בעזרת השם, בימים הקרובים אני אשב להקליד את יומן המסע שכתבתי ביומיים וחצי המטורפים של המסע מאשדוד לכינרת. כמו"כ אעלה תמונות מהמסע.
יצאתי מהבית ביום ראשון ב6:45 בבוקר והגעתי לחוף צמח ביום שלישי (אתמול!) בסביבות השעה 12:00. לינה היתה בשטח וכל הציוד היה על האופניים ועל הגב. נסעתי עם חבר וללא רכב ליווי.
אשמח לענות על שאלות.

אני מחכה בקוצר רוח

אני אתן לך טיזר קטן: עקב אילוצים "ביטחוניים" נאלצנו לקפל בחופזה את האוהלים שלנו בסביבות חצות וחצי ולרכב כחצי שעה למקום לינה אחר. זה קרה בלילה השני, לא רחוק מהעיר עפולה.

בס"ד



הכנות:

הכל התחיל כששכן שלי,(שקוראים לו קובי) שאוהב לרכב על אופניים, סיפר לי שהוא חולם לרכב מהבית לכינרת. מכיוון שאני אוהב לרכב, ומאוד אוהב אתגרים, מיד אמרתי לו שאני מוכן לצאת איתו למסע שכזה. אשתי היתה שם ואמרתי לקובי שאנחנו עכשיו סוגרים תאריך לפני שהנשים שלנו יטילו לנו וטו. וכך זה התחיל.



בשבועות שעברו מאז עשיתי הרבה הכנות לקראת המסע. אני חייב להודות שזה היה האתגר הגופני הגדול ביותר שאי פעם התנסיתי בו. אמנם בעבר רכבתי מרחקים של 50-60 ק"מ ואפילו יותר אבל זה היה באופני כביש, זה היה עם משקל של מים ותו לא. הפעם מדובר במסע שכולל עומס גופני ומשקל רציני על הגב.

הקפדתי לרכב לפחות פעם בשבוע, לפחות 3 שעות בכל רכיבה. לפעמים בימי שישי הייתי עושה מסלול "סובב-אשדוד" של כ20 ק"מ. לפעמים הייתי רוכב אחרי העבודה (בשביל להרגיש את המאמץ). הייתי מעמיס על עצמי משקלים, נוסע עם ציוד על הגב, משקולות על הרגליים.

באותם שבועות גם השקעתי מבחינה כספית. קניתי תיק גב טוב, שק"ש חדש ומלא דברים קטנים שמצטברים (פנס ראש, תיק ע"ר, משאבה קטנה, וכו)

הכנה נוספת שעשיתי היה לימוד התוואי. פתחתי מפות, נכנסתי לגוגל-ארץ, התקשרתי לקק"ל, התייעצתי עם רוכבים מקצועיים. התוואי בגדול הוא אשדוד-יבנה-ראשל"ץ-חולון-ת"א-רמת השרון-הרצליה-כפר שמריהו-רשפון-יקום-אודים-נתניה-כפר ויתקין-חדרה. לינה בלילה הראשון ביער חדרה. יום ב': חדרה-פרדס חנה-כרכור-עין עירון-מחלף עירון-רגבים-גבעת ניל"י-פארק רמות מנשה. לינה בהר גחר. יום ג': יציאה מפארק רמות מנשה-מגידו-כביש הסרגל-עפולה-בית-שאן-בית יוסף-ירדנה-נהריים-חוף צמח-טבריה. קלי קלות.



יום א:

התכנון היה לצאת לדרך כ5-10 דקות אחרי תפילת שחרית, קרי לצאת בשעה 6:45 בבוקר שזה מאוחר יחסית לרוכבי אופניים אבל מה לעשות שלהתפלל במניין זה דבר חשוב. התכנון ליום הראשון היה לאכול ארוחת בוקר בת"א ולשחות שם בים ולהמשיך עד פארק אודים ולאכול שם ארוחת צהריים.אחר כך נתניה-חדרה. לינה באיזור יער חדרה.



מכיוון שההתקדמות היתה ברכיבה על אופניים, אין צורך לתאר בפרוטרוט את הרכיבה עצמה אבל אני אעלה כאן חוויות מהיומיים וחצי שהיו. תוך כדי, אני אתאר את מסלול המסע. בגדול, הרכיבה התבצעה בשלושה מישורים: כביש (שולי הכביש), מדרכות (ושבילי אופניים יעודיים בערים מסויימות) ושבילי שדות. מבחינת התוואי, החלק הכי בעייתי היה למצוא דרך שיעקוף את כביש 65, הוא כביש ואדי ערה (מחדרה דרך אום-אל-פחם לצומת מגידו). בפועל, השתמשנו בפארק רמות מנשה כדי לעקוף את הכביש הנ"ל.

כמו"כ, המטרה היתה להימנע משימוש בכבישים מהירים (כביש 2, 4, וכו) ולא להתרחק יותר מידי ממקומות יישוב. לכן בחרנו לרכב בתוך הערים הגדולות ולהינות כמה שאפשר בשימוש בשבילים יעודיים לרכיבה על אופניים כמו בעיר ראשון לציון, ותל אביב. במהלך האימונים ולמידת התוואי, גילינו שביום הראשון, ברגע שנכנסים לראשל"ץ עד שיוצאים מרישפון אנחנו נמצאים פחות או יותר בעיר, על המדרכה ובטוחים יחסית. מה שנקרא: מראשון עד רשפון.

וכך היה: יצאנו כמובן חצי שעה מאוחר. רכבנו עד יבנה והמשכנו צפונה בשימוש שבילי שדות הקרובים לכביש 42 עד מחלף עין הקורא. בדרך עצרנו עצירות "טכנית" בשביל לשתות מים ולאכול חטיף אנרגיה או תפוח. וכדי לצלם כמה תמונות.

נכנסנו לראשל"ץ דרך מחלף עין הקורא ומצאנו את עצמינו ליד מרכז בן-גוריון. המשכנו עד שדרות משה דיין ועלינו על שביל אופניים עד שעברנו את איזור המסחרי של קניון הזהב. עד שם הקטע הכי קשה היה באיזור צומת בית-עובד שבו היינו צריכים לטפס על גבעה שהובילו בסופו של דבר לשמורת "הכורכר" השייך לנס ציונה. חוץ מאותו טיפוס, רוב הדרך היתה דרך מישורית.

2 רמזורים לאחר קניון הזהב, פנינו צפונה (ימינה) לכיוון חולון. חצינו את חולון עד כיכר הלוחמים והמשכנו עד הכניסה לת"א. עברנו מתחת לגשר כביש 4 והמשכנו מערבה עד שדרות ירושלים ביפו. בדרך עצרנו ברמזורים וניצלנו את העצירות בשביל לשתות. כך לא היינו צריכים "להמציא" עצירות מיותרות. כשהגענו ליפו פנינו שוב צפונה עד תחילת הטיילת של חוף ת"א. עצרנו עצירה ראשונה גדולה בשביל לאכול ארוחת בוקר. אני הכנתי מראש סנדוויץ עם גבינת שמנת ודג סלומון. קובי הביא איתו פיתות וחומוס. זה היה בסביבות השעה 10:30. לפי התכנון היינו צריכים להגיע לנקודה זו כבר בעשר. אז אנחנו עדיין בפיגור של כחצי שעה. נחנו עד 11:00. בגלל הזמן הדוחק, ויתרנו כניסה למים להתרעננות לכמה דקות. לא נורא, נוכל להיכנס למים גם בנתניה.

