מצרים בוערת. וזו לא סתם עוד שריפה - זו מלחמה של ממש.יהיו שיאמרו, שזו המלחמה על הכבוד הערבי. על הכבוד המצרי. היו שאמרו שמכאן התחיל האביב החורפי של העולם הערבי. היו כבר כאלו שאמרו שזה רע ליהודים ואני שמעתי גם כאלה שגורסים שזה טוב ליהודים. היו שאמרו, יהיו עוד שיגידו.
ואני, שעוד לא אמרתי - מביט בלוחמים האלו שבכיכר תחריר, שומע את הפרשנויות והזעקות, חושב על הגבול הדרומי הארוך שמפריד בינינו ובינם וזוכר מלחמה אחרת לגמרי. זוכר מצרים שונה, גאה וגם כשמוכה, מרימה ראש בתום ימי קרבות אוקטובר 73. מרימה ראש וממשיכה - גם לקראת מלחמה ובעיקר לקראת שלום. זו אותה גאווה שכיום נרמסת שם, בכיכר תחריר ובכל מצרים.
ואני זוכר מצרים אחרת. כזו שהשאירה לי, ולעוד רבים אחרים צלקת מדממת. אין ספק שגם למצרים השאירה המלחמה הזו צלקות רק שהן שונות מאלו שלי. הן נכנעות עכשיו, 38 שנה אחרי - לצלקות כואבות לא פחות.
ומתוך ההרהורים האלו צפות ועולות שאלות, שאם מנסים לחשוב עליהן באופן מפוכח, הן עשויות להשמע בערך ככה: תמו ימי מצרים שאהבנו לשנוא? מה סוף הסרט הערבי הזה? הפי אנד זה לא יהיה. אולי מלחמה שתתחיל לאורכו של הגבול הדרומי, ולאו דווקא עם הצבא המצרי אלא עם אותן תוצאות עגומות של המהפכה הזו? איך ישראל מתמודדת מול תסריט כזה? ושאלת השאלות: האם ההיסטוריה חוזרת?

אני מתקשה להבין את ההקשר ל73' ומדוע אתה מציין "לוחמים" בכיכר תחריר.

כוונתך לחיילים ההורגים את האזרחים המפגינים?

הקשר בין המצרים ב-73 למצרים של היום הוא בכך, שהעם הוא בדיוק אותו עם. הצבא הוא בדיוק אותו צבא וגם המקומות כמעט הם אותם מקומות: לפחות מההיבט הגיאוגרפי. מה שכן שונה - הוא מרחק הזמן. הדור המצרי הנוכחי הם אלו שנולדו אז. הצבא המצרי של היום הם הבנים של אותם חיילים מ-73 והביטוי שרשמתי - לוחמים, יכולה להתפרש גם בהיבט השלילי שלה. עוד משהו שלא דומה למה שהיה אז, באוקטובר 73.

אני חושב שהם פשוט לא יודעים איך "לאכול" את הדמוקרטיה, מצד אחד הם קיבלו דמוקרטיה ומצד שני הם קיבלו את "האחים המוסלמים", והם פשוט לא יודעים מה יותר גרוע ואיך להתמודד עם המצב.
המצב הוא שסיני הפכה להפקרות, אומנם נבואה ניתנה לטיפשים אבל טוב לדעתי לא יצמח מהאביב המצרי. לדעתי.

‎