|
22-07-2011, 09:31
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
תופעות ליווי - כתבה מבמחנה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי amitaikl שמתחילה ב "מתוך הארץ של היום "אנשי המילואים התנגדו להחזרה בכוח של מסתננים למצרים - והנוהל הוקפא""
אשכולות נוספים העוסקים בנושא הגדר בדרום ואבטחת הגבול
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=524473
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=284860
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=540763
http://www.idf.il/1483-12508-he/Dover.aspx
העולם כולו חגג לפני כשבועיים את עצמאותה של מדינה חדשה באפריקה: דרום סודאן. אלא שביחידת ליווי המסתננים של צה"ל - חדשה לגמרי, בסך הכול חודשיים בדרום - יודעים שהמצב אצלם בשטח לא באמת הולך להשתנות
הטיולית מסיימת את הטיפוס על ההר ועוצרת בחריקה, מעיפה אבק לבן לכל עבר. קבוצת הסודאנים והאריתריאים השוכבים תחת רשת הצל הקורסת פוקחת את עינייה בקצב זהיר, מעיפה מבט קצר על הרכב הצה"לי, ואז מנערת את האבק ומתחילה לצעוד. בזה אחר זה הם עוברים מבעד לשער שבקצה המתחם המגודר הצמוד למוצב שליד הר חריף, מרשים לעצמם לחייך חיוך רפה, כמעט בלתי מורגש, המסמן אולי את ההתרגשות מכך שצלחו עוד שלב במסעם המיוזע.
לפתע, תוך שהם מדדים בשיירה מאולתרת, מחליט מפקד הצוות של היחידה לליווי מסתננים (ילמ"ס), סגן שגיא נאמן, לעצור שלושה מהם בצד. כשהם חושפים לבקשתו את רגליהם, מתבררת הסיבה: אוסף חתכים וזיהומים עטופים בתחבושות שנדמה כאילו פג תוקפם.
"תגידי, יש להם אישורים רפואיים?" הוא מפתיע את החיילת שיושבת בש"ג.
"לא", היא עונה ונשמעת מתוחה.
"טוב, אז אנחנו נחזור לקחת אותם מחר".
"מה, למה? שיתייבשו פה עוד יום?"
סגן נאמן לא מתרגש מהחיילת העקשנית, ומפנה את מבטו אל עבר רגליהם של השלושה. מבחינתו הנהלים ברורים - מסתננים פצועים מחוייבים בבדיקת רופא על מנת למנוע מעבר של מחלות, בלעדיה לא יוכלו לעלות לטיולית - והוא מתחיל לבדוק את הרגל המדממת של אחד מהם. אך החיילת בשער מסרבת להוריד הילוך.
"תגיד לי, זו בעיה שלי שהם כאן?" היא צועקת עליו.
"לא, זו בעיה שלי", הוא זורק לעברה בציניות. "מה נראה לך?! זו בעיה של כל עם ישראל".
"נו, והתפקיד שלך זה לפנות אותם כשהם נמצאים כאן".
"התפקיד שלי זה לקחת אותם בריאים, עם אישורים".
בסופו של דבר תחושת הרחמים, עם זירוז משמעותי מהשמש הקופחת, מביסה את הביורוקרטיה - והמסתננים החבולים עולים על הטיולית, עם הבטחה מצד החיילת הנסערת שהרופא כבר בדק אותם, גילה שהכול תקין, ושהאישורים בכתב לא יאחרו לבוא. הרכב העמוס מתניע, ומותיר מאחוריו מזרנים מאובקים ונטושים, שסביר להניח שישמשו כבר בעוד זמן קצר את מסתנני המחר.
