19-04-2012, 15:04
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
סבא שלי...
לחם בגרמנים כקצין (מסג"מ ועד לרס"ן בסוף המלחמה) בארמיה הפולנית במסגרת הצבא האדום (בתחילה כקצין בצבא האדום עצמו). מקורסק, דרך חציית הדנייפר, אוקראינה, פולין, אושוויץ ועד לסיום המלחמה באזור פילזן/דרזדן. אינספור סיפורים ותובנות מפי אדם שמאוד רצה לספר (והיה בעל ידע ממדרגה ראשונה) אבל תמיד נלחם בעצמו לא לספר. על בסיס הסיפורים שלו התחלתי פעם לכתוב מין "סאגה" השוזרת אל קורות כל בני המשפחה באותה מלחמה. אולי פעם אשב לכתוב מעבר לכמה קטעים שנרקמו בראשי והועלו על הקטב כקטעים מבודדים כשהיה לי זמן.
בזקנתו נחלש, ואף לקה במין דכאון. נחלש גם מסרטן שלקה בו (ואשר לא היה מן הסוג החמור) עד שיום אחד נפל בביתו, שבר רגל, ואושפז בבית חולים - חלש מכדי לנתח את רגלו - ומשם התדרדר ולא יצא. מכל סיפוריו, תמיד זכור לי אחד - אחרון חביב-חביב שסיפר , או פרט, על ערש דווי... עשר שנים אחורה, בחורף בחדר מצחין מחומרי ניקוי וחומרים רפואיים במחלקה פנימית בביה"ח אסף הרופא... ספרו של אנטוני ביוור "נפילת ברלין" היה חדש על המדפים. קראתי בשקיקה את הסיפור הקולח, גם אם את ההיסטוריה הכרתי. על יריעה רחבה מספר ביוור אודות חורף 1945 - הארמיות הסובייטיות פורצות את החזית הגרמנית על הויסטולה ובאחת לוכדים חבלים גרמניים שלמים במה שהיה אז מזרח הרייך. שמות כמו "שלזיה", "פרוסיה המזרחית" ו"פומרניה" הפכו שם דבר לאחד מהאסונות ההומינטאריים הגדולים בהיסטוריה. ביוור תיאר בהרחבה, בציוריות ומפי עדים נטולי זהות, את מאורעות תושבי החבלים הללו באותו חורף.
בהתקף אחרון של נסיון לעורר את הזקן הקשוח, באתי לבית החולים ואחרי שיחת החולין על העבודה (ימי פוסט התפוצצות בועת ההיטק... עבודת דחק...) המשפחה (התרחבה בדיוק ב 50%!) וכל מיני שטויות כמו "האחיות היום לא כמו שהיו פעם..." (עת סבא היה מנהל גדול בבנק לאומי ושמו הלך לפניו, אז זכה לכבוד מלכים באישפוזים בגלל סיבות שונות) ואיתגרתי את המפא"יניק הקשיש.
"סבא... זוכר שסיפרתי לך על הספר ההוא שכתב האנגלי על סוף המלחמה?". הקשיש הנהן באדישות. "יש המון סיפורים שם מאזור שלזיה, הנייסה, ברסלאו...."; "זה לא איפה שהארמיה שלכם נלחמה?" שאלתי לא בכנות (כי ידעתי היטב שזה היה שם...). "כיין" - ענה במבטא הכבד שהשתלט עליו, או שלא התאמץ עוד להסתירו. "כיין - שלזיה, ינואר-פברואר... וזה חייה "פסטונג ברסלאו".
"האנגלי... הוא כותב שם כל מיני דברים. על מאות שבויים גרמניים שנכנעים, אבל רק 2 מגיעים לחקירה... אמהות יושבות בשלג עם ילדים מתים בידיים ועוד ילדים מורעבים, והן לא מגיבות... שיירות של פליטים שהצבא האדום לא מרחם עליהם... איך לוקחים שבויים גרמניים ומעבירים אותם בכוונה ליד הקטייושקות בשביל לראות אותם נתקפים חרדה... המון סיפורים כאלה... מה אלו באמת דברים שקרו לאורך כל החזית? בכל מקום?".
בפעם האחרונה בחייו - לדעתי - סבא הזדקף עם גופו המיובש, לבוש מין כותונת סגולה של בית חולים... אני לא אשכח את הבערה בעיניים הכבויות והמעומעמות. את שרירי הפנים הנמתחים. את המבט הרציני... והוא ירה:
"תקשיב.... אני כבר לא אחזור לעולם הזה. כולנו כבר לא נהיה פה עוד מעט... אני כבר שומע את החברים שלך, כל הסטודנטים האובר חוכמים - "אובר חוכם" אתה יודע מה זה?" - כל היפי נפש עם הקוקו... אני כבר שומע אותם אומרים "נו... זה היה מוגזם מה שחשבנו, מה אמרו לנו המורות ובטלביזיה. היו זמנים קשים... גם הגרמנים סבלו... גם הם היו קורבנות... היו גם יהודים לא טובים..."
"תשמע לי טוב! ואני לא מדבייר עכשיו על ייחודים שנרצחו, על המחנות והעיירות שמצאנו רייקות מיהודי אחד אפילו. תעזוב זה!!!"
הוא עצר ובלע רוק, כמו צובר כוחות אחרונים שנשמרו בשביל אפילוג זה של איש חשוב לשעבר:
"אני זוכר איך עברנו בבלארוס, או בגליציה... מה חם עשו שם הגרמנים! איך מייאה קילומטר לא היה כפר אחד שלא נשרף. הילדים שהיו שרופים בידיים של אמא. החורבן בקנה מידה שאתה לא יכול לעולם לדמיין. ולא תחשוב שפה ושם כשתפסנו את הנביילעס בחיים הם הצתערו... לא יודע מה מספר האנגלי: לא מעניין מה יספרו היפי נפש.... הגרמנים האלה!...."
הוא עצר שוב....
הם לא קיבלו אפילו רבע ממה שהגיע להם! רבע!".
נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 19-04-2012 בשעה 15:08.
|