"רוני, קום!" אני שומע את אמי צועקת מעבר לדלת.

יום שישי, סוף סוף אני בבית, יש לי יום חופשי מהעבודה ועדיין מטרידים אותי. "השעה רק 11" אני צועק לה חזרה ויודע שזה לא ממש יעזור לי.

"אתה צריך לעזור לאבא - הוא לא יוכל לסחוב את זה לבד" היא אומרת ופותחת את הדלת.

לסחוב? לסחוב מה? אני תוהה ומוצא את עצמי משתחל לתוך המכנסיים. למטה, אבא מוציא מהרכב קרטון צר וארוך, עליו רשום "ארון". "בוא, תתפוס מהצד" הוא אומר לי. "בשביל מה צריך ארון?" אני שואל בתמימות. "אל תשאל אותי. ככה אמא שלך החליטה" הוא אומר ונראה שהשאלה הזו רצה במוחו כבר הרבה קודם.

הנחתי את הארון על הריצפה בסלון. אבא פתח את האריזה והסתכל בהוראות "זה לא נראה מסובך" הוא אמר בנחישות. "אולי כדאי שתקרא לדוד ציון" אמרה אמא. "לא צריך, אני מרכיב את זה תוך דקה" אמר אבא ואני הלכתי חזרה לישון.

"אולי מספיק כבר עם דוד ציון?" אני מתעורר לקולו של אבי שעה וחצי אחרי. פותח את הדלת. אני רואה את אבי יושב על כסא, מחזיק בידו חתיכת עץ ובודק אותה מכל הכיוונים. "התעוררת?" הוא אומר. "כן, מה עשית בינתיים?" אני שואל. הוא מראה לי מגרה אחת מתוך 8 שצריך להרכיב. "אולי כדאי באמת לקרוא לדוד ציון?" אני אומר לו ולא מקבל תשובה. "אבא, אני חושב שהרכבת את זה הפוך" אני אומר לו. "מה הפוך, איך הפוך?" הוא אומר. הוא באמת הרכיב הפוך.

נכנסתי חזרה לחדר וגלשתי באינטרנט. כעבור 5 דקות נכנס אבא. "בא לך ללכת לקניון?" הוא שואל. "כן, אבל מה עם הארון" שאלתי. "עזוב אותו - מחר יבוא דוד ציון" הוא אמר וחייך.

"שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון..." שרה כל המשפחה בערב יום השישי. יש משהו מיוחד בקידוש של יום שישי, זה גם זה שכולנו יחד, המשפחה הקרובה המורחבת, אבל גם האווירה המסורתית הזו. אבא מברך על יין הקידוש ומעביר אותו בין כולנו. הקידוש של יום שישי נותן לי כוח, אור לשבוע הבא. זה שווה הרבה יותר מכל שינה טובה ביום שישי בבוקר.

יום שבת בבוקר, אני קם לרעש פטיש ושומע את דוד ציון מעבר לדלת. "בוקר טוב" הוא אומר והעשן של הסיגריה יוצא לו אחרי כל הברה.

זהו הסיפור על דוד ציון, אח של אבא. אבא הוא הבכור במשפחה ומבין חמשת אחיו, ציון נולד הוא השני. ביניהם דודה יונה. דוד ציון הוא הדוד שאני יודע עליו הכי מעט. הוא תמיד היה מנותק מהמשפחה, לא כי המשפחה לא קיבלה אותו - אלא כי הוא הרגיש לא בנוח. אבא פעם סיפר שהמצב הכלכלי של דוד ציון לא טוב במיוחד וכנראה שהוא לא מגיע לאירועים כי אין לו מה לתת בהם. אף פעם לא הבנתי את זה. אני אישית חושב שלהיות חלק מהמשפחה זו מתנה מספיק מכובדת, אבל כנראה שדוד ציון לא חשב כך. במשך שנים הוא עובד כנגר, את משפחתו רואים רק בליל הסדר וגם זה, לרוב רק את אשתו כי הבן יעקב נדון לשנתיים מאסר והבת רוית, מטיילת היכן שהוא. לאחרונה נודע לי שגם זה עתיד להשתנות, משום שדוד ציון בהליכי גירושין. לעולם לא תמצא אותו ללא סיגריה בפה. לראות את דוד ציון תמיד עושה לי טוב בלב, עם החיוך שלו מצד לצד והצחוק המלא בשיעול סיגריות. זה מרגיש שהמשפחה שוב מאוחדת. אולי הוא לא יודע את זה, אבל אני אוהב אותו - אהבת אמת.

בעודי נהנה מחיוכו של דוד ציון, נכנס אבא עם ארגז כלים גדול. "ממתי אתה פה?" אני שואל. "הגעתי לפני חצי שעה" הוא אמר. על הרצפה היה מונח חצי ארון גמור. "כל זה בחצי שעה?" אני אומר ומסתכל על אבא שהיה נבוך לחלוטין. במטבח, אמא הכינה קפה שחור, בדיוק כמו שדוד ציון אוהב עם הסיגריה. "אפשר לעזור?" שאלתי. "בטח" אמר דוד ציון. "תחזיק כאן".

