|
המאמר של האלוף במיל' גלנט על רצועת עזה בעקבות הפיגוע בכביש 12
אין קישור עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד
"ידיעות אחרונות", 02.09.2011 :
 
הפיצול שלהם האתגר שלנו\ מאת יואב גלנט
המציאות הביטחונית השברירית מחדדת את הצורך של ישראל להחליט לאן היא חותרת: האם לקדם הסכם עם הפתח רק לגבי יהודה ושומרון, או לחכות, לא ברור עד מתי, ולדבר עם הפלסטינים בו- זמנית גם על הרצועה.
"הפיגוע החמור שאירע לפני כשבועיים בגבול ישראל- מצרים וחילופי האש אשר התחוללו בעקבותיו קטעו תקופה ממושכת של שקט יחסי, ששרר במרחב רצועת עזה מאז סיום מבצע 'עופרת יצוקה', לפני למעלה משנתיים. במהלך החודש מתכננים הפלסטינים מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, שאפשר שיביאו בעקבותיהם גם אירועים ביטחוניים וזעזועים נלווים. המציאות הביטחונית הרגישה והשברירית מחייבת אבחון המצב ומיפוי החלופות לפעולה בזירה הפלסטינית. 'הסכם הפיוס' בין פתח לחמאס מייצג אינטרס נקודתי של שני הארגונים לגשר על פערים תפיסתיים, אידיאולוגיים ותרבותיים לשם מימוש יעדים קצרי טווח. 'הפיוס', לא הראשון וכנראה גם לא האחרון, אינו יכול לכסות על פערים הקיימים בין הארגונים בכלל ועל אלה העוסקים בגישה כלפי מדינת ישראל בפרט: בעוד שהפתח משלים עם הקיום העצמאי של ישראל, לפחות למעשה, אין זה המצב בארגון החמאס, הכופר, להלכה למעשה, בזכותה של ישות ציונית ריבונית להתקיים בארץ ישראל, מנסה לממש את משנתו גם באמצעים אלימים וככלל נוקט אסטרטגיה של התשה, גם אם במהלכים אלה חלות הפוגות מעת לעת. בעשרות שנות פעילותי הצבאית בכפרים, בסמטאות ובמחנות הפליטים בשומרון, ביהודה וברצועת עזה למדתי לדעת עד כמה שונים מקומות אלה זה מזה. הפער בתוצאות התגובה הישראלית אל הגישות המנוגדות של הפתח והחמאס ניכר לעין: מערכת יחסים ממושכת של הכרה הדדית (אם כי לא נטולת חיכוך ובעיות) בין ישראל לפתח מקרינה על צביונם של חיי הפלסטינים במרחב יהודה ושומרון, מעוזו ובסיס כוחו של הארגון. אל מול השגשוג והרווחה היחסיים בגב ההר משתקפת בבואה הפוכה ואפורה ברצועת עזה, מעוזו ומשענתו העיקרית של החמאס: רמת חיים נמוכה, אבטלה גבוהה, ייצור עצמי אפסי, בערות, שנאה יוקדת ומתפתחת ועוד. ניתן לקבוע כי נתוני יסוד שונים, לצד שנים ארוכות של התנהלות פלסטינית מפוצלת ותגובה ישראלית מותאמת יצרו תחת 'הכתובת הפלסטינית' שתי ישויות שונות- זו של עזה: ענייה, לוחמנית, קיצונית, דתית ומבודדת, ומולה זו של יהודה ושומרון, בה הולכים ומשתלטים גוונים בהירים של שגשוג, רווחה, מתינות, פיוס והכרה הדדית, הכל כמובן במונחים יחסיים ומזרח- תיכוניים.
