|
04-01-2010, 17:32
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
כתבה מבמחנה על טייסת הכתב"מים הראשונה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי עידו403 שמתחילה ב ""אנחנו ערים בלילה, כדי שאתם תוכלו לישון". ראיון עם מפקד טייסת המל"טים ב NRG"
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/48/17.htm
מדוע כבר לפני 4 שנים היה מותר לאמיר בוחבוט לציין את מספר היחידה ודווקא בעיתון צבאי כמו במחנה זה אסור? מעניין כיצד נקבעת חלוקת המשימות בין מערכי החוזי השונים בח"א - כתב"מים, בלונים ומטוסי תצפית מאוישים.
השכנים מלמעלה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/A709DF6E-D370-4A7B-B016-9B3A60A6942E/0/17s.jpg]
סגן טום. ''נפלו כאן כמה אסימונים''. צילום: אליה טל, "במחנה"
בקרון מלבני ומלא במתגים ובמסכים, יושבים האנשים שמסתכלים על עזה מלמעלה - גם כשאף כוח צבאי אחר לא נמצא בסביבה • מפעילי המטוסים ללא טייס של "טייסת המל"טים הראשונה" בפלמחים ליוו את הכוחות הקרקעיים שפעלו ברצועה ב"עופרת יצוקה" והזהירו אותם מפני מחבלים פוטנציאליים • היום, הם בעיקר עוקבים אחר התחזקות חמאס ולומדים את השיטות החדשות של מחבלי עזה
נועה הורוויץ
לילה אחד בדצמבר 2008 העיר צלצול טלפון את מפעילי המל"טים (מטוס ללא טייס) של בסיס פלמחים. מצדו השני של הקו נשמעה קריאה להתייצב למטס מעל עזה. המפעילים, שהיו מודעים למתיחות באזור, יצאו במהירות מהמיטות, מגלים סביבם משכימי קום נוספים. האדרנלין החל לזרום בעורקיהם, ומִפקדת הטייסת התאספה וערכה קפ"ק פתיחת לחימה.
בלב ההמולה עמד אדם אחד שידע שבאותו לילה, המל"טים לא ישטפו את שמי עזה. "אף אחד פה לא ידע שזה אימון חוץ ממפקד הטייסת דאז", מספר סגן מפקד "טייסת המל"טים הראשונה", רס"ן גיל. "קיבלנו את הפקודה לכניסה לעזה, הגענו לטייסת בכוונה להתחיל לפעול, וכל אחד הבין בשלב אחר שבעצם לא מתרחש שום דבר".
ימים ספורים מאוחר יותר, עברה על הטייסת תחושה של דה–ז'ה–וו: מבצע "עופרת יצוקה" נפתח. תחילה, צוחקים החיילים, היה חשש כי מפעילי המל"טים ושאר אנשי הטייסת יפקפקו באמינות הקריאה להתייצב, אבל דבר אחד גרם להם להבין שמדובר בהקפצת אמת. "קראו לנו ביום שישי, אז זה נשמע אמין", מסביר סגן יונתן, מפעיל כטב"ם בטייסת, "הרי לא היו פוגעים לנו בת"ש בצורה כזאת סתם".
זהה את המחבל
מפעילי הכטב"מים יושבים בבסיס פלמחים, ולא יכולים לראות את עזה אפילו באופק. אבל מהקרון המלבני והצר שממנו הם פועלים - חדרון עמוס במיני מתגים, מכשירי קשר ומסכים - הם נדרשים לזהות אם הדמות שמתקרבת לכוח הקרקעי היא מחבל, חייל שהתנתק לרגע מהכוח או נער שאיבד את דרכו.
הצפייה בעזה מלמעלה דומה להתבוננות דרך קשית. זוהי עבודה מאומצת שבה עשרות פרטים קטנים מתגבשים לכדי זיהוי אחד. מפעילי הכטב"מים מכירים את הרצועה בצורה אינטימית, פרי שהייה באוויר כמעט כל ימות השנה. הם מעבירים שעות מול המסך בלמידת אופי הפעילות של תושבי עזה וחמאס: מתי הם יוצאים מהבית, היכן ממוקמים אזורי השיגור ובאיזו מכונית הם נוסעים.
