19-08-2011, 20:10
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 09.12.06
הודעות: 12,669
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ella...ella שמתחילה ב "It's time to be a big girl now And big girls don't cry"
אבי נפטר מסרטן כשהייתי בת 17.
האם יכולנו לעצמנו לשקוע במרמור? "למה אנחנו?" "מה נעשה?". אין ספק שזה האט הרבה מאוד מהחיים שלנו, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לתת לזה לעצור אותנו. המשפחה תפקדה על אוטומט, כל אחד תרם את חלקו ע"מ שהחיים ימשיכו, שאבא יקבל טיפול ושהבית ימשיך לנוע כסדרו. אם לרגע אמא שלי הייתה מרשה לעצמה ליפול, אין ספק שהתהליך היה יכול להיות הרבה יותר קשה. וזה לא שהיא הייתה עצמאית קודם לכן, אבא שלי עשה הכל, החל מנהיגה (אמא לא נהגה כ-25 שנה), לפרנסה, לחשבונות, מיסים, אחזקת הבית וטיפולו. הכל. אמא שלי כמעט ולא הייתה מעורבת. אבל כשהמחלה התגלתה, היא הייתה חייבת לקחת פיקוד, ללמוד, לחלק את המשימות בין האחים.
היינו חייבים להמשיך. וגם אתם. זו אבידה נוראית, מי כמוני יודעת, ועם הזמן הכאב נעשה חד יותר, למרות כל הקלישאות שסיפרו לי עד כה. אבל אין ברירה, זהו חלק מהטבע ואנחנו חייבים לתפקד הכי טוב עם הקלפים שניתנו לנו, גם אם היד שלנו גרועה.
אמנם התהליך היה ממושך (3 שנים) ולא פתאומי כמו שלך, אבל המסר אותו מסר.. אם את לא יכולה להשען על המשפחה שלך, תשעני על החברות ומהן תנסי לשאוב את הכוח להרים גם את שאר המשפחה.
המשפחה מעל הכל, נכון? זה הערך שחונכת עליו? אז עכשיו את צריכה ליישם אותו. זו לא חוכמה להיות מלוכדים כשהחיים הולכים למישרין, החוכמה היא לדבוק בערך הזה כשהכל נראה כאילו מתפורר לנגד עינייך.
זה אתגר רציני (מנסיון) אבל ברגע שאת עוברת אותו, את גם מבטיחה לך חיים טובים בהווה, וגם כלים טובים לאתגרים הבאים שיבואו (ויבואו).
בהצלחה, ואת תמיד מוזמנת לפנות אלי בפרטי או ע"ג הפורום 
יעל.
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
והלכתי .
מנהל פורום 
מצב כלאיים
