07-02-2024, 12:44
|
|
|
חבר מתאריך: 21.01.03
הודעות: 2,284
|
|
לו האמריקאים לא היו תוקפים, סדאם אכן היה ממשיך להשליט בה טרור כפי שעשה עשרות שנים. זה, מבחינת האמריקאים והאיזור, מצב עדיף בהרבה על פני מדינה שעשרות מיליציות שונות ומשונות משליטות בה טרור. זו היתה דיקטטורה אכזרית, אבל מתפקדת; האמריקאים יצרו במקום זה כאוס, והכאוס איפשר את הצמיחה של דאעש. מובן שהם לא התכוונו לזה; גם אנחנו לא התכוונו שחיזבאללה יהפוך לגורם הכח המרכזי בלבנון כשפלשנו לשם ב-82. תמיד כשיוצאים למלחמה מדמיינים באופטימיות את ההשגים הגדולים שיהיו ואיך נעצב מציאות חדשה לפי רצוננו, אבל כשאתה שובר מבנה קיים ומתפקד, אתה לא יודע מה יבוא במקומו. בדמיון של הנשיא בוש היתה אמורה להיווצר עיראק דמוקרטית ומתקדמת, במקום זה נוצר גהינום של סיעות ומיליציות שהורגות אחת את השניה תחת שלטון בובות מושחת שאיראן מושכת בחוטים שלו.
אני לא חושב שהכתבות האלה מעלות את נושא התחמושת כשאלה, ואני גם לא חושב שדווקא אתר אוקראיני הוא המקור האמין למספרים אופטימיים לגבי יכולת הייצור האמריקאית. ה-CSIS הוא מכון מחקר רציני, אולי הנחשב ביותר בתחומו, והוא פרסם מחקרים בנושא עוד לפני מלחמת אוקראינה. בינתיים, לפי הנתונים העדכניים, ארה"ב הצליחה להכפיל את קצב הייצור של פגזי 155 מ"מ מ-14,000 ביום ל-28,000 ביום - בזמן שרוסיה יורה 10,000 ביום ואוקראינה נאלצת להסתפק ב-2000 ביום (ז"א עדיין כפול ממה שארה"ב מייצרת כרגע, וזה רק לאוקראינה בלי לקחת בחשבון את ישראל, את השימוש השוטף של צבא ארה"ב וכמובן חידוש מלאי של שני מיליון פגזים שכבר נשלחו). זה לא מספיק להם - אתמול דווח, למשל, שהרוסים פרצו את הקווים שלהם בעיירה אבדייבקה לאחר חודשי לחימה, גם משום שהאוקראינים לא מצליחים לרכז שם מספיק אש. השאיפה של האמריקאים, אם הם יצליחו לקבל כסף כנגד התנגדותם של הרפובליקאים בקונגרס, היא להעלות את הייצור ל-100,000 פגזים בחודש אי שם ב-2025 - בתנאי שטכנולוגיה חדשה לייצור פגזים שלא נוסתה מעולם תתפקד כפי שהם מקווים. כלומר, שלוש שנים לאחר תחילת הלחימה הם סוף סוף יגיעו לרמת ייצור שתאפשר לתמוך בקצב הצריכה הנוכחי, פחות או יותר. זה דווקא מאשר את הנקודה המרכזית בניתוח של ה-CSIS - מעבר מקצב ייצור של ימי שלום לקצב ייצור מלחמתי הוא תהליך ממושך שנמדד בשנים. עד אז, המאגרים יישארו נמוכים מאד; ספציפית כרגע אין להם אפשרות מעשית לחדש מלאים, ולכן גם היכולת שלהם להקרין עוצמה בכמה זירות במקביל נפגעת ואם הם ייכנסו לסכסוך גדול במקום אחד הם עלולים להתקשות לבלום את מי שיבחר לפעול במקום אחר.
ארה"ב מסוגלת להפיל את המשטר ולכבוש את איראן ללא ספק, אבל טנקים ומטוסי קרב הם לא האתגר העיקרי. לחמאס ולחיזבאללה אין טנקים ומטוסים, לאפגניסטן לא היו, לעיראק כמעט לא היו. בכל זאת, הלחימה של צבא מודרני במקומות האלה היא קשה וממושכת, הוא נאלץ לרתק לשם כוחות גדולים וההצלחה בקיבוע מצב חדש ורצוי לגמרי אינה מובטחת (למעשה, היא נדירה למדי). במדינה כמו איראן, עם כתשעים מיליון תושבים ושטח של יותר ממיליון וחצי קמ"ר, האתגר של שליטה במדינה והקמת שלטון חדש מתפקד הוא גדול יותר מאשר בעיראק ואפגניסטן יחד. מלחמה באיראן תזניק מייד את מחירי הדלק בארה"ב לחמישה דולר לגלון, עם סגירת יצוא הנפט מהמפרץ; אם אתה נהג משאית ממילווקי שיאבד את העבודה שלו כי בתנאים האלה הובלה לא כדאית, אתה לא תבין למה הנשיא שלך גרם לזה - שאל את הנשיא בוש האב, שניצח במלחמה ואיבד את הנשיאות. בארה"ב נשיא הוא כמו מנכ"ל של חברה: הוא לא יכול לפעול בניגוד להחלטת אספת בעלי המניות, הוא לא יכול להכריז מלחמה ללא אישור הקונגרס וגם לא יקבל מימון למלחמה כזו אם הקונגרס מתנגד. אין שם בן גוריונים כאלה שעושים לא מה שהעם רוצה אלא מה שהוא צריך (האמת שכמעט בשום מקום אחר אין). אין שום סיכוי, כרגע, שהציבור האמריקאי והקונגרס יתמכו במלחמה נגד איראן - אלא אם כן איראן תפגע ישירות ובאופן משמעותי בכוחות ובאינטרסים האמריקאיים. בינתיים היא מתאמצת להימנע מזה.
|