בסופו של דבר, מתרכז כל הידע הזה לרגע האמת בו צריך לדעת מיהו מחבל ומיהו חף מפשע. אבל גם זה לא תמיד קל. כך, למשל, באחד מימי הלחימה, זיהה סגן יונתן אדם היוצא בריצה מבית סמוך לכוח של חטיבת גבעתי. "הוא ממש לא נראה חייל והוא גם לא נשא נשק, אבל הוא היה 50 מטר מאחורי חיילים שממש לא מודעים לקיומו", מספר יונתן. "מיד העברתי את הדיווח הלאה, אבל ביקשתי שיחכו שנייה, כי הוא לא חמוש".
המלצתו של המפעיל התקבלה. "אנשים נוספים התחילו להסתובב שם, ולא הבנו בדיוק מה הם עושים, אז מסוק ירה טיל לידם לצורך אזהרה", הוא ממשיך. "אחרי זה מסוק אחר ירה עוד טיל ליד הבית, ופתאום יצאו הרבה נשים וילדים עם הידיים למעלה. אתה אומר לעצמך: 'וואו, זו הייתה יכולה להיות טעות מאוד גדולה'. למרות זאת, לא נכנס פה רגש אשמה, כי לצורך העניין, 50 מטר משם ישב חבר שלי שיכול היה להיפגע. באותה מידה זה היה יכול להיות מישהו שיוצא ממנהרה בשביל לשים מטען, ולא חסרים מקרים של מחבלים שהסתובבו עם נשים וילדים כדי שלא יפציצו אותם".
"במקרה אחר", מספר רס"ן גיל, "נתנו סיוע לכוח מחטיבת גבעתי ופתאום זיהינו דמות לבושה במדים עם אפוד עליה, נשק ומכשיר קשר, שמתחילה ללכת 70 מטר מהכוחות. הדבר היחיד שגרם לנו לחשוד בו זה שלא הייתה לו קסדה. התחלנו לעקוב אחריו וראינו שהוא הולך בתנועה מבצעית חשודה. בשלב מסוים ראינו אותו כורע ומתעסק עם חוטים, מתחיל למלכד בובה".
רס"ן גיל מנסה להסביר את גודל הסכנה שנשקפה ללוחמים. "הוא היה על אותו ציר שעוד רגע הכוח יתחיל ללכת בו, ואם לא היינו רואים אותו, הכוח היה עולה על מטען שהיה קשה מאוד לזהות. מהר מאוד עצרנו את הכוח וכיוונו את הלוחמים לבית שבו הוא מתחבא. במצב הזה הם הוציאו את כל האנשים מהבית, ואנחנו יכולנו לומר להם שהאדם השלישי משמאל זה הוא. המילים שלנו מאוד משמעותיות. אם אתה אומר נ"צ לא נכון, יכולה ליפול פצצה על בית שבו שוהים כוחותינו במקום על בית של מחבל".
בדיוק בגלל מקרים כאלה, שיקול דעת הפך למילת המפתח בקרב אנשי הטייסת. כדוגמה, הם מספרים על מקרה בו זיהה מל"ט של כוח אחר אדם שנראה כמחבל שמניח מטען. הבעיה העיקרית הייתה שבסביבתו התרוצצו ילדים. הטייסת, המצוידת במצלמות טובות יותר, התבקשה לספק חוות דעת נוספת על המתרחש. "הגענו למקום וראינו שזה סתם אדם שמושך חוטים של חשמל, אולי מחבר את הטלוויזיה כדי שתחזור לעבוד", מתאר יונתן. "פה זה רגע שאתה מבין שמנעת משהו מאוד חמור. זו סיטואציה שגורמת לרצות לגשת אליה, אבל יש את שיקול הדעת ואת הרצון להסתכל שוב, להיות בטוחים".
לחיות איתם
מערך הכטב"מים נע בציר שבין החיבור המוחלט לשטח העזתי בזמן השהייה בקרון, לבין הניתוק שמתרחש בסיום המשמרת. "אני רואה את זה כיתרון שאנחנו לא מאוימים", גורס סגן מפקד הטייסת. "זה לא כמו מטוס - אנחנו לא צריכים לנקות ציר ובמקביל לדאוג שאיזה פעיל חמאס עם נ"ט לא יפיל אותו. גם פה, בפלמחים, היה 'צבע אדום', אבל בגדול האנשים מנותקים ממלחמה, ולכן כשהם לא במשמרת, הם יושבים במועדון ומשחקים סנוקר או ישנים. הם לא תחת הלחץ שאולי הם יחטפו".
