כשתמו קרבות המלחמה ההיא, נערך צה"ל להסעות החיילים - מילואים וסדיר לאורכה ולרוחבה של הארץ, מהעורף- לקווים בדרום ובצפון - וגם בכיוונים ההפוכים. רבים, רבים מאוד היו מגוייסים וחברות אגד ודן, שהיו אז חברות האוטובוסים העיקריות בארץ נשאו כמעט בכל נטל ההסעות.
מכיוון שצרכי הסעות החיילים הגיעו לסדרי גודל בלתי סבירים, בוטלו לא מעט קווי נסיעות האוטובוסים בארץ ומה שלא בוטל - קוצץ בתדירותו באופן דראסטי.ואם לקחת בחשבון שבאותם ימים אין רכב לכל פועל ובוודאי שלא מקום חניה לשניים כאלו ליד הבית, הרי שכל אותם אלו שלא היו מגוייסים: בעיקר נשים, ילדים, נכים וקשישים הרגישו היטב את התוצאה הזו של המלחמה.
אחד מהצעדים שנעשו כדי לנסות ולהשליט סדר בבלגן הגדול כל כך, היה פרוספקט קטן, שאותו צירף חיל האספקה לכל "חמישיה" של מנת קרב, ובו פירוט ההסעות בכל ימות השבוע, זמני הנסיעות ואפילו תחנות העצירה וההורדה. שימו לב לתדירות הנסיעות: למשל, מנחשון (בסיס התובלה בפאיד) יצא אוטובוס כל חצי שעה צפונה מבוקר עד ערב. חשבון ארוך: כמה אוטובוסים יצאו ביום מפאיד לתל אביב ומיד אליהו לפאיד? נסיעה כזו, לכל כיוון: התמשכה לא פחות מ-6 שעות. שימו לב למגוון קווי ההסעות ולחובבי הנוסטלגיה: יש פירוט של מסלול הנסיעה. חלק מהמקומות שייכים כבר מזמן לדפי ההיסטוריה.
בחלק הדף שקצת קרוע, מופיע לו"ז הטיסות: עכשיו תנסו לעשות חשבון של עלויות, בלאי, דלק וגם: כמה מנות קרב חולקו עם הדפים האלו?

האם לרכבות היה חלק כלשהו בהסעות או שהנטל נפל בעיקר על אוטובוסים?

באותם ימים לא היה לרכבת ישראל תפקיד משמעותי -ובוודאי שהיא לא נסעה כמו שכולנו מכירים היום. מסלול הרכבת העיקרי, המוכר ביותר היה בין תל אביב לחיפה. אפילו תחנת בת גלים הייתה אז רק בתהליך בניה. בתל אביב היו שתי תחנות אחרונות: תחנת רכבת דרום, לרכבות שהגיעו מבאר שבע ותחנת רכבת צפון, ליד ארלוזורוב, שהיתה התחנה הסופית לרכבות שהגיעו מחיפה. לא היה כל קשר בין שתי התחנות. בימים כתיקונם היו חיילים משתמשים גם ברכבות, (הנסיעה היתה חינמית, לפחות מ-1974) אבל הרוב השתמשו באותם הסעות המפורטות לעיל או בשיטה המוכרת, הכל כך נפוצה באותם ימים: בטרמפים.

איזה יופי! תודה על השיתוף.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

טסנו הרבה . טסתי עם הרקולס מפאיד ללוד . טסתי עם דקוטה מאבו רודיס ללוד . טסתי עם הרקולס ממנחת סנטה קטרינה ללוד ובחזרה . וטסתי עם בואינג מספר פעמים משארם ללוד ובחזרה . עניין הטיסות מדרום סיני היה הדבר המרכזי שעסקו בו , בגלל המרחק . קצין טיסות היה על תקן של אלוהים . סמל טיסות היה על תקן של סגנו של אלוהים . אנחנו כאנשי מילואים היינו תמיד בעדיפות נמוכה ביותר וגם כשהתיישבנו במטוס לא היינו בטוחים כי תמיד ברגע האחרון עלה איזה גנרל או אזרח עם קשרים ואז היו מורידים איש מילואים . השחיתות חגגה שם ורק בשביל להדביר אותה היה שווה לסגת מסיני .

בגלל זה בכל פעם שהצלחתי לתפוס טיסה מרפידים "לארץ" הייתי תמיד רץ ומתיישב בסוף כדי שלא יורידו אותי בגלל איזה רס"ר שחתום לכל החיים.

בשאר הפעמים, כשלא היה לי מזל, נאלצתי לנסוע בליילנד טייגר משבר עצמות 4 שעות ולהתפלל שהוא לא יתקלקל בדרך.

אבל הדיכי האמיתי היה ביום ראשון, חזרה לבסיס, ואז מתעכבים כמה שיותר בשק"ם של אל-עריש.

טוב שבגין ז"ל וסאדאת אללה-ירחמו פטרו אותנו מהעונש הזה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק אנחנו כאנשי מילואים היינו תמיד בעדיפות נמוכה ביותר וגם כשהתיישבנו במטוס לא היינו בטוחים כי תמיד ברגע האחרון עלה איזה גנרל או אזרח עם קשרים ואז היו מורידים איש מילואים

בפעם היחידה שהייתי בשיזפון (1999) שמעתי משהו על נוהל דומה שקיים בטיסות חיילים מבסיס עובדה. תחליף רק "גנרל" ב"קצינה" ו"איש מילואים" בחפ"ש ותראה שהשחיתות נשארה, היא רק החליפה מיקום.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

אני זוכר יציאה לחופשה משארם . ישבנו במטוס ופתאום הגיע צוות טלויזיה מהערוץ הראשון [ אז זה היה הערוץ היחידי] עם שדר מאוד מפורסם [היום הוא כבר בתחום אחר ] והחלו להקים אנשי מילואים ולהוריד אותם . לזכותו של אותו שדר יש להגיד , הוא מחה על העיניין ובסוף ירד מהמטוס . זה מקרה קצת חריג . במקרה אחר ניסו להוריד חבר שאשתו ילדה והו א מיהר לבית חולים , רק שפה ניתקלו באגוז קשה מאוד והוא החל להשתולל ונאלצו להורידו בעזרת שוטרים צבאיים . הוא נעצר . אבל המג"ד שלנו שלמה באום ששמע על המקרה דהר לשדה התעופה ועשה שם מהומת אלוהים . באום היה בעל קשרים וחבר אישי של אריק שרון וטליק . הבחור הוכנס לטיסה אחרת ומשדה התעופה בלוד הוא קיבל נהג ורכב שלקח אותו ישר לתל השומר . דרך אגב , בבואינגים של חיל האויר היו שלטי אזהרה מטעם בני פלד מפקד חיל האויר אז שבהם מזהירים שמי שיתפס מחבל במטוס יחטוף 10 שנים בפנים. הכונה היתה למעשנים שכיבו סיגריות על הריפודים , סתמו את השירותים בגלילי נייר טואלט ופירקו את מנורות הקריאה הקטנות .

זה נכון שלא כולם זכו לעלות למטוס ולהגיע מהמקום שקראו לו אז "הטרמינל האזרחי" בשדה התעופה שברפידים לשדה התעופה לוד - נתב"ג של היום: תוך שעה עם ארקיע ותוך חצי שעה עם הבואינג (שלא לדבר על הטיסות הנוראיות האלו בהרקולסים או בנורדים) ולחסוך את אותם 5 או 6 שעות נסיעה באוטובוס. מי שקיבל את הפתק הירוק שמצורף כאן, היה ללא ספק בר מזל, או שקרוב לצלחת - בעיקר בימי חמישי וראשון. זה שיש לך את הפתק הירוק ביד, לא ממש בטוח שתקבל את הצהוב (של הבואינג) או כתום (של ארקיע). כי היו כאלו שלא היתה להם בכלל בעיה להידחק לראש התור בכניסה לטרמינל ולדחוק לאחור את האחרונים אל מה שקראו לזה אז: "רזרבה". כלומר - נשארו מקומות פנויים - עלית לטיסה. לא נשארו - תמתין לטיסה הבאה, ואם גם שם הרזרבה לא תאיר לך את פניה במזל ולא תקבל את הקרטון הצהוב או הכתום - לך ותמתין ליד שק"מ רפידים לאוטובוס שעולה "לארץ", כי שם - הסיכוי גדול בהרבה יותר למצוא מקום פנוי.

כרטיס טיסה דומה אבל משנה אחרת..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

בחודש דצמבר 1973 הגענו לשדה התעופה בפאיד על מנת לטוס לחופשה
האלטרנטיבה האחרת הייתה נסיעה בלילנד טייגר , 8 שעות של נסיעה מרסקת עצמות .
מגיע הרקולס ראשון הסתערות של בני המזל שקיבלו כרטיסים, פקחי הטיסה מצליחים בקושי לסגור את הכבש.
וכך הלאה עוד הרקולס ועוד הרקולס וסטרטו קרוזר אין שום סיכוי לממושמעים ולקצינים זוטרים לתפוס מקום.
החשיכה מתקרבת מגיע קצין ממרכז תובלה ואומר לנו, אל תתיאשו עומד להגיע עוד סטרטו קרוזר ובטוח שיהיה לכם מקום.
ואכן לאחר צפייה מורטת עצבים מגיע המטוס אנחנו כבר בטוחים שבעוד שעה ננחת בלוד
אך לפתע שוד ושבר מגיעים לשדה כמה אוטובסים דודג' 400 עם חיילים וחיילות טירונים מחיל האויר ומופנים למטוס .
הלוחמים שהשתתפו במלחמה נשארים שוב בחוץ .
רותחים מתפוצצים מזעם ,מגיע קצין שחצן מחיל האויר ומודיע מצטער המטוס לא בשרות מרכז תובלה אלא של חיל האויר.
זה הזכיר לי טראומה משנת 1968 בעת שהיינו בצמ"פ בביר- גפגפה והתגנבו ממש לפני כניסת השבת לבסיס חיל האויר אחרי שבוע בשדה וטפ"ש על מנת להתקלח במים חמים ,כי אצל השיריונרים לא היו מקלחות עם מים חמים והועפנו בבושת פנים ע"י רס"ר המחנה בתואנה שהמקלחות הן של חיל האויר .
כמו שנוהגים לאמור יש חיל אויר ויש צה"ל כמה שזה נכון.

בשדה תעופה בשארם כשהמצב כבר היה מוגזם והחלו מכות , כולל בתוך המטוסים , הביאו קבוצה של מ.צ . ביריונים כדי להעיף אנשים ממטוסים לאחר שסירבו לרדת . היה לי מקרה מעניין במנחת סנטה קתרינה . היינו שם במילואים בשנת 82 ' כשחלק מהשטח כבר הוחזר למצרים . האזור נשאר מעין מובלעת ישראלית בשטח המצרי . החופשות היו עם הרקולסים שלנו אבל את המנחת הפעילו המצרים . כך יצא שרוכזנו במעין מיכלאה תחת שמירה של מ.צ .מיצריים ורק כשהמטוס עמד לזוז הם איפשרו לנו לעלות עליו . הזעקות בגיזרה עלו לשמים אבל אמרו לנו שזה המצב ומי שלא רוצה שלא יטוס .

הקללה הנל לא תמיד הצליחה להמריא ברפידים ,ולעיתים לאחר נסיון נפל עצרה להורדת 15 עד 20
חיילים מיואשים .

טיסות של ה"קללה" הזו, כמו שאתה קורא למפלצת שקוראים לה סטרור - כמעט ולא היו ברפידים בתקופה שבין 1974 ל-1976. יכול להיות שהקשיים הטכניים שעליהם אתה מדבר היו הסיבה לכך. עיקר הטיסות - בשני הכיוונים (לוד-רפידים) היו עם ארקיע, הבואינג הלבן ומדי פעם גם ההרקולסים.

איפה זה ביר לחפן ונחל ים ?
האם למישהו יש תמונה של השק"ם המיתולוגי באל עריש ורפידים ?

אם יש לך מפה (ישנה, גם יספיק) של חצי האי סיני, קח מהעיר אל עריש את סימון הכביש המוביל לכיוון דרום: הצומת הראשונה בכביש אחרי 18 ק"מ היא צומת ביר לחפן. אם פונים שמאלה (מזרחה) בצומת - מגיעים לנגב, לאיזור ניצנה או קדש ברנע - תלוי בדרך שתבחר. אם ממשיכים מהצומת הזו דרומה, ואח"כ דרום מערבה - מגיעים לרפידים.
נחל ים - היאחזות נח"ל על שפת אגם ברדוויל שנבנתה כ-30 ק"מ מערבה מאל עריש, בכביש המוביל לצומת בלוזה. חצי שנה לפני הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, שנחתם בספטמבר 75, נסלל "כביש רוחב" בין רפידים לנחל ים - מעין תחליף לכביש הרוחב המיתולוגי שבין בלוזה לראס סודר.
במקום היה שקם ששימש את אלו שנסעו מסיני צפונה וגם בכיוון ההפוך. ובאשר לתמונות שביקשת - אני חושב שיש לי משהו. צריך לחטט באלבומים, בבוידעם וגם - בזכרונות.

אחד הנושאים בהם הצטיין צה"ל עם תום המלחמה, היה ארגון ההיסעים ליציאות הבייתה.
מיד, ביום בו הותר ליחידות להוציא חיילים לחופשות, הובא ליחידתנו אוטובוס של אגד, אליו היה צמוד נהג, אשר שימש את היחידה לצורך יציאות הבייתה למשך השבועות הראשונים שלאחר המלחמה. האוטובוס עבר עם הגדוד מאוגדה 162 לאוגדה 143. כיוון שהגדוד החליף עמדות דרך קבע, היו החיילים השבים באוטובוס עוצרים בדרך כלי רכב צבאי עם מכשיר קשר ומוודאים באלחוט את מיקום פריסת הגדוד. את נהג האוטובוס תגבר חייל מהיחידה שהיה חבר אגד. כעבור פרק זמן מסויים, הגיע מפקח אגד למצרים ודרש חזרה את האוטובוס "השדוד". האוטובוס אכן נלקח מהגדוד, אך במקומו זכינו לשירות היסעים קבוע ומסודר לצורך יציאות הבייתה. אני זוכר פעם אחת, שהאוטובוס הגיע לעמדת הגדוד בעת שהגדוד ספג אש נ"ס. הוא המתין כמה מאות מטרים מהעמדה, ולאחר שהאש פסקה, הוחלפו החיילים השבים מהבית בחיילים היוצאים לחופשה.
גם שירות הטיסות היה ראוי לציון. בתחילה, היה נוחת הרקולס בפאיד. היו מעמיסים על רצפתו את כל החיילים שניתן היה לדחוס, והוא היה ממריא מיד. כעבור פרק זמן, החלו לנקוט כללי בטחון, והמטוסים הועמסו רק עפ"י כללי הבטיחות (דהיינו : על המושבים). תוך פרק זמן מוסד הנושא, נקבע לו"ז לטיסות וכל יחידה קיבלה הקצבת כרטיסי טיסה, אשר חולקו ע"י היחידה, לפי מפתח שנקבע ביחידה. אני חייב לומר שהיו כרטיסי טיסה בשפע. הפעם היחידה שיצאתי הבייתה ברכב הייתה כאשר השדה נסגר עקב תנאי מזג אויר.
גם סטרטוקרוזרים השתתפו בטיסות אלה.
זכור לי מקרה בו שבנו מהבית בסטרטוקרוזר,. ועקב התרעה כל שהיא נדרשנו לפרוק מהמטוס בריצה והוא מייד המריא חזרה.
אגב, הטרמינל בפאיד היה בתוך דת"ק מצרי, אשר פוצץ עם פינוי הגדמ"ע .

.