לפגוש מבט עצוב
התמונה הזאת, החוזרת על עצמה בצורה כזאת או אחרת כמעט באופן קבוע, משקפת נאמנה את המציאות לתוכה מתעוררים בשבועות האחרונים חיילי היחידה לליווי מסתננים של המשטרה הצבאית. מאז שהחליפו את אנשי יחידת "יעל" ממג"ב, וקיבלו על עצמם את משימת ליווי המסתננים המגיעים לארץ מאריתריאה ומסודאן, פוגשים החיילים האלה מדי יום עשרות פליטים המבקשים לעבור שלב אחד נוסף בדרך לחיים פשוטים יותר. אלה מצפים להם באחת מחמשת נקודות ההמתנה לאיסוף המסתננים שפזורות לאורך הגבול הדרומי, כפכפים מאולתרים מקרטון לרגליהם ומעילי עור לגופם - זכר ללילות הקרים שעברו במסע לכאן - רק מחכים שיקחו אותם הלאה.
אלא שהמשימה הזאת, מתברר, קשה הרבה יותר משנדמה. הקצב בו מועברים המסתננים לנקודות השונות על הגבול לאחר שנתפסו על ידי כוחות הבט"ש לא מאפשר לחיילי הילמ"ס לנוח יותר מדי. הטיולית של היחידה מתפתלת באופן קבוע על הגבול בין הנקודות השונות בדרך למתקן המעצר הסופי באלמ"ר (אגד לוגיסטי מרחבי) קציעות, מתמלאת לאורך הדרך בקרוב לארבעים מסתננים הלומי מדבר, כשקצת אחריה יש כל הזמן רכב ובו צוות מלוחמי היחידה, מנהלי הליווי. עכשיו תמהלו את זה בנסיעה יומית של 500 ק"מ מאילת לקציעות ובחזרה, עם חום תמידי והתמודדות אנושית סוחטת, ותקבלו יומיום לא פשוט מולו מנסים חייליה להתנהל ברגישות ובנחישות: לבצע את המשימה על פי ההנחיות, אך מבלי לאבד את האנושיות - ובעיקר את הסבלנות. הם מנסים, אבל היומיום לא עושה להם הנחות.
"באחד הליוויים שעשיתי נתקלתי בתינוק חולה באחד המוצבים. אמא שלו החזיקה אותו, וכשהוא הפנה את הראש אלינו הבחנו שהפנים שלו מכוסות בפצעים", מספרת רב"ט נועה גרפי, חיילת מהיחידה, בזמן שרכב הליווי הזמני מתמלא לקראת עוד יציאה לדרך. "היינו צריכים להשאיר אותו שם לקבלת טיפול רפואי, לא יכולנו להעלות אותו לטיולית. הוא הסתכל עליי במבט עצוב אבל אסור היה לי להתקרב אליו, בגלל המחלות. יש לי חולשה גדולה לילדים, קשה לי שלא להתקרב. באמת נקרע לי הלב עליהם, על איך שההורים שלהם סוחבים אותם בחום, בחוסר תנאים".
גם סמל רפאל אזוגי, מ"כ ביחידה שזוכה ללוות את המסתננים ממש מקרוב, לצד נהג הטיולית, נזכר בלא מעט רגעים בהם נרטב לו הלב בשיא החום. "פעם אחת, אחרי שעשינו עצירה והיינו אמורים להתחיל לנסוע, אישה שישבה בטיולית עם תינוק הוציאה יד מהחלון ומלמלה באנגלית 'מים, מים'", הוא אומר. "הבאתי לה מים, למרות שיש עצירות אוורור מסוימות שרק בהן אנחנו אמורים לספק להם שתייה, כי אי–אפשר לעצור את הטיולית יותר מדי פעמים לאורך הדרך. מיד עוד אנשים הוציאו ידיים, נופפו עם הבקבוקים וביקשו לקבל גם. הרגשתי לא נעים".
למרות הקושי, לאזוגי ברור איזה ערך מוסף הוא מביא איתו למפגש עם המסתננים. "התפקיד שלי הוא להעביר אותם ממקום למקום, אבל אם אני כבר מבצע את זה חשוב לי לעשות את זה כמו שצריך", הוא אומר. "יש משימה, אבל חשוב להתחשב באנשים שמולך ולהכניס לתוכה כמה שיותר אנושיות".