סוף כל סוף סיפור קצת שונה, אין לך מה לייבש אותנו עם הפסקות ארוכות...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

בסביבות השעה 11:00 המשכנו ברכיבה צפונה לורך הטיילת של תל אביב, חלפנו על פני חופי הרחצה, ומסתבר שיש אפילו חוף רחצה מיוחד לכלבים משוחררים. איזה מתחשב מצידם. הגענו עד נמל תל אביב ומשכנו עד שפך הירקון ואז חתכנו ימינה (מזרחה) לאורך הטיילת של הירקון, שיש בו שבילים מסומנים לרוכבי אופניים. מדי פעם חלפנו על פני גשר שחוצה את הירקון. לא מיהרנו, אז רכבנו בקצב בינוני, כך יכולנו להינות מהיופי, מהירוק שמסביבינו. וכך המשכנו עד פארק גני יהושוע. כשהגענו ללב הפארק, לא רחוק מהאגם, חתכנו שמאלה והמשכנו עד צומת רוקח-שטרית והמשכנו על השבילים לאורך רח' שטרית. עברנו בין המשרדים של האיגוד האולימפי לבין אצטדיוני הדר יוסף והגענו לרח' רוזן. עלינו צפונה עד מחלף הפר הירוק ועצרנו בתחנת הדלק לכמה דקות. בעיקר בשביל שירותים. אחרי 10 ד' הפסקה המשכנו צפונה ונכנסנו לרמת השרון, המשכנו על המדרכות, כשרוב הדרך עליות וירידות אבל לא קשה במיוחד. נכנסנו להרצליה, ופנינו מערבה בר' קוק, וצפונה בז'בוטינסקי. גם שם יש שבילי אופניים על המדרכות, כשרוב הדרך מישורית. נפגשנו עם הקצה הצפוני של כביש 20 ונכנסנו לכפר שמריהו. שם המדרכות צרות מידי אז המשכנו על הכביש שבתוך הכפר, ברחוב הראשי, הוא רחוב הזורע.. נכנסנו לרישפון וחלפנו על פני בית השגריר הקפריסאי והמשכנו ברח' הפרחים עד היציאה הצפונית של רשפון. התחברנו לכביש גישה שמקביל לכביש החוף. אומנם רכבנו על הכביש אבל הוא הרבה פחות מסוכן מכבישים רגילים. הכביש הזה הוביל אותנו הישר אל הישוב יקום, כשיכולנו (אבל לא רצינו) להתחבר לכביש שמתחבר לגעש-שפיים. בתחנת הדלק יקום עצרנו לכ20 דקות. תחנה הבאה: אודים, ואז נתניה. נכנסנו לשמורת אודים, שבו יש קטע מאתגר, עם עליות קשות וירידות קשות עם אבנים. בסופו של דבר רכבנו לאורך נחל פולג, שכבר היה יבש בחלק הזה, עד שמורת אודים, עד האנדרטה של שלשת מקימי אודים שנהרגו בתש"ח. שמורת אודים היא התחנה הגדולה שלנו, אז פרקנו את הציוד מהאופניים במטרה לנוח כחצי שעה לפחות. זה כבר 15:00 בצהריים ואנחנו בפיגור הולך וגדול. כנראה לקחנו עד עכשיו את הזמן.

תמונות: (תל אביב, הכפר הירוק, כפר שמריהו, אודים)

איזה כיף לקרוא!!

תודה.

המסע הזה היה מאוד קשה פיזית. את אמא? יצא לך פעם ללדת? אז זה כמו לידה מהמובן שתוך כדי אני נשבע שאני יותר לא עושה את זה. ועכשיו, שבוע אחרי אני מוכן לעשות את זה שוב!

עדיין לא היה לי העונג אבל אני חושבת שאני יכולה להבין למה אתה מתכוון...

לאחר מנוחה ואגירת כוחות בשמורת אודים המשכנו ברכיבה. עברנו מתחת לכביש 2 ונכנסנו לנתניה מהכניסה הכי דרומית שלה. רכבנו ורכבנו בערך שעה כדי לחצות את כל נתניה. עצרנו בקניון השרון בשביל לקנות אוכל לארוחת ערב. קנינו פסטה, שתיה, וגם כמה דברים לארוחת בוקר כמו פירות וירקות. קניתי גם בקבוק שוקו גדול. שיהיה גם. המשכנו דרך רחוב עמק חפר עד היציאה הצפונית של נתניה והתקדמנו לתוך מושב אביחיל. יצאנו מהמושב וטיפסנו (רגלית) על גשר להולכי רגל סמוך למחלף חבצלת.

