היי,

יש לי פרוייקט (באנגלית לבי"ס), והייתי רוצה לשאול אתכם שאלה (שהיא די כללית ואמקד אותה בהמשך ההודעה).
למה אנשים שחוו אירוע טראומטי של אבדן שמים את עצמם במצב של הדחקה ולא מאבדים תקוות? (למשל, אדם שאיבד את בנו בתאונת מטוס בצבא, ועדיין מאמין שיש סיכוי שהוא חי איפה שהוא. כמו במחזה 'כולם היו בניי' [All My Sons] שקייט האמא עדיין מקווה על לרי בנה שדווח כנעדר).

מספר נקודות ממוקדות יותר:

• שאלתנו העיקרית- למה אנשים שמים את עצמם בהדחקה? האם זה נעשה בגלל שהם אינם חזקים מספיק, או בעלי היכולת לשאת בידיעת האמת? או שמא הם פשוט מעדיפים לחיות כך כדי להקל מהכאב?
• האם אותם אנשים באמת מאמינים שמה שהם מכחישים/מדחיקים מעולם לא אירע?
• איך קורה מצב שאנשים אלו מתחילים לפתח תקוות כנגד כל הסיכויים? (מהו הטריגר, מה עובר להם בראש)
• האם הדחקה היא שיטה טובה בכדי להתמודד עם צער האובדן? (לטווח הקצר נשמע מובן מאליו; מה לגבי הטווח הארוך?)
• מה קורה כשלפתע הם "מגלים" את האמת ומבינים שזה קרה? (שוב, כמו ב'כולם היו בניי' כשקייט קוראת את מכתב בנה שבו הוא טוען שעלה על המטוס במטרה למות לאחר שגילה את שעשה אביו)
• איך הם יכולים להדחיק את מה ש"עומד" מול עיניהם? זה נשמע בלתי אפשרי

במידה וישנן נקודות מעניינות נוספות - אני מתעניין בהן. כמו כן אפילו קישורים לאתרים שמסבירים קצת על זה שאוכל להעמיק.

אעריך תשובה מפורטת, ואף חומר לקריאה באינטרנט.
אודה במיוחד אם מישהו יכול לרשום את שמו ועיר מגוריו (ותואר אם יש) על מנת שאוכל לצתת אותו לעבודה שאני כותב...

תודה רבה מראש, מעניין אותי לדעת בנושא!
יובל

יובל
בעלים, מנהל, ומתכנת בפועל של חברה לבניית אתרים.

למה אנשים מדחיקים? אי אפשר לענות על זה מצד אנשים שלא נמצאים במקום אותם האנשים שחווים את השכול הזה.
יכול להיות שיש אנשים שמדחיקים כי הם חושבים שככה נכון להם להתמודד כמו שיש אחרים שההתמודדות שלהם זה בהנצחת יקירם במירוץ/שם רחוב/נטיעת עץ וכו'
כך שבאמת קשה לענות על השאלה למה אנשים מדחיקים שלא באמת יודעים מה עובר עליהם באותו רגע

מוות הוא דבר סופי, מוחלט ולכן קשה לקבלו - בטוח קשה להסבירו לעצמך. כאשר מתים אנשיפ שקרובים לך, ובמיוחד אם זה לא לאחר תהליך דעיכה וקמילה (זקנה/מחלה ארוכה) אתה חווה מצב שקשה מאוד לקבלו - אפשר רק להתרגל אליו.

מצבים כמו ב"כולם היו בני" מעט שונים: הם מתרחשים בסביבה שבה האובדן קורה הרחק, הרבה פעמים ללא הוכחות, ובכל מקום צצים סיפורי ניסים (מעטים מהם גם נכונים) על אנשים שחזרו באופן מופלא אחרי שהוכרזו מתים כבר. מאחר ומוות, בניגוד לאסונות רבים אחרים, אינו אירוע שיש לו "מחיר" (דהיינו אין כמעט אנשים שיגידו "אם איתורו בחיים של אדם קרוב כרוך בעלות של מעל X כסף/זמן אז לדעתי זה לא כדאי ואני משלים לכן עם מותו"), הסיכוי שרציונל הנסמך על סטטיסטיקה ("מתוך חמשת אלפים אנשים שנעדרים ונחשבו למתים רק אדם אחד בכל זאת חי איפושהו") יגבר על הדחף להתאחד עם הקרובים לך הוא אפסי.

מצב דומה יש במקרים שבהם אדם יקר נמצא במצבים של צמח/מוות קליני ואז כל סיפור (מאומת) אודות אדם ששב לחיים ממצב כזה יחזיקו את הקרובים לו בעולם של תקוות (למרות שבדיוק כמו עם מקרים של "נעדרים שחזרו מהאבדון" - גם כאן רוב מקרי הניסים הם בראש ובראשונה מקרים שבהם הזיהוי של הנסיבות היה שגוי ולא בהכרח שממש התרחש נס).

"הדחקה" היא יותר מקרה שבו אדם אוחז בתקווה שהקרוב לו, שנספה בתאונת מטוס נוסעים שהתרסק באמצע האוקיינוס בשיא החורף ושקע בעומק של 3 ק"מ, בכל זאת בחיים רק משום שלא אותרה גופתו. אני מניח שכאן ההדחקה מקורה פשוט בדחף שלא להקלע למקום שבו ישנן המון שאלות, אבל אין תשובות ("למה זה קרה לי?", "אין ייתכן שאתמול הוא צחק איתי ומהיום לעולם-לעולם לא נפגש עוד?" וכו'). מצד דומה קיים אצל קורבנות של תקיפה מינית מתמשכת בידי אדם שהיה מוכר להם: הדחקה מתמשכת פשוט מתוך הצורך "להרגיש נורמאלי כמו כולם" והמנעות מהקלעות למצב שבו ישנן המון שאלות שאין להן תשובה. בכלל, מנסיוני, מעטים מאוד האנשים שיודעים להתמודד עם מצב של "אין תשובה". הרבה מאוד התנהגויות נובעות מהעובדה הפשוטה הזאת. רוב האנשים יעדיפו לשמוע מרצה שהוא חוקר בינוני, ידען בינוני ואפילו שרלטן לא קטן, ובלבד שידע לתת להם מה שיראה כ"תשובות". תנסה לתת לקהל (אפילו משכיל) הרצאה עמוקה, מרתקת ומאלפת, אבל בסופה תובנה של "לא להכל יש תשובות" ותראה שהם יחשיבו אותך לחוקר גרוע...

ראשית כל, אני חייב לציין שתקווה כנגד כל הסיכויים היא אחת התכונות הכי אנושיות שיש - ויש לה סיבות טובות. היכולת להאמין שיש "דרך החוצה" מהמצב הנוראי שבו אתה נמצא תחזיק אנשים בחיים בסיטואציות הכי גרועות (אושוויץ, למשל). אובדן התקווה פירושה להשתרע על הקרקע ולמות.

אותה התכונה משמשת אותנו בהתמודדות עם מקרים של צער נורא (כמו אובדן). אנחנו מחזיקים בכל בדל של תקווה שאולי נפלה טעות, שאולי זה לא נכון, שאולי זה רק חלום רע ובסוף נתעורר, לא מתוך צורך לברוח אלא מתוך צורך לתת לעצמנו את הזמן הדרוש להתמודד עם הצער, לחלק אותו למנות קטנות אולי או להכין את הנפש להתמודדות הזו.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים