השיר של טיפקס מסכם את כל המוכר לדור שלי



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

המקום ממנו יוצאים עם ההורים באוטובוס ובהתחלה אפילו ברכבת לקרובים שגרים במקום רחוק כמו באר שבע...

המקום ממנו יוצאת המשפחה לנופש בטבריה

המקום ממנו יוצאים לטיולים של 'החברה להגנת הטבע' מליד בית הדר שלא לדבר על הכתובת הקסומה 'השפלה 4' שם נרשמים לטיולים אמיתיים, שם מוציאים את טבע וארץ, סלעית ופשוש. רוב הדברים היו יקרים אבל תמיד ניתן היה לחזות בחינם בפוסטרים של חיות ארצנו ועציה [כי מה שמע על 'גוגל-תמונות'] וביום ממש מוצלח אפילו לראות את עזריה אלון הא-מ-יתי חולף במסדרון בדרך מפגישה כלשהי.

המקום ממנו יוצאים לטיולי נעורים ראשונים [באוטובוס לצפת, תרד בצומת מירון, משם טרמפים...]

המקום אליו מגיעים מיוזעים בשלוש-ארבע בצהריים ביום שישי כחיילים עמוסי צ'ימידן ונשק ומקווים להספיק לעלות על האוטובוס שיקרב אותנו לבית

הפקקים האין סופיים, ריחות השתן והטיגון. הקפה של הנהגים, הקופות הצפופות בבנין ששימש את ארגון השיירות לירושלים עם 'חברי דן' ו'חברי אגד'.

הדמויות ההזויות בפינות הרחוב, תמונות הזימה הבלתי מוחלפות על הקולנוע המאובק ברחוב נווה שאנן, הפתוי לקנות קלטת או הפתעה קטנה לבית 'בזול' כדי לשמח את ההורים מתוך ידיעה שלא תעבוד [כמו איקאה בימינו...] ופקפוק רב בשאלה האם זה באמת ישמח אותם?

שפע המזון שכל קיבה נורמלית ידעה שלעולם לעולם אסור לה לטעום ממנו והרציפים הארוכים שאינם יכולים להכיל אפילו שליש מהממתינים אך מלאים בשלטי 'אסור לרדת לכביש'...

ואחר כך שנות האוניברסיטה והמאבק עם החיילים והסטודנטים ביום ראשון בבוקר על הסכוי להדחס פנימה [מי מדבר על 'בישיבה'?]

ואני הייתי מדמיין לעצמי תמיד את הימים 'ההם' ואת הפלמ"חניקים המהורהרים החונים לפני הבנין בטרם יעלו דרך שער הגיא לעיר, את ההמונים ההמסתתרים מהמטוסים המפציצים וגם את לוחמי האצ"ל הנוברים מתחת לבית הדר ומתוך שהייתי מדמיין דברים של פעם הייתי שוכח דברים של עכשיו ושוכח להסתער על הדלת ונותר ושב מאחור.

ואז הגיעו 'התחנה החדשה' ו'מסוף הרכבת' וה'איילון' ואני שכחתי מהתחנה והיא שכחה ממני ורק פעם אחת לפני חמש שנים קפצתי לחנות הספרים המשומשים של 'תגא' וכמה נעצבתי למצוא את שמצאתי.

אז הא לנו 'אשכול התחנה המרכזית הישנה' ושיקום מי שזה לא נוגע לו לפחות 'טיפ-טיפה'. למה ש'יקום'? כי 'מפני שיבה תקום' וכי 'אסור לעמוד על יד הנהג ולפטפט עימו בשעת הנסיעה' ו'אין להוציא יד או ראש מבעד החלון' וגם 'פתח בטחון נא לשבור הזכוכית בשעת סכנה' ו'אסור להניח רגליים על המושבים' וחוץ מזה למי בכלל היה סכוי לשבת?


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hamekasher.com/gallery/albums/userpics/10001/normal_%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%92%D7%93_%D7%91%D7%A7%D7%95_%D7%AA%D7%9C_%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9D.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://blog.tapuz.co.il/tierecke/images/436600_1.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img237.imageshack.us/img237/166/1947ia4.jpg]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img55.imageshack.us/img55/3259/wwwm35204gy.gif]

למדים מיוזעים ביום שישי בצהרים, להמתנה לאוטובוס בתור ענק מיוזע ועצבני שנראה כאילו יש לו חיים משל עצמו. אל אוטובוסים שמעשנים בהם והם נוסעים מלאים עשן בתוכם ומעשנים מאחוריהם במידה שווה.
לא חושב שזה היה קטע בשירות שאני יכול לחשוב עליו בנוסטלגיה מלבד העובדה שזו הייתה נקודת המעבר הביתה. מין נתב"ג קרקעי. רע הכרחי לצורך מעבר אל יעד אהוב.

יוצא לי לבלות מידי פעם בצחנה המרכזית החדשה
אני מסתכל על הישנה בתמונות ובהערכת גודל שעברתי שם
ועדיין מנסה להבין: איך יצאה כמות כזאת של אוטובוסים משם? נראה שרק הקומה השישית מכילה את המספר שיכול לצאת משם (ולזה צריך להוסיף את קווי אגד בקומה השביעית וקווי דן שעברו באזור)
וזה נראה כמות בלתי נתפסת
(אלא אם אז היו פחות קווים ממה שהיום)

ולצטט: "לא נס, ינואר? לא חנוכה, פסח?"

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

אבל זה מעניין מה שאתה מספר
כי כשאני קראתי את ההקשר בין התחנה לקסטות זה היה מהסוג של עופר לוי וזוהר

טל

בצמוד לתחנה עמד בית קרקע קטן שהיה מקום ההמתנה של הנהגים. בשבילנו הילדים/נוער הבית הזה היה הקונסוליה שלנו בתל-אביב. גנבו לך את הכסף, נתקעת בלי אסימון להודיע לאמא שתשאר הלילה בעיר, חבר לא הגיע לפגישה, תמיד יכולת לקבל עזרה מאחד ה"חברים" בבית הזה. הימים היו טרום ימי הכספומט וכדי לקבל הלוואת מזומן קטנה לא היית צריך קוד סודי, רק לענות על השאלה "הבן של מי אתה?".
בצבא תמיד כיוונו לפגוש פנים מוכרות ביום שישי בדרך הביתה. אם לא חבר להשוויץ בפניו שאני כבר לוחם/סמל/ קצין, אז לפחות נהג מוכר שיפיץ את השמועה.

תודה ישראלה, העלת לי המון זכרונות שנשכחו. (כולל העובדה שאני כנראה חייב 10 לירות לאברמוב)
שבת שלום

טל

והיתה גם מסעדת תנובה שאפשר היה לאכול בה ארוחת בוקר כמו בקיבוץ תמורת גרושים...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

קרוב מאוד לבסטות הפירות-ירקות שמככבות עד היום. כילד מעולם לא למדת למה כדאי לחכות ל"200" אפילו חצי שעה, ולא לעלות על "201" שהיה עושה סיבוב בכל תל כביר, וגורם למחלת ים. אני זוכר את עצמי מביט על תמרורי התחנה ותמיד שואל את עצמי "מה זה קו 374 לרישון", שאיכשהו מעולם לא ראיתי אותו מגיע... (בטח איזה קו מיוחד לעובדי איזה מוסד גדול שהיה יוצא רק ב 6:40 בבוקר). במעברים המצחינים שתחת הטרמינל הראשי היו הזונות הראשונות שראיתי בחיי: נרקומניות בלות ועלובות שאיכשהו כילד תמיד ניסית להגניב אליהן מבט, אבל בלי שיראו אלה שמסביב, ובטח לא הן, שמדי פעם היו מתפרצות בצעקות על איזה גבר מוזנח טרדן. התחנה המרכזית תמיד הייתה מקום מעבר - ה"מבוגר האחראי" היה לוקח אותנו משם לאיזו תחנה אחרת, ממנה היינו ממשיכים ליעד - כמעט תמיד באוטובוס דן, שעד שקו מסויים שלו הוארך עד לרישון, היו תמיד עבורי סמל לתל אביב, בדיוק כפי שאוטובוס קומותיים אדום הוא סמל ללונדון. בשל כך ה"תחנה המרכזית" זכורה לי לנצח כמו סצנת המעבר במטבחי הקופה קבנה הנצחית מה"חברה הטובים" - מין רצף מהיר של תמונות הזויות, מוזרות או מסקרנות, שרואים מגובה מטר וקצת, מהר-מהר, בדרך לאיזו תחנת אוטובוס אחרת. משהו כמו "בקו"ם" רק של החיים.

.

היום גם קו 200 כבר לא קיים
ו201 עושה סיבובים גם ברחובות

סתם מספר: היו איזה 3-4 קווים שהופיעו כנוסעים לרישון, ומעולם לא ראיתי אותם. כולם התחילו ב 2 או ב 3. ממצי קו 200 איננו? היה עוד לפני כמה שנים... אולי כל הקונקסים והמטרופולינים חיסלו אותו...

.

אני מניח שיש קשר למטרופולין כי 371 או 351 עושים את ציר רחובות-ראשל"צ-תל אביב מהר יותר

אבל חיפוש באתר אגד מראה אכן שהקו לא קיים עוד.

.

מבנה תחנת הכח ברחוב החשמל.
ובהזדמונות זו אני מזכיר גם את הנעליים בנווה שאנן.

ברחובות הצדדיים היו כל מיני מציאות למיניהן: ספרות זימה ליד ספרים משומשים, בסטות אוכל רחוב למיניהן, דוכני "סחורת מלחים" ספק גנובה ספק מוברחת, בזול ותמיד נתון למיקוח, חנות קטנה, דחוסה ומשגעת (רק אם ידעת עליה, כי השלט היה קטן ודהוי) למכשירי גילוח (מכירה ותיקונים) וצרכי מספרות.
ברחוב אחר היתה חנות קטנה אחרת שהתהדרה בשם "מרכז האווז" ובה יכולת להשיג אווזים שלמים, חלקיהם, כבדים ונקניקים, "גריבאלאך" ושומן אווז, ואם במקרה דיברת הונגרית, אז גם זכית לעדיפות ולפעמים בטעימות מעניינות. ובאחת הפינות הייתה חנות נשק מסתורית שאף פעם לא ראיתי מישהו נכנס או יוצא ממנה. וכמובן - שענים, סנדלרים, משכפל מפתחות עם אלפי קופסאות קטנות של חלקים.

תודה על שהזכרתם לי עולם קסום (כן, קסום, למרות כל הדוחק והצחנה, למרות הזונות והכייסים) שאיננו עוד.

"מי ישמור על התחנה המרכזית"

כתבה וצילום - אלי אלון בNFC

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-65079-00.html