מפאת קוצר הזמן עשינו מעשה שטותי ומסוכן. במקום לזגזג בין הישובים (בת חן, ביתן אהרון, כפר ויתקין, גאולי תימן, כפר הרוא"ה, חיבת ציון, חרת לאת), החלטנו לחתוך דוך על השוליים של כביש החוף. ס"ה רכיבה של כמעט 11 ק"מ על השוליים, דרך המחלפים חבצלת ובית ינאי. בדיעבד זה באמת היה טפשי למרות שאף אחד מאיתנו לא נדרס. עם כל הסיפורים ששמענו על רוכבי אופניים שנדרסים בשוליים. רוב הדרך השוליים היו יחסית רחבות אבל היו 2 קטעים (שחצינו גשר מעל נחלים) שהשוליים היו מאוד צרים.

מתוך החלק הזה של הרכיבה, החלק שהכי הכניס אותי לשוק היה כשרכבנו ליד קניון M הדרך. לא חלמתי שאי פעם אראה את הקניון הזה ברכיבה על אופניים. לצערי לא עצרנו שם. כמו כן לא שחינו בים של נתניה. אז כנראה שבטיול הזה נשחה רק בכינרת. בעצם יש את המים של רמות מנשה אבל זה לא ים, זה "רק" נחלים.

עקפנו את כל יער חדרה ממערב ונכנסנו בסביבות השעה 18:00 ליער חדרה מכיוון תחנת הרכבת של חדרה. כשהגענו קרוב לכניסה של היער, ראינו סימון שבילים של שביל חוצה ישראל. נכנסנו ליער, והתחלנו להתמקם ללינת שטח.

תמונות:
אביחיל, כביש2, יער חדרה.

התחלנו להתארגן לקראת הלילה. היה ברז מים קרוב אז יכולנו למלא מים ולהשתמש במים "חדשים". הכנו פסטה לארוחת ערב, ואכלנו את זה עם גבינת פטה. ותה. הספקנו לפרוס את האוהלים עוד באור יום אבל עד שהאוכל היה מוכן כבר היינו צריכים להדליק פנסים. כל אחד מאיתנו הביא אוהל ל4 משלו אז יכולנו לשים את האופניים שלנו בתוך האוהלים. בתכלס' כשהלכנו לישון כל הציוד היה בתוך האוהלים. מיקמנו את ה"מחנה" במרחק סביר מתחנת הרכבת אז מידי פעם שמענו את הרכבות מתקרבים ועוצרים בתחנה. אז זהו, עברנו יום רכיבה של כ90 ק"מ ואנחנו כמעט מחצית הדרך לכינרת. מחר נעשה עוד כברת דרך ליעד.

אנחנו מתלבטים אם להמשיך עם התוכנית המקורית ולעשות מחר יום רכיבה קצר של כ50 ק"מ ולהגיע "רק" עד פארק רמות מנשה ולישון בהר גחר או להמשיך משם לכיוון עפולה. פתחנו מפות ונראה שאם נמשיך לעפולה אז אפשר לישון מחר בעין יזרעאל או במעיין חרוד או משהו כזה. נראה כבר. קודם נישן היום, ונראה כמה כוחות יהיו לנו למחר בבוקר. לפי התכנון, נקום מחר בסביבות 04:00-05:00, נתארגן על קפה, נתפלל ותיקין בזריחה ואז נתחיל לרכב לכיוון חדרה-פרדס-חנה-כרכור.

את היום השני התחלנו טיפה באיחור. אומנם קמנו ב4:15 בבוקר אבל יצאנו רק כעבור שעתיים. למה? כי לקחנו את הזמן. עד שהכנו קפה, עד שקיפלנו את האוהלים. בכל מקרה לא יכולנו להתפלל שחרית לפני חמש וחצי אז לא היה טעם למהר. חשבנו אולי להתחיל ברכיבה ולעצור להתפלל בדרך אבל שנינו לא אהבנו את הרעיון כל כך.