הנסיעה מתחילה וחיילי היחידה מביטים מנומנמים אל מעבר לגבול שבשולי הדרך. הם יודעים שמצפים להם שם לא מעט מסתננים שהגיעו ביממה האחרונה לישראל, ומרשים לעצמם לשחרר אנחה קלה. בנייתו של פרויקט "שעון החול", גדר בגבול מצרים המוקמת בשנתיים האחרונות בתקציבי עתק של למעלה משני מיליארד שקלים, אמנם צפויה להסתיים לקראת סוף שנת 2012 - אך בינתיים השטח תוסס, ואפילו בקצב מוגבר.
רק בשבוע שעבר ארבעה מסתננים שקלטה היחידה טיפסו מעל גדרות התיל שהונחו בשטח ופצעו את עצמם תוך כדי כך, ואין כאן יותר מדי אופטימיות לגבי המראות איתם צפויים החיילים להתמודד בהמשך. עבור אזוגי וגרפי זה עוד יחסית פשוט - לפני שנכנסו ליחידה העבירו שניהם את השירות במעברים ביהודה ושומרון, והמגע עם אוכלוסייה אינו חדש להם - אך עבור האחרים מדובר במציאות שצריך להסתגל אליה. "אני רגיל מהמחסומים לראות משפחות במצב הומניטרי לא פשוט", מספר אזוגי, "מנגד, יש כאן חיילים שזו הפעם הראשונה שלהם, ובטוח שזה לא הופך את העסק ליותר קל עבורם".
סידני לא מחכה
אחרי קרוב לשעה וחצי בדרכים הנסיעה נעשית מישורית יותר והטיולית והרכב נעצרים בסמוך למוצב כרמית. עוד לפני שיוצאים מהמכונית, מודיע סגן נאמן כי בשל מיעוט של מסתננים המחכים בתחנה, שלב התשאולים - בו מוודאים החיילים את מדינת המוצא, גילו וסיבות הגעתו של כל מסתנן - יידחה לקציעות. בשטח המגודר הסמוך למוצב מחכים כרגע שבעה מסתננים, רובם שוכבים בצפיפות על מיטות ברזל חורקות.
תוך מספר שניות הם כבר נעמדים בשורה מול המ"צ, מחכים להנחיות נוספות. השער נפתח וסגן נאמן לא מבזבז זמן מיותר - הוא שולח את החיילים למלא בתוך המוצב ג'ריקן מים ולהביא איתם את החובש שיבדוק את מצבו של אחד המסתננים שנשאר בינתיים לשבת על המיטה.
בדרך למוצב החיילים שוקעים בשיחה, ובמהרה מתגלה כי אף על פי שהם מהווים נדבך מהותי מהשרשרת המובילה את המסתננים להזדמנות חדשה בארץ הקודש, לחלק מהם תפיסת עולם דומה לזו של תושב דרום תל אביבי מפוחד. נראה שדווקא הימצאותם בשטח, קרוב כל כך לנקודה ממנה מתחילה הסערה הציבורית הנמתחת מהכנסת עד לבריכת גורדון בתל אביב, מאפשרת להם לגבש דעה מוצקה על נושא דילמת קליטת המסתננים בישראל.
"אם השאלה היא האם כל אחד מהחיילים ביחידה מסכים עם ההגעה של המסתננים לישראל אז התשובה היא לא, לאו דוקא", אומר רס"ן דוד זפרני, מפקד היחידה. "ועדיין, בלי שום קשר לזה, כשזה נוגע לאופן ההתנהגות אליהם - הדגשים שלנו הם מאוד ברורים. המשימה שלנו היא לעזור למסתננים להתאושש מהמסע המפרך שלהם ולהעביר אותם ממקום אחד למקום אחר. אין פה חוכמות".
מדיניות המפקד לא נשארת רק ברמת האמירה, ויורדת גם לחיילים בשטח. "זה לא קרה לי עד עכשיו, אבל אם אני אתקל בחייל שמעיר הערה לא במקום במהלך ליווי, אני ישר אעמיד אותו במקום", אומר סגן פבל דורפמן, מפקד אחד הצוותים ביחידה. "גם אם המסתננים שנמצאים מולך לא מבינים אותך - הערכים שלנו, אל מול עצמנו, מחייבים אותנו לדבר אליהם יפה".
ובאמת, נראה שחיילי הילמ"ס לא מוכנים לעשות לעצמם הנחות. הם יודעים שהיומיום המתיש שלהם מתפקד כבר תקופה ארוכה כסוגיה לאומית מטרידה, ואין להם תוכניות להבעיר את השטח רק בגלל גל חום מטריד. מבחינתם, כרגע מה שחשוב הוא להבין כמה שיותר על מה שקורה כאן כדי לא לפעול בערפל - ובאמת, עוד בזמן הכשרתם לומדים החיילים על הרקע של המסתננים, על הסיבות להגעתם ועל הדרך שהם עושים עד לגבול. הלימוד לא נפסק שם, וקבוצת פייסבוק מיוחדת שנפתחה באחרונה אמורה לגרום למשרתים כאן להישאר מעודכנים בחדשות החמות מאפריקה גם בסוף השבוע.
"פתחנו את הקבוצה מתוך רצון שכל אחד ישתף בדברים שהוא רואה בנושא ושכולנו נוכל להישאר מעודכנים. חשוב לי שהחיילים יידעו ויבינו בתוך איזו סביבה הם פועלים ועם מי הם נפגשים", אומר רס"ן זפרני תוך שהוא מנופף בגזרי כתבות ששמורים במשרדו. "הנה", הוא מצביע על כתבה שפורסמה לפני כשבועיים תחת הכותרת "סידני מחכה לסודנים" ומתחיל להקריא. "'הרעיון: אלפי פליטים יעברו מישראל לסידני ויזכו לקבל אזרחות'. מה אני אגיד? שיהיה להם בהצלחה".
הוא משחרר אנחה, ונדמה שהמחשבה שמלווה אותו די ברורה: עד שהחבר'ה מאוסטרליה יסכימו לקלוט לחיקם הבלונדיני את עשרות אלפי הפליטים, הוא את העבודה שלו ימשיך לעשות. גם הבשורות האחרונות מאפריקה, המדווחות על התנתקותה של דרום סודאן מצפון המדינה וההכרזה עליה כמדינה ה–193 באו"ם, לא גורמות לו להאמין שחייליו יכולים להתחיל להתקפל. "זה לא ישנה הרבה, תאמין לי", הוא פוסק, וממהר להדגים מתוך נתוני חודש יוני האחרון. מתוך 999 המסתננים שהגיעו לישראל, רק 170 עשו את דרכם מסודאן. כל השאר הגיעו מאריתריאה, למעט מסתנן אחד שעשה את דרכו מחוף השנהב. "אם מסתכלים על הנתונים, רואים היטב שרוב המסתננים בכלל לא מגיעים מסודאן", הוא אומר. "ככה שגם אם זה יוביל לירידה בכמויות המסתננים שמגיעים מהאזור הזה - עדיין תהיה לנו הרבה עבודה".
