הביטוי "ברת לב" משמעו - תמימה.

אני יודע ש-בר משוייך לבנים בלבד. בן=בר, ברי, לא ברות אלא בנות, לא ברת אלא בת.
גם אם "ברת" כן קיים איפשהו במקורות או בארמית - הוא לא ממש נפות או מקובל.

אז האם "ברת לב" זה ביטוי תקין?

מצד אחד אתה צודק, "בר" הוא בן, והמקבילה הנקבית שלו היא "בת", מכאן ש־"בר מזל" הופך ל־"בת מזל", "בר קיימא" ל־"בת קיימא", וכו׳.

אלא מאי? שמקור ה־"בר" בביטוי "בר לב" הוא שונה, שם הוא מלשון "נקיות", "בר לב" הוא בעל לב נקי (מאותו שורש של "בורית" = סבון), והמקבילה הנקבית שלו היא "ברה" = נקייה.
ולכן "בר לב"/"בר לבב" באמת הופכים ל־"ברת לב"/"ברת לבב".

מקור הביטוי:
"מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" (תהילים, כ״ד, ג׳–ד׳‏)


תוספת: ה־"בר" שב־"בר מינן", דרך אגב, לא קשור לשניים הקודמים. שם "בר" הוא מלשון "חוץ", כמו בביטוי "אין תוכו כברו", וכן חיית־בר להבדיל מחיית־בית.
"בר מינן" הוא מילולית "חוצה מאיתנו"/"מחוץ אלינו", המקבילה הארמית ל־"לא עלינו", ומפה בא בהשאלה הכינוי לנפטר.
יוצא מכאן, שהצורה הנקבית שלו אף היא "בר מינן", ולא "ברת מינן" או "בת מינן" או תפלצות לשוניות כאלה ואחרות.

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

בעברית, "בן־" או "בת־" מסמנים גם הקטנה:
בן־בקר (פר צעיר), בני־צאן (גדיים, טלאים), בן־פטיש (פטיש קטן); בת־עין, בת־צחוק, בת־קול.
ומכאן, בלשון המשנה: בר־חולייה – חולייה קטנה וקלושה.
(מתוך "לשון וסגנון", אבינרי ואורינובסקי, יזרעאל)

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן