין לו מושג איפה רון ארד. אז הוכנסה גם אשתו פנימה, וזה לא שינה דבר. היא הצליחה להשתחרר מחסימת הפה שלה וצעקה 'הכל בעזרת אללה, הכל בעזרת אללה.' כשהלחץ לא עבד הכניסו החוקרים את עלי, בנו הקטן של דיראני, ואמרו 'אתה ואשתך כבר מתים, אבל לפחות אותו אתה יכול להציל,' ואז קירבו אקדח לרקתו של הבן. עיניו של דיראני יצאו מחוריהן מרוב אימה, אבל הוא עדיין לא מסר מידע. שבע הדקות שהוקצבו לחקירה חלפו ללא תוצאות. דיראני נכבל לאלונקה שהובאה פנימה ועיניו כוסו. הלוחמים החלו להתפנות מהבית בתרגולת 'אמא אווזה', בלשון הסיירת, כשבה כל מפקד חוליה בודק שכל אנשיו עמו ואומר לכוח שמחוץ לבית כי הוא יוצא. היציאה היתה מאזור מואר אל תוך עלטת הלילה של הכפר; כלומר, הלוחמים היוצאים עיוורים לכמה שניות ויש לוודא כי אין עליהם איום חיצוני. אחרונה עזבה את הבית החוליה שהחזיקה את אחיו של דיראני שנתפס קודם לכן, במהלך המבצע, כבן ערובה. זמן קצר לאחר מכן עלה האח על גג הבית עם רובה ציד. אמנם ארבעה צלפים של היחידה ראו אותו באמצעים לראיית לילה ויכלו להרוג אותו בן רגע, אך על פי ההוראות המוסמכות אדם עם רובה ציד בדרום לבנון אינו מהווה איום, ולכן הם לא לחצו על ההדק, האח לירות באוויר והעיר את כל הכפר. בעת הפינוי בדרך חזרה למסוקים עוד ניסה דיראני להשתחרר בכוח. הוא נפל מהאלונקה וחטף חבטה בראשו, עוד אחת. לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף- משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו. אנשי הכפר, שהחלו לדלוק אחריהם בעקבות אזעקת האח, החלו לירות אש בלתי מכוונת על הכוח הנסוג במעלה. אחד הקליעים פגע ברב- סרן ש', לימים מפקד הסיירת, בישבנו. המסוקים של הכוח הפושט הועברו לאתר נחיתה חלופי, מפני שהראשון התגלה. בשטח איבטח את המסוקים לוחם הסיירת סרן ניר פורז בפיקוד על כוח נוסף. הג'יפים נסעו במהירות מטורפת לאתר החדש ונבלעו בתוך היסעורים. הם נחתו, ראשית, בבית הספר הטכני של חיל האוויר, שם הועבר דיראני למסוק אחר. מסוק אחד יצא עם ש', הקצין הפצוע, לבית החולים, ויתר המסוקים החזירו את הלוחמים למפקדת הסיירת. אחד הלוחמים מספר: 'היתה זו טיסה לאורך החוף בבוקר. לכולנו היתה תחושה עזה של התרוממות רוח, בעיקר בגלל שזה עבד בדיוק על פי התכנון.' אף על פי כן, זמן קצר לאחר הנחיתה אמר ליאור לוטן כי לדעתו הסיכוי להוציא מידע בעל ערך מדיראני אינו גדול. 'ראיתי איך המבט בעיניו משתנה כשהוא הבין מי אנחנו, ושאנחנו לא עומדים להרוג אותו אלא לקחת אותו איתנו,' אמר לקציני המודיעין. 'פתאום נזקפה קומתו.' במנחת בבית הספר הטכני חיכה לדיראני רופא צבאי, שבדק אותו. המסוק המריא שוב והביא את דיראני הכבול ומכוסה העיניים למתקן החקירות הסודי של יחידה 504 (מתקן 1391) במרכז הארץ. לאחר הקליטה והטיפול הרפואי בחבלה בראשו של דיראני שנגרמה כשניסה להתנגד, ראשו גולח, הוא צולם וניתן לו כינוי- 'מז"ר 810554'. כאות הוקרה על הביצוע המושלם העניקו בסיירת מטכ"ל לצוות החוטף תמונה של דיראני המוכה והחבוש ממוסגרת עם ההקדשה הבאה:
'לצוות עוקץ ארסי,
בתקווה שהיחסים בינינו ישתפרו בעתיד.
שלכם
מוסטפה'." (מתוך הספר "מדינת ישראל תעשה הכל", מאת ד"ר רונן ברגמן, "הוצאת כנרת" פרק 27 "עוקץ ארסי", 2009, עמודים 383-386.)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)