אז ישבנו ולקחנו את הזמן. בסופו של דבר התפללנו והתארגו וקיפלנו את הציוד ויצאנו לדרך. המסלול שלנו ליום השני מתחיל מיער חדרה, יצאנו מהיער, חצינו את כביש 4 ונכנסנו לעיר חדרה. עצרנו יחסית קרוב ליציאה הצפון מזרחית של העיר בשביל לאכול (לא היינו מספיק רעבים לפני כן). אכלנו ארוחת בוקר על הדשא של תחנת מכבי האש של חדרה. השתמשנו גם בשירותים שלהם.

יצאנו מהעיר חדרה ורכבנו על השול של כביש 65 עד הכניסה לצומת של פרדס חנה. פנינו שמאלה (צפונה) ורכבנו כ4 ק"מ עד הכניסה לתוך העיר. מסתבר שפרדס-חנה-כרכור הרבה יותר גדולה מחדרה. זיגזגנו בכיוון כללי של צפון מזרח עד היציאה מכרכור לכיוון כפר-פינס ועין עירון. כשלא היינו בטוחים בכיוונים לא התביישנו לשאול אנשים. המטרה שלנו היא להגיע עד כביש 6 ושם להתחבר לשביל אופניים שצמוד לכביש. (כמדוני לשביל הזה קוראים 2 על 6) השביל הזה יקח אותנו עד מושב רגבים, משם לגבעת ני"לי ולתוך פארק רמות משנה. בנתיים לא היו לנו תקלות יוצאות דופן. כרגע נראה שהדבר היחיד שלא תואם את הצפיות הוא הזמן. גם אתמול וגם היום יצאנו מאוחר. אתמול המחיר ששילמנו היה לנסוע על השול של כביש החוף, אני מקווה שהיום לא נצטרך לחוות דבר כזה. למזלינו, אתמול מזג האוויר היה בסדר, נקווה שהיום יהיה גם בסדר.

יצאנו מכרכור, ורכבנו על כביש אספלט שכמעט לא בשימוש, מזרחית לכרכור. הכביש מוביל לעין עירון, חלפנו על פני הכניסה לעין עירון, ירדנו מהכביש והמשכנו ישר (מזרחה) בהתחלה זה היה שביל של שדה ולאט לאט השביל נהיה צר יותר וקשה יותר לעבור. מצאנו את עצמנו יחסית מקבילים לכביש 65 אבל בתוך שדה מעובד, ראינו את הכביש במרחק וידענו את הכיוון הכללי. הגענו קרוב לצומת משמר הגבול, ליד האנדרטה של מג"ב. כדי להשתלב בצומת היינו צריכים לחצות תעלה. ז"א לרדת מהאופניים, להרים אותם ולסחוב אותם לתוך תעלה, ולהעלות אותם, עם כל הציוד לצד השני של התעלה, ואז מעל מעקה הבטיחות. לאחר מכן, דקת רכיבה אחת על השול ואנחנו בצומת משמר הגבול. במרחק, מזרחית מאיתנו ראינו את תחילתה של מחלף עירון, ותנועת מכוניות על כביש 6. מצד ימין (צפונה) ראינו את שביל 2 על 6 שיקח אותנו עד רגבים. אחרי מנוחה של כעשר דקות, בצל העצים ליד האנדרטה, המשכנו לרכב על השביל שלנו.

אז זהו, יצאנו מהערים, ועכשיו אנחנו מתחילים את החלק הקשה, עליות לכיוון רמות מנשה, ורחוק יחסית מהערים הגדולות (ניגוד רציני מהרכיבה של אתמול).