להשתדל לתפוס מרחק
אחרי עשר שעות של פטרולים לאורך הגבול המצרי, נדמה שלא נשאר מקום אחד פנוי על הטיולית. היא נכנסת כעת לאלמ"ר הפיקודי ומחנה מול מתקן המעצר הצבאי בקציעות, ממנו יועברו המסתננים ביממה הקרובה ליעד הסופי שלהם: כלא סהרונים. הם יורדים בזהירות מהרכב ומתיישבים לבקשת החיילים בשורות על הרצפה. התמונה הזאת, של קבוצה יגעה ממסע ארוך מול חיילים חמושים, מתקשה להתיישב טוב בדעת. כוונות הצד המכוון טובות, אבל מספיקה תנועה אחת חותכת מדי או צעקה קטנה כדי לגרום לה לצרום. ובכל זאת, מעידים כאן החיילים, רוב הפעמים הכול עובר חלק - ולפעמים אפשר אפילו למצוא בשגרה הלוהטת הזאת כמה חיוכים, בעיקר בחסות פערי השפה.
"אני זוכר שלא מזמן היה בחור אריתריאי שהגיע עם חולצה שעליה הכיתוב 'טונה', כמו הלוגו של פומה", מספר רב"ט שלומי סימן–טוב. "נתנו לו לאכול טונה והצבענו על החולצה. הוא ישר הבין וחייך, ואפילו שחרר איזה צחוק חלש לאוויר. זה היה מרענן. היה גם עוד בחור אחד שהגיע עם פקט של סיגריות, ואיך שהוא בא להוציא סיגריה ניגשנו אליו והדלקנו לו אותה. בסופו של דבר הם מבינים שאנחנו לא עושים מהם צחוק. הם שמעו על ישראל והם יודעים שהיחס שהם יקבלו פה הוא טוב ומכבד. אנחנו בטוח לא גורמים להם לחשוב אחרת".
שלב התשאולים מתחיל ונראה שהמסתננים ערוכים אליו לא פחות מהחיילים שהספיקו לקיים אותו מספר פעמים בחודש האחרון. "מישהו דובר אנגלית?" שואל רב"ט מקס ליבנסון את הקהל שיושב מולו. מסתנן לבוש מעיל שחור קם. "איך לא חם לו ככה?" תוהים החיילים בזמן שהוא תופס את מקומו ליד הרכב. אחרי כך, בהתאם לסדר בו קוראים להם, קמים המסתננים ומעידים בקור רוח על מוצאם, על בני משפחה וחברים קרובים שכבר צלחו את המסע לארץ, ועל הסיבה שגרמה להם לכתת רגליהם במדבר עד שהגיעו לישראל.
"הראיונות יוצאים בסופו של דבר די שטחיים", מעידה רב"ט גרפי. "הם עוברים צ'יק צ'ק, פשוט כי המטרות שלשמן הם באים הן לרוב זהות - 'פרידום אנד ג'ובס'".
רצף השאלות מוכן מראש, ולא נראה בינתיים שהחיילים נתקלים בתשובות שונות מהרגיל. הם שומרים על ארשת פנים רשמית ומקפידים על מרחק פיזי מהמתושאלים. "אין לדעת עם איזה מחלות הם מגיעים, לכן ההנחיה שלנו היא לא לעמוד מולם אם הרוח לכיוונך, ובאופן כללי להשתדל לתפוס מרחק כלשהו", מסביר סגן נאמן.
ובכל זאת, נראה שאת החיילים המסיימים עכשיו את רצף התשאולים מטרידה כעת סוגיה אחרת מאשר מחלות שאולי נישאות באוויר. היום נגמר, המשימות שלהם הושלמו - ושוב צריך להכנס לרכב ולהתחיל לנסוע בחזרה לאילת, בסיס הבית. זה לא היה קל בהתחלה, ונראה שקשה להתרגל לזה גם עכשיו.
"מהמפגש עם המסתנן אנחנו פחות מתרגשים מאשר מהנסיעה בשטח, במרחקים ארוכים, בעייפות ובשחיקה מאוד גדולים", אומר זפרני. "מספיק להסתכל על המפה ועל הדרך שהחיילים צריכים לעבור כל יום מאילת ועד הנקודה הצפונית כדי להבין שזה אחד האתגרים המהותיים שאנו נדרשים להתמודד איתם. זה לא פשוט בכלל, אבל אנחנו לא מוותרים"
|
|