"תמיד כשמתחקרים אירועים אומרים שזה תחקיר לאור הפלורסנטים", מוסיף יונתן. "אז אנחנו, פחות או יותר, נמצאים תמיד לאור הפלורסנטים, ובגלל זה יש לנו גם את הזום–אאוט ואת השנייה להתלבטות".
גם כשהמשמרות עמוסות ובחוץ מתחוללת סערה צבאית, כמו מבצע רחב ברצועת עזה, נדמה כי בטייסת מסרבים להיכנס ללחץ. במקום זאת, בוחרים חייליה להיכנס לסוג של בידוד, אולי כדי לבצע את העבודה המוטלת עליהם טוב יותר. "אני יכול להגיד על עצמי שב'עופרת יצוקה' בחרתי להתנתק מהטלוויזיה ומהאינטרנט", מספר גיל. "במלחמת לבנון השנייה הייתי מפעיל בטייסת והייתי מחובר עם אינפוזיה לחדשות. זה לא תרם לי כלום ואפילו הזיק לי. זה גרר אותי למחשבות שלא היו משימתיות, כמו כמה אנשים נפגעו. כשאתה שומע שלכוחותינו יש נפגעים, זה יכול להכניס אותך לפעמים לקצת זעם. אי–שמירה על ריחוק עשויה לגרום לזה שבשלב מסוים אני לא אקבל החלטה נכונה, כי לפני רגע חבר שלי נהרג ואני עצבני ורוצה להיכנס בכל מי שאני רואה מול המצלמה שלי".
אבל במקביל לתהליך ההתנתקות הנפשי שביצעו בטייסת כדי להבטיח את העמידה במשימות, התרחש תהליך התחברות - לקרקע. שיתוף הפעולה בין הירוקים לכחולים, אחת מאבני היסוד של פעילות הטייסת, הושג בין היתר על–ידי מפעילים שנשלחו למפקדות בעזה וקישרו בין הטייסת לכוחות היבשה. "הם דיברו איתנו ב'חיל אווירית' וזה מאוד הקל", אומר סגן יונתן. "פעם עבדנו במעגלים גדולים, כלומר הייתי מדבר עם החפ"ק שיושב אי שם והוא היה מדבר עם מישהו שמנסה לדבר עם הכוח בשטח בקשר. במבצע, ליוויתי את יחידת אגוז, ואם ראיתי מישהו מתקרב אליהם הייתי מרים טלפון למג"ד ואומר לו שחמישה מטרים ממנו יש מחבלים. זה אחרת לגמרי לדבר ישירות עם האנשים ששם למטה, בתוך הבית. אתה חי את זה איתם".
"זה מטורף", מתאר סגן טום, מפעיל כטב"ם בטייסת, "כוח יושב בתוך בית, מבחוץ יורים עליו. הוא שומע פגזים ופיצוצים ואין לו מושג מה קורה. המל"ט נמצא למעלה ורואה את כל מה שקורה. אני יכול להכווין מסוק לחסל את המחבלים שעומדים שם על הגג ולפטור את הכוח מהעיסוק בזה".
"אני חושב שהחיבור הכי אינטימי והכי ישיר שיש לאיזשהו גורם בחיל האוויר למול הצבא הירוק, הוא אצלנו", אומר גיל. "לרוב, חיל האוויר הוא שותף בקרב: תוקף מטרה עבור כוח או מסייע לו להעביר אותו ממקום למקום, אבל הוא לא עוזר לו לקבל החלטות. אני, לעומת זאת, מדבר עם הכוח היבשתי ועוזר לו לקבל את ההחלטה הנכונה. לכן אני חייב להיות איתו כתף מול כתף, אחרת אני לא עוזר לו".