שביל 2 על 6 הוא ישר (רכיבה צפונה) אבל עם עליות רבות. עליה קשה, מישור, ועוד עליה קשה ועוד מישור וכן הלאה. מידי פעם יש ירידה קטנה אבל לא משהו שיכפר על העליה שלפניה ועל העליה שאחריה. חצינו את נחל ברקן, שהיה יבש. (ירידה ועליה) והמשכנו. זה היה קשה עצרנו פעמיים בפחות מ5 ק"מ של רכיבה. בדרך גם פגשנו רוכב אופניים נחמד שעושה טיול בוקר. הוא גר בחדרה. הקטע שלנו עם 2 על 6 הסתיים בירידה תלולה (סופסוף!) ואז חתכנו ימינה ועברנו מתחת לגשר של כביש 6. רכיבה של עוד כ300 מטר, היינו בכניסה לישוב רגבים. עצרנו שם לכמה דקות ואז התחלנו לטפס עם הכביש (צפונה) לכיוון גבעת ניל"י. לא סתם קוראים לזה "גבעה". כ3 ק"מ של עליה (על שול של הכביש) עד הכניסה לגבעת ניל"י. התחנה הבאה: הכניסה לפארק רמות מנשה.

מגבעת ניל"י, המשכנו צפונה כמה מאות מטרים ואז פנינו עם השביל מזרחה (ימינה) מיד אחרי מקבץ של כמה עצים. מכיוון שזו הפעם הראשונה שלנו באיזור הזה, הסתמכנו על המפות שלנו. מכיוון שבהכנות למסע אני ביליתי שעות מול "גוגל ארץ" ידעתי שאחרי גבעת ניל"י שי מקבץ מסויים של עצים ואח"כ פונים. וזה היה בדיוק כמו בגוגל! ממש ככה. הרגשתי שאני מסתכל על השטח מלמעלה.

החצי שעה האחרונה לפני הפניה הזו, היתה מאוד קשה בגלל העליות, אבל מיד אחרי הפניה ראינו שהחלק הקשה רק מתחיל. הכביש הפך מזמן לשביל אבנים והעליה היתה תלולה וקשה. לא היה הרבה צל בחלק הזה של הטיול והתחיל להיות חם.

אחרי רכיבה שנראתה כמו נצח, השביל שלנו התחבר לצומת של כביש סלול כשבצד ימין מפנה לישוב גלעד והשני לישוב דליה. פנינו שמאלה ומיד אח"כ היתה ירידה תלולה וכייפית. הכביש השתגזג (ככה אומרים?) כלפי מטה. ראינו מולינו את מאגר פירחה ואת הגבעות של רמות מנשה. עצרנו למנוחה מול יער הרכפות. על המפה היה סימון של שירותים אבל בפועל לא רצינו להתקרב לשירותים שהיו שם. זה נראה מגעיל מידי. אחרי מנוחה, שבו גם אכלנו כמה דברים מזינים ושתינו הרבה מים, המשכנו ברכיבה כשהיעד שלנו היה קיבוץ דליה. בתקווה למצוא שם מכולת ולאכול שם ארוחת צהריים. אחרי שנחנו מספיק ליד יער הרקפות התחלנו את העליות הקשות באמת של רמות משנה. נסענו רק על הכביש, כי החלטנו שאנחנו לא במצב רוח בשביל הנסיעה האיטית בשבילי האופניים. רצינו להגיע לדליה. באיזור עין פירחה העליות היו קשים מידי בשבילינו אז ירדנו מהאופניים והלכנו כמה מאות מטרים ברגל. הפיתולים של הכביש לקחו אותנו למישור שהוביל בסופו של דבר לקיבוץ דליה. הגענו לשם בערך ב12:00. רכבנו לתוך הקיבוץ ועקבנו אחרי שלטים למכולת.

במכולת קנינו מצרכים לארוחת צהריים (פיתות, פסטרמה, חומוס שתיה) כשהסתובבנו בין השורות במכולת, כמה דברים צדו את עיני. במקרר של הדגים היו גם שרימפס וקלמרי (אני לא רגיל לראות דברים כאלה פה בארץ. בחו"ל, כן אבל לא פה). במדף של הפסטרמה ראינו בייקון. הרמתי חבילה אחת. הכתב היה בעברית. הבייקון תוצרת מזרע. היה כתוב על התווית מה יש בפנים. לא מצאתי הכשר.