"מה אתה עושה, לא ככה!" הוא אמר לי בכעס כשניסיתי להכניס את הארון לחדר בזווית הלא נכונה. בכעס, אבל מיד אחרי שמיקמנו את הארון נתן לי חיבוק גדול וחייך. "יום אחד, אתה תהיה מהנדס" הוא אמר. "הוא רוצה להיות רואה חשבון" אמרה אמא. "מה פתאום רואה חשבון?" אמרתי. "רואה חשבון זה מקצוע טוב" היא ענתה.

בתוך פחות משעה עמד לו ארון מושלם בכניסה לחדר. "טוב, אז מה שמים בפנים?" שאל אבא את אמא. "אני לא יודעת. עוד לא החלטתי" אמרה אמא. "לא החלטת? חשבתי שאנחנו קונים ארון בשביל משהו ספציפי" אמר אבא בתמיהה. "נכון, אבל עוד לא החלטתי מה זה הדבר הספציפי הזה, אבל אל דאגה - אני כבר אמצא מה לשים בו" אמרה אמא. "מזה אני בדיוק חושש" אמר אבא ואני, אני הסתכלתי על דוד ציון שחייך מקצה לקצה.

דוד ציון סיים את הסיגריה ה15 שלו ממתי שנכנס אלינו הביתה. איך אני יודע? ספרתי את מספר בדלי הסיגריה במאפרה. "אז מה חדש?" הוא שאל אותי. "האמת שכלום" עניתי לו "לומדים קשה, אבל יהיה בסדר". "הולכים לאמא?" שאל אבא. "בוודאי" אמר דוד ציון. אבא נכנס לחדר, הוציא קרטון עם נעליים חדשות ואמר לדוד ציון "קח, הבאתי לך מתנה". דוד ציון פתח את הקרטון, הוציא נעליים לבנות חדשות והסתכל עליהם כאילו ראה נעליים בפעם הראשונה. "ויש גם את זה" אמר אבא ונתן לו שקית מלאה בבגדים שנמאס לו ללבוש אותם. דוד ציון בחן את הנעליים כל הדרך לסבתא. "נראה טוב" אמר לאבא.

אצל סבתא ישב דוד אליהו בחוסר מעש והתעסק עם הטלויזיה. איך שהגענו הוא זינק מהכורסה, לקח את הדומינו ונכנס לחדר הקטן. בחדר הקטן, השולחן האפור הקבוע של הדומינו כבר מוכן. הפנקס עם כל הסטוריית המשחקים של "נבחרת הדומינו" מונחת בצידו. אבא, ציון, אליהו ודוד מני שנכנס זה עתה, תפסו כל אחד את מקומו על השולחן ורעש קוביות הדומינו כבר החל להשמע. בתוך דקות, החלו הצעקות ועשן סמיך התמלא בכל החדר, עד שאבא קם לפתוח את החלון.

נכנסתי להביט בחדר הקטן. מצדו האחד, ספה ישנה מעץ ומהצד השני קולאז' תמונות מההסטוריה בשחור לבן. בקולאז', אבא עם תפילין וטלית בגיל הבר מצווה, סבא זיכרו לברכה וסבתא יושבים ליד מקלט רדיו בגודל של טלויזיה 21 אינץ' ותמונת כל המשפחה בגילאים צעירים יותר. "אתה יודע מי בתמונה?" שאל דוד ציון. "זה אבא, זו יונה, זו אדיבה, זה מני... רואים." אמרתי לו. "כן. אבל איפה אני ואליהו?" הוא שאל. הסתכלתי שוב. לא היה לי חצי מושג. "זה בטח אליהו" אמרתי לו. הוא אישר. "וזה אני" הוא הצביע על ילד שעמד בפינה. במבט הראשון לא זיהיתי אותו ואז ראיתי את החיוך. זה ללא ספק הוא. "מה, אתה לא רואה שזה אני?" הוא שאל בתמימות. "עכשיו כן, אבל קודם לא זיהיתי אותך בלי סיגריה" אמרתי בעקיצה. הוא ואבא חייכו ודוד מני לא הפסיק לצחוק.

(פרק זה מוקדש לדוד סבח בן אברהם וסלימה סגמן ז"ל, נפטר ט"ו בשבט תשע"ב, 08/02/2012 ת.נ.צ.ב.ה)

-----------------------------
S e g m a n y

אני לא מכיר את שאר הפרקים.. ונכנסתי רק כדי להתעניין טיפה..
אבל אז מצאתי את עצמי קורא את הכל

עבודה טובה!
כל הכבוד

השאיר אותי עד הסוף ואפילו העלה בי חיוך