כמו משחק של מכבי
גשם. עבור הכנרת הוא ברכה, עבור החקלאים הוא מתנה. אבל עבור ה"שובל", כלי הטיס שברשות טייסת המל"טים של פלמחים, מדובר באויב מושבע. לרוע מזלם של מפעילי כלי הטיס, זהו בדיוק מזג האוויר שבו הם היו צריכים לפעול בחלק לא קטן של מבצע "עופרת יצוקה".
העובדה שרצועת עזה היא שטח קטן, ואילו היקף הכוחות שפעלו בה במהלך המבצע היה גדול, יצרה סוג של תחרות בין הכטב"מים. לא קשה לדמיין כמה לא פשוט לתמרן במצב כזה, שבו נוצר פקק תנועה אווירי. "בדרך כלל מחלקים את השטח על פני מאות או עשרות קילומטרים, ופה חילקנו למטרים בודדים וכל אחד קיבל אחריות על כמה רחובות בעזה", מתאר יונתן. "כל אחד ניסה להגיע לגובה ולמיקום הטוב ביותר", מוסיף גיל. "זה היה כמו משחק של מכבי שכולם רוצים לתפוס את היציע הטוב ביותר".
שנה אחרי המבצע ההוא, מתגאים בטייסת על כך שמערך הכטב"מים הוכיח את עצמו והצליח למשוך את תשומת לבם של החלונות הגבוהים בצה"ל. "אחד הדברים המרכזיים שהבינו בצבא ובחיל האוויר זה שמדובר באמצעי אסטרטגי, ושצריך להשקיע בו, לשכלל לו את היכולות ולהגדיל את הסד"כ", מדגיש רס"ן גיל. "למערך הזה יש יכולת בלתי רגילה לתרום לקרב. אם לא היו עושים בו שימוש ב'עופרת יצוקה', אני בספק אם היינו מגיעים לכאלו תוצאות והישגים. ואת זה אמרו מפקדים בכוחות הקרקע".
"אנשים מבחוץ לא ממש מבינים מה אנחנו עושים פה, אבל ממערך שעד לא מזמן היה אנונימי, הגענו למצב בו אנשים מכירים אותנו", מציין סגן טום. "היום מראים בחדשות תמונות וסרטים של הפעילות שלנו, וזה משפיע, בין היתר, גם על הביקוש של אנשים להגיע לשרת פה".
עקבות הלוחמים וסימני זחלי הטנקים כבר נמחקו מאדמת עזה. צה"ל מדיר את רגליו מהרצועה, באופן יחסי, ורק העיניים של מפעילי המל"טים עוד צופות מלמעלה, מתכוננות לעימות הבא. ב"טייסת המל"טים הראשונה" עוקבים אחר הצד השני ולומדים את שיטות הפעולה החדשות שפיתח הצד השני מאז המפגש הקודם.
"אנחנו פחות רואים דברים מתפוצצים בתמונה מולנו, אבל כן רואים את הצד השני משתכלל בכמות האמל"ח וביכולותיו", מספר סגן מפקד הטייסת. "הם מבינים, למשל, שמשך הזמן שהם נמצאים מעל פני הקרקע זה משך הזמן שבו הם פגיעים - אז הם משתדלים להיות שם כמה שפחות. עבורנו זה אתגר, כי בשנייה שמחבל חושף את עצמו, יש לך זמן קצוב לאתר אותו".
"היום חזרנו לשגרה ואנחנו עושים פחות או יותר את אותן משימות כמו שהיו לפני המבצע", מספר טום. "אבל לאנשים כאן נפלו כמה אסימונים לגבי הכוח של הצד השני. אף אחד שם לא פראייר, ולכולנו ברור שהסיבוב הבא הוא עניין של זמן".
"מאז המבצע קלטנו כשירויות חדשות שמשפרות את משך הזמן מהרגע שהחלטת שמה שאתה רואה במסך הוא מטרה ועד שהמטרה מושמדת", מוסיף גיל. "אם עד עכשיו הייתה לנו יכולת השפעה משמעותית, בעימות הבא היא תהיה קריטית. עזה לא נשארת רגועה אף פעם. אני לא נביא, אבל כמו שזה נראה כרגע, היא לא הולכת להישאר רגועה בתקופה הקרובה. אנחנו, מצדנו, מכינים את עצמנו ואת המדינה ל'עופרת יצוקה 2'".
|
|