כרגיל - בתי היא זו ששמעה על המקום, ובהתאם להמלצות שקבלה הלכנו לראות ולהתרשם.
עלי להקדים שהמקום בהרצה, אולם לעניות דעתי אין בעובדה זו כדי לכפר על החוויה.
המקום שוכן באיזור המסחרי של העיר מודיעין במקום בו הייתה בעבר מסעדה אחרת. מייד עם כניסתנו - שמתי את ליבי לרעש. מסכי טלוויזיה מפוזרים בכל מקום, כולל על שורת שולחנות בסמוך לשולחננו. לי זה מאד מפריע. אינני בא למסעדה על מנת לצפות בתשדירי שרות מטווח חצי מטר, ולא בקליפים של מוסיקה שאינה לרוחי, ואף לא בכדורגל, משובח ככל שיהיה. אני מאד לא רוצה לקיים שיחה ליד השולחן בצעקות או בשפת הסימנים. לא נראה היה שליושבי השולחנות היתה איזושהי שליטה ואפשרות לכבות את מכשירי העינויים האלה. בהמשך הגיע התפריט. ניסיתי להבין אם למסעדה יש כיוון מוגדר, "אישיות" כלשהי, סגנון ספציפי.. לא מצאתי. מצאתי פריטים שונים שהקשר ביניהם מקרי בהחלט. ההצהרה הרשמית היא שזו "מסעדת שף". אתם מכירים היום מסעדה שאיננה מסעדת שף"? איך אמרו הגששים: "אין יותר חנות תחתונים! יש בוטיק התחת!". בהמשך חיפשנו ולא מצאנו עדות כלשהי שאיזשהו "שף" אי פעם עבר ולו בטעות ליד המסעדה הזו, שלא לדבר על המטבח שלה...בכל זאת, שמנו ליבנו בכפנו ואת היד על הארנק, והזמנו.

מנת הכרובית המטוגנת הגיעה אחרי המתנה שבה תמהנו אם הלכו קודם לזרוע את הכרובית וממתינים ליבול שיבשיל. המנה הגיע רופסת קלות עם הרוטב עליה. בדיוק איך שבתי לא אוהבת. אפשר היה לשאול אם להביא את הרוטב בצד, אולם הילדים - סליחה, המלצרים - היו עסוקים בינם לבין עצמם, כך שזה לא בדיוק עניין אותם.



בתמונה - ריגטוני ברוטב פסטו.
במציאות - צריך להיות איפה שהוא שם מתאים יותר. רוטב פסטו קלאסי עושים עם שמן זית, בזיליקום, צנוברים ופרמזן. על בסיס זה ישנן ווריאציות רבות: במקום או בנוסף לבזיליקום אפשר להשתמש בפטרוזיליה, כוסברה או עלי סלרי. במקום צנוברים אפשר גם אגוזי מלך, במקום שמן זית - שמן אגוזים, שמן אבוקדו ועוד ועוד. במקרה שלפנינו - זה היה רוטב הפסטו החיוור והקלוש ביותר שטעמתי מעודי. כמעט ולא היה בו כלום! מקובל להציע לסועד תוספת פרמזן על מנה כזו. לא במסעדה הזאת.




"יקיטורי פרגית" הוא השם המתנוסס על המנה הבאה. נו - שויין, גם המטבח היפאני מיוצג במסעדת "שף" זו... המונח "פרגית" שבמקורו משמש לציון עוף צעיר, הורד במקומותינו לזנות ומשמש שלא מרצונו לציון חלקיו הכהים יותר של העוף. מה לזה וליקיטורי? אם מישהו היה אומר "עוף בנוסח סטאי" עוד הייתי מבין. אבל "יקיטורי"? נו באמת. מאידך - קשה להרוס עוף בסיסי, והבשר לפחות היה סביר. תוספת "טבעות הבצל" לעומת זאת הרוויחה לה ביושר את המרכאות, היות וקרבתה לבצל הייתה בגדר רמז בלבד, ובין הוריה הישירים אוכל למנות קרטון מטוגן ונייר גרוס בשמן משומש. הסלט לא נשא לא אופי יפאני ולא אופי אחר כלשהו.



ההפתעה הקולינרית הבאה היא "קבב טלה". כבר אכלתי קבב בחיי. מה שהוגש כאן הן קציצות - ויש הבדל! אני לא יודע אם הבשר היה כולו טלה, או כבש, או מה, אבל הוא היה יבשושי למדי. מה שהציל את המצב היו שני הרטבים - שום וחריף - שהיו טובים ומיסכו די ביעילות על טעם הקציצות. הצ'יפס הגיע בטמפרטורת החדר, וברמת פריכות נמוכה ביותר. גם כאן נוסף אותו "סלט" שכל מילה נוספת עליו רק תגרור הרצאה ארוכה על סלטים בכלל ועל תאימות בין סלט מסוים למנה מסוימת. חבל על הזמן.



ואגב ציפס - הבאתי תמנה של מחציתה התחתונה של מנת הצ'יפס - תשפטו בעצמכם: אם מישהו היה מגיש לכם מנה כזו עם כמה צ'יפסים ארוכים מלמעלה - מה הייתם אומרים?



כמנה אחרונה הוזמן משהו שאת שמו לא זכרתי, אך היה אמור להיות מורכב משלושה סוגי שוקולד.
המראה החיצוני, והמריחות מסביב עוררו מייד אסוציאציות שעליהן אינני רוצה להרחיב.




הכפית כאן באה כקנה מידה לגדלו של הפריט, והביס שנאכל, היה הביס היחידי. המנה הושארה בצלחת.
בכל זאת מילה טובה - המלצר הבחין בעניין ודאג לא לחייב אותנו במנה זו.



החשבון שקבלנו משקף במידת מה את היותה של המסעדה בהרצה, אולם עלי להוסיף מילה נוספת על הבירה. למרות המחיר הלא זול, קבלתי בירה כמעט ללא גזים ועם טעם לוואי חמצמץ, מצב אפייני לבירה מחבית גמורה!



ואחרי כל אלה - בכל זאת - מילה אחת טובה על בעל הבית. הוא שם לב לאי שביעות רצוננו (או אולי הייתה זו המצלמה שמשכה את שימת ליבו?) ניגש אלינו וביקש לשמוע ביקורת. יאמר לזכותו ששמע בסבר פנים טובות את השגותנו, ואף זיכה אותנו בזוג מנות עיקריות חינם בביקור הבא. זיכוי זה תוייק אצל הבת. את עבדכם הנאמן לא תראו שם יותר.