|
09-09-2011, 15:48
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
כתבה על טייסת מגיני המערב מתוך הבטאון החדש
http://www.iaf.org.il/6306-37897-he/IAF.aspx
20,000 סנטימטרים מעל המים
15 שנים חלפו מאז הגיעו ארצה מסוקי העטלף. מעל הים ותחת כנפיה של טייסת "מגיני המערב" מרמת–דוד, הם הספיקו לעשות לא מעט: הפלגות ממושכות, חילוצים מאולתרים, ליווי מבצעיים סודיים, לכידת ספינות נשק ואפילו משט או שניים וכל זה בלי לקבל מחלת ים
מיכל ויסברוד צילום: טייסת "מגיני המערב"
הים, בוגדני שכמותו, מסתיר סודות רבים. צוללות חמושות ועתירות טכנולוגיה המסיירות במעמקים באין רואה, שלדי ספינות מתפוררים לאחר שטבעו במהלך מסע הרפתקאות לאיים נידחים ויצורי ענק מפלצתיים ששרדו במשך אלפי שנים על קרקעית האוקיינוס.
מי ששם לב, יבחין לפעמים בעוד יצור משונה המופיע גם הוא בלב ים, דווקא מעל המים: "עטלף" (AS-565) מסוק כחול וקטן מימדים הנמצא על סיפונה של ספינת חיל-הים. עוד שעות ספורות, בחסות החשיכה, הוא ימריא לעבר השמיים אבל בינתיים צוות המסוק נח בבטן הספינה. לאן הם מפליגים? כמובן שאסור לומר, אבל נגלה רק שדרך ארוכה עוד לפניהם. ימים ארוכים יחלפו בטרם ישובו כולם למימיו הבטוחים של נמל חיפה.
"זו הפלגה שוברת שיאים מבחינת המרחק אליו הגענו", חושף רס"ן ארנון, סגן מפקד טייסת "מגיני המערב". "יצאנו למשימה אסטרטגית והיינו בים כמעט שלושה שבועות". הוא שותק רגע, מנסה למצוא את המילים הנכונות כדי לתאר את הניתוק המוחלט שאפשר למצוא רק במרחק של עשרות קילומטרים מהיבשה.
"מה שמייחד את ההפלגות האלו, זה שאתה ממריא מהטייסת, אומר להתראות ונעלם מהעולם. אני נשוי עם ילדים והמחשבות שעוברות לי בהפלגה, שאין לי מושג מה קורה בבית, שאולי עוברים על אשתי דברים קשים ואני לא יכול לעזור לה. אני מגיע לארץ אחרי כ-20 יום ומתקשר אליה לשאול אם כולם בחיים".
ימים (עם) לבנים
פעם בכמה שבועות עוזב צוות קטן של טייסים ומכונאים את חופי הארץ לטובת משימה עלומה בים.
לא בטוח שביום הגיוס לחיל-האוויר מישהו מהם חשב שימצא את עצמו מבלה ימים ארוכים על אונייה, אבל ככה זה בטייסת "מגיני המערב". לא פעם הם מוצאים את עצמם מעורבים עד מעל הראש בעבודות הספינה: תורנויות, נקיונות ואפילו מטבחים ("על הספינה לעיתים השף חשוב כמו המפקד", קובע רס"ן ארנון בחיוך).
תוך זמן קצר הופכים אנשי הטייסת ליורדי ים לכל דבר. ממש כמו הלוחמים הימיים הם מתהדרים בסיכות סטי"לן, המעידות על מאות שעות ההפלגה שצברו. למי מכם ששוקל קריירה ב"מגיני המערב", צריך להזהיר: אף אחד לא מבטיח שהבחילות יעברו. "יש כמה אנשים שהם חיות ים ולא מזיז להם בכלל", מחייך אחד מטייסי "מגיני המערב", "האחרים פשוט צריכים להתמודד".
השעות הרבות ביחד אולי יוצרות בטייסת אווירה אינטימית וקרובה, שלא קיימת בשום מקום אחר, אבל בד בבד הן יוצרות גם התלבטויות והתחבטויות שאיש לא למד כיצד להתמודד איתן.
"זו משפחה ייחודית באמת", מדגיש רס"ן ארנון. "מה אתה עושה כשמישהו בא אליך עם הראש למטה ואומר לך שהוא מתגעגע מאוד לחברה שלו? זה לא צחוק. פתאום יש לך חייל מדוכא בלב ים ואתה צריך לטפל בו".
טייסת שלא מכירים
הריחוק של אנשי הטייסת מהמוכר והידוע מציב אותם בעמדה לא פשוטה, עמדה בה עליהם להתמודד בכוחות עצמם עם כל מצב מורכב שהים הסוער יזמן להם.
"אין לך עם מי להתייעץ, אתה לבד שם", מבהיר רס"ן ארנון. "למשל, כשהים גבוה ותנאי הראייה בעייתיים, וההמראה הופכת למשימה מורכבת ביותר. צריך לקבוע: האם הצורך לטיסה מצדיק את היציאה למשימה? האם זה מספיק חשוב כדי להמריא?".
העצמאות הזו מורגשת בעוצמה רבה בטייסת, במיוחד כי אין לה טייסות אחיות ללמוד מהן. "רוב המשימות ייחודיות לטייסת ורק היא מבצעת אותן. יש הרבה אחריות על הכתפיים, כי אין מי שיעשה בקרה על המשימות. זה נותן תחושה של גאווה, אבל גם הופך אותנו למעין בועה סגורה".
סגן אייל, למשל, בקושי שמע על הטייסת לפני שהגיע אליה. הוא התחיל את קורס האימון המבצעי בקיץ האחרון וקיווה להגיע לטייסת ינשופים, אבל ועדות השיבוצים הועידו לו מסלול שונה.
"אף אחד לא מכיר את 'מגיני המערב'. לא ידעתי מה קורה שם ולא ידעתי מה המשימות של הטייסת", הוא מתוודה. ההיכרות שלו עם העטלף בשלב זה הסתכמה, פחות או יותר, בשלום-שלום שהוא עשה כשהמסוק טס מעליו במסדר הכנפיים. למרות זאת, הוא לא מתחרט לרגע.
"זה עולם מגוון מאוד", הוא מסביר. "יוצא לך לחוות טיסות בים, הפלגות, חילוצים מכלי-שיט, טיסה באזורים שאף אחד אחר לא טס בהם". גם האתגרים הם ייחודיים לטייסת הימית. "לבצע חילוץ מדבורה, למשל, זו משימת קיצון שלנו. אתה מרחף שם בלילה, לא רואה כמעט כלום וכדי להוריד את הכבל, אתה צריך להסתמך על נקודה מסוימת בספינה, שעולה ויורדת עם הגלים. אתה לא יודע אם היא זזה, או שאתה זה שזז. זה מאתגר מאוד ומעניין. אני אמנם רוצה לחזור לינשופים בסוף, אבל שמחתי לטעום מהעולם הזה ויצא לי לראות דברים שאחרים לא רואים".
האימונים אולי מעניינים והחוויות אולי נדירות, אבל זה לא רק זה. קטנה קטנה, אבל הטייסת הזו היא אחת הפעלתניות בחיל-האוויר. "האווירה בטייסת היא של עומס", מתאר סגן אייל. "אין לנו הרבה אנשים, הדרישות גבוהות והעבודה רבה, אבל זה גם נותן הרבה סיפוק. אתה מרגיש שאתה עושה משהו חשוב באמת. למשל, כשמזניקים אותנו לחפש ניצולים בכנרת או בים, אתה יודע שזו יכולה להיות הצלת חיים של ממש".
|
|