המוקש העזתי
ניסיון העבר מלמד כי יקשה על הפלסטינים לקיים תהליך הפקת לקחים לאומי, הבוחן את המציאות השונה בשני האזורים ואת הסיבות להיווצרותה, ולהגיע בסיומו למודל התנהגותי, תפיסתי ופוליטי שונה ברצועה, באופן שיביא לגידול ברווחה באזור זה, בדומה לקורה ביהודה ושומרון. בהתבוננות ישראלית אל הישות הפלסטינית נוצר פיצול מלא בין הפתח לבין החמאס ובין יהודה ושומרון לבין עזה, ולמעשה נראה כי אזור יהודה ושומרון והפתח השולט בו מייצגים את צד הסיכוי והתקווה לפתרונות אפשריים. מנגד, רצועת עזה והחמאס השולט בה מייצגים את צד הנחשלות והבעייתיות. מציאות זו, ההולכת ומתהווה לאורך שנים, קיבלה משנה תוקף לאחרונה, ונראה כי רעידת האדמה בעולם הערבי הרחיבה את השבר בין החמאס, המזוהה כמעט אוטומטית עם האסלאם הפונדמנטליסטי, לבין הפתח, המגלה נטייה פרו- מערבית גוברת. לפיכך, הפיצול העמוק במחנה הפלסטיני אינו יכול לבוא לכדי שיווי משקל חדש ויציב דרך 'הסכם פיוס' כזה או אחר, ובפני הפלסטינים ניצבת בעיית יסוד הולכת ומחריפה של אחדות השורות, המקרינה על אופי הפתרון המוצע על ידיהם. הסכם פיוס מייצג כמובן את הרצון הפלסטיני לפתרון מקבילי ליו"ש ולעזה, אך כאמור אין בכוחו ליצור מציאות שונה. יחד עם הבעיה הניצבת לפתחם של הפלסטינים נוצר גם האתגר לישראל- האם להתמיד בניסיון לפתרון מקבילי ביהודה, שומרון ורצועת עזה, או לחלופין לאמץ פתרון טורי, הקובע כי יש להעביר את ההסדרה הבסיסית הקיימת ביו"ש למצב הסכמי (כלשהו) , ולהמתין למועד לא ידוע בו ייווצרו תנאים הולמים להסכם גם ברצועה. דומה כי בחברה הישראלית יימצאו אוהדים לכל אחד מן הרעיונות , גם אם מסיבות שונות, וההתפלגות תתפרש על פני כל מרחב החלופות המצוי על מערכת צירים מתמטית: חלופת הפתרון המקבילי תאומץ הן על ידי אלה החושבים כי זו הדרך היחידה ליצירת הסכמה והן על ידי אלה הסבורים כי זו הדרך היחידה לסיכול הסכמה, בשל המוקש העזתי הטמון בה. לעומת זאת, חלופת הפתרון הטורי תאומץ הן על ידי החושבים כי זהו הנתיב הפרגמטי והריאלי היחיד בעת הזו והן על ידי הסבורים כי אי- התייחסות אל רצועת עזה מיד בהסכמה הראשונית תעקר מלכתחילה כל יכולת מדינית להשיג פתרון בר- קיימא. כלומר, אימוץ דרך פעולה, טורית או מקבילית, אינו מהווה אינדיקציה לרצונו או אי- רצונו של המצדד בבחירה להגיע לפתרון, כיוון שהמניעים יכולים להיות מגוונים, מפותלים ואף הפוכים... או בלשון הנהוגה במקומותינו: 'הפוך על הפוך'.
אבן, נייר ומספריים
כדי לחדד ולבחון את מרחב החלופות, מן הראוי לבחון את האינטרסים הישראליים מול רצועת עזה ואת המשמעות של נקיטת צעדים או הימנעות מהם אל מול אזור עוין זה. ככלל ניתן לצמצם את מכלול הרצונות והצרכים הישראלי בנושא זה לשלושה אינטרסים ממוקדים:
א. שקט ביטחוני- ובמשתמע, הפיכת ההפוגות להפסקת אש ואולי ואלי אף לשביתת נשק (בהנחה שחלופת השלום אינה ריאלית).
ב. פירוז הרצועה- ובמשתמע, בשלב הראשון מניעת המשך ההתעצמות וההצטיידות של החמאס בטילים וברקטות קרקע- קרקע ובנשק נגד מטוסים ונגד טנקים (בין שאר אמצעי הלחימה), ובהמשך פירוק החמאס מנשקו הכבד לפחות.
ג. הסרת האחריות הישראלית לנעשה ברצועת עזה- על ידי ניתוק כל התשתיות וקשרי התנועה והאספקה ('היצוא והיבוא') מתוך ההבנה כי יידרש חיבור חלופי של הרצועה לעולם החיצון, דרך מצרים או דרך נמל ימי (או שניהם).
כפי שקורה לא אחת, נראה כי מימוש של אחד האינטרסים יבוא על חשבון פגיעה באינטרס אחר עד ליצירת 'מעגל שוטה', שבו מימושו של צורך מרכזי מביא לחולשה מובנית בצורך אחר. בדומה למשחק הילידים 'אבן, נייר ומספריים', שבו כל אחד מ'כלי המשחק' מהווה 'טורף' כלפי יריב מסוים ו'נטרף' לעומת אחר. ובתרגום ל'שפה עזתית': שקט מתמשך מגביר את התעצמות החמאס. רצון לצמצם את ההתעצמות בדרך אלימה (אפשרות אחרת אינה בנמצא לעת הזו, גם אם הרצון לקיומה מביא מעת לעת לשימוש בשלל ביטויים ריקים מתוכן באשר ל'מאמץ המצרי' למניעת ההברחות) מחייב בהכרח את ניתוק הרצועה מסיני בפעולה צבאית נרחבת ומגביר את הזיקה והאחריות הישראלית לנעשה ברצועת עזה לרמה מקסימלית. הסרת האחריות באופן סופי וחד- צדדי תביא להתעצמות גוברת ולתנועה בלתי מבוקרת של מחבלים ואמצעי לחימה, כך שבסופו של דבר יסתיים השקט היחסי השורר במרחב רצועת עזה בקול נפץ גדול.
עליסה בארץ הפלאות
הפתרון הישראלי רב- השנים בהקשר לרצועה, בדומה לזירות אחרות בתקופות שונות, הינו העדפת השקט של ההווה תוך הדחקת התובנה כי מדובר ב'איגרת חוב' שסופה להיפרע, בדרך כלל במחיר מופקע, במועד עתידי לא ידוע. אימוץ נתיב פעולה זה נובע משילוב שלושה גורמים:
א. לאחר פעילות צבאית אינטנסיבית, כמו מבצע 'עופרת יצוקה' והלחימה שקדמה לו, משתררת הפוגה, בה נזקק גם הצד המנצח להתרעננות ולמנוחה (קל וחומר הצד המפסיד).
ב. מציאות של עשייה הינה קשה ומורכבת בהכרח ממציאות של אי- עשייה, ולפיכך הימנעות מפעולה הינה 'מצב טבע' מועדף, בין היתר בשל מזעור הסיכונים בהווה.
ג. ההתמכרות הישראלית לשקט- שקט ביטחוני נתפס בישראל כסם הרגעה: הציבור ומקבלי ההחלטות מכורים לו, ובמשתמע, כמו בכל התמכרות, סדר העדיפויות הריאלי וההגיוני מתערבל, ותמורת תקופת שקט קצרה ולא ידועה אנו מוכנים לשלם (כמעט) כל מחיר, דבר שאינו נעלם מעיני אויבינו, ובמקרה דנן החמאס.
באופן לא מפתיע נוהגים שני הצדדים הניצים באורח דומה בתקופות ההפוגה- התחמשות, אימון, מנוחה, הכשרת לבבות בקרב הלוחמים והציבור וכדומה. עם זאת, בתנאים של לחימה בעלת אופי מוגבל, התקדמות הצדדים היריבים בתקופות הפוגה אינה סימטרית, והצד הסובל מחולשה יחסית (ולעיתים אף מסכנה קיומית) משפר בדרך כלל את מצבו היחסי באופן ניכר יותר. יחסי הכוחות הריאליים שבין ישראל לבין החמאס הופכים את הבעיה הצבאית של צה"ל אל מול רצועת עזה למשנית. לעומת זאת, התחושה כי המתנה וסטטוס- קוו עדיפים על פני פעולה מדינית או צבאית, מתוך חשיבה כי אלו חלופה 'ללא תשלום', הינה שגויה. ניסיון העבר באזורנו מלמד כי הזמן החולף מקבע מציאות ומקטין את מרחב הגמישות לקבלת החלטות וליישומן בשני הצדדים. דוגמה מובהקת להקטנת הגמישות הינה תוצאות הסירוב הפלסטיני לפשרה עם הציונות לאורך הדורות האחרונים: בשנת 1937, בעת 'המרד הערבי', הציעה ועדת פיל לחלק את ארץ ישראל בין הערבים כשבעים אחוז לבין היהודים כעשרים אחוז (והשאר במנדט בריטי). עשר שנים מאוחר יותר אימצה החלטה 181 של האומות המאוחדות את 'תוכנית החלוקה': כארבעים ושניים אחוז לערבים, כחמישים וחמישה אחוז ליהודים (והשאר במנדט בינלאומי). היום, כחלוף שלושה עשורים בלבד, יכולים גם האופטימיים שבין הפלסטינים לחלום בלבד על פרופורציות מעין אלה במצב הסכמי. אבל אובדן הגמישות פועל גם בכיוונים אחרים: היקף האוכלוסיות בשטחי המחלוקת גדל בעשרות השנים האחרונות פי כמה וכמה, והמצב בו יישובים פלסטיניים ויהודים אחוזים זה בזה הינו שכיח. דבר זה הופך ביצוע כל חלוקה טריטוריאלית עתידית למורכב ביותר, מבלי להתייחס לנכונותו של פתרון כזה או אחר. יוצא אפוא כי רצועת עזה, אזור עוין ובלתי יציב, תמשיך ותהווה לאורך זמן אבן ריחיים על צווארם של הפלסטינים ושל הישראלים כאחד. בה בעת מתהווה מציאות מורכבת ומסובכת ביהודה ובשומרון, עד לכדי מצב שבו כל פתרון, גם אם התקבל בהסכמה, עלול להיות מטורפד על ידי 'המצב הנוהג בשטח'. חובתנו להכריע בהקדם באשר לאופיו של התהליך ההסדרי הנכון עבורנו- מקבילי או טורי. החלטה מעין זו חייבת להיגזר מהגדרת היעד הלאומי ארוך הטווח בהקשר הפלסטיני, או במילותיו של החתול לעליסה בארץ הפלאות: 'אם אינך יודעת לאן מועדות פנייך, אין זה משנה באיזו דרך תבחרי'." ("ידיעות אחרונות", 02.09.2011)
  
כמו כן מצורף תמליל של הרצאה שנשא גלנט במרכז בגין סאדאת שבאוניברסיטת בר- אילן, 03.05.11
https://2012-uploaded.fresh.co.il/2...27/79978927.doc
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-02-2012 בשעה 08:39.
|
ראשי
צ'אט
18-09-2011, 10:08
מצב כלאיים
