01-04-2012, 02:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
שאלה יפה. כל בן אדם מזדהה עם התהייה במידה כזו או אחרת.
לדעתי, הסיבה לתוצאה המעשית שאתה מתאר היא העובדה שאתה, הדובר, "סלחן" כלפי עצמך: אינך מנסה להיחלץ
משגיאות שעשית, אלא מוותר ומתקדם, כי ברור לך שהמסר שניסית להסביר מובן (גם אם רק לך...); בזמן
מחשבה, המודעוּת קטנה: אינך מביט לאחור אחרי כל שעל. מחשבותיך זורמות ושוטפות. לעומת זאת,
בזמן שיחה עם אדם או עם קהל, אינך רוגע עוד, וקל בהרבה לאבד ריכוז. אתה מרגיש שאתה נבחן לא רק
בשטף הדיבור או בתוכן, אלא גם בערוצים שאינם מילוליים, כמו שפת הגוף. אתה מנסה, תוך כדי דיבור,
לבחון את מחוות פניו של בן השיח ("האם המשפט שאמרתי כרגע היה נהיר, או שמא נשמעתי מגֻחך?").
נשמעת מגוחך? גמגמת? קרוב לוודאי שתהיה נבוך ונרגש. בעקבות זאת לא תמצה את היכולת שלך.
ניסית פעם לשאת נאום? אני משער שכל מי שניסה חווה, לפחות בפעמים הראשונות, קושי רב. ללמדך
שלמרכיב הרְגשות חלק עיקרי בתוצאה הסופית, ולאו דווקא למחסום השפה. רטוריקן טוב יודע למזער אותו
עד כדי ביטול.
_____________________________________
|