הפסטרמה שקנינו היה סנטימטרים בודדים משם.

כשהגענו לקופה לא יכולנו לשלם במזומן, רק באשראי. טוב, נו, קיבוץ.

יצאנו עם הדברים, ואכלנו בחוץ בצל. אח"כ נחנו על הדשא שמול חדר האוכל שלהם. היו שם כמה אנשים ודיברנו איתם. פגשנו תיירים משוויץ. נחנו בקיבוץ דליה כשעה ס"ה. החלטנו לא להמשיך להר גחר אלא לנסות ולהגיע לעפולה ומשם כ9 ק"מ ללינת שטח באחת המקומות שנמצא.

אז מקיבוץ דליה נמשיך דרך עין השופט על כביש 6953 ונתחבר לכביש 66 שיקח אותנו לכביש הסרגל.

אחרי מנוחה ארוכה שהיתה מאוד הכרחית, העמסנו את עצמינו בחזרה על האופניים ויצאנו מקיבוץ דליה. אחרי כ500 מ' פנינו מזרחה לכביש 6953. האיזור הזה של רמות מנשה היה יחסית שטוח (ודי הזכיר לי חלקים מהגולן) אבל העליה לעין השופט היתה קשה. השמש היתה מעלינו והיה חם. מיד אחרי עין השופט הכביש התחיל לרדת לכיוון עמק יזרעאל. רכבנו כמה קילומטרים טובים בירידה שנתנה לנו פיצוי על העליות לקיבוץ דליה. מה גם שהחלק הזה היה יותר מיוער.

המשכנו כך עד כביש 66 ופנינו דרומה לכיוון צומת מגידו. החלק הזה של הרכיבה היה יחסית משיורי אבל היו גם עליות. במהלך הרכיבה שמנו לב שהלאה במרחק אפשר לזהות כבר את עפולה. ואת עמק יזרעאל, שבשלב הזה כבר היינו בפיתחו.

המשכנו כך, על שולי כביש 66 עד צומת היוגב ושם נכנסנו לתחנת הדלק לעצירה. שם קרה הגליץ' הראשון שלנו לטיול. לקובי היה פנצ'ר באופניים. התעכבנו בתחנת הדלק מעל חצי שעה יותר ממה שהיינו צריכים, אבל בזמן שקובי תיקן את הפנצ'ר שלו, אני לפחות התענגתי על משקה אנרגיה בתוך ילו. לפחות היה לי מזגן.

אחרי שהפנצ'ר תוקן המשכנו עד צומת מגידו. החלק הקשה של הרכיבה מאחורינו ואני שמח שהחלטנו לא לעצור בהר גחר אלא להמשיך עוד. יש לנו אנרגיה לעוד כמה שעות רכיבה בקצב בינוני, ואין ספק שנגיע היום לאיזה מעין טוב לישון בו.

מסתבר שלאורך כביש הסרגל יש שביל (שאין לו שם אבל אני החלטתי לקרוא לו שביל הסרגל. מקורי.). השביל הזה נמצא מטרים ספורים מגדר הבטיחות והוא לקח אותנו מצומת מגידו עד צומת הסרגל. שביל ישר, ללא עליות וירידות, ללא פיתולים. כמו הכביש עצמו.

החלטנו לא להיכנס לתוך העיר עפולה ובמקום זאת פנינו דרומה בצומת הסרגל והמשכנו לרכב בשבילים לא מוכרים לאורך 675. מכיוון שהמשכנו עם השביל ולא עם הכביש, מצאנו את עצמינו באמצע שדה בין היישובים גדיש ודבורה. כשראינו שהתרחקנו מהכביש, רכבנו דוך ככול שיכולנו בתוך השדה עד שהגענו למבוי סתום. השדה נגמר ולא יכולנו להמשיך ישר בגלל שהיינו על שפת תעלת ביוב שנחסמה ע"י קני סוף. רכבנו על שביל קשה לאורך התעלה וחיפשנו דרך לחצות אותה. בסופו של דבר נאלצנו מצאנו מקום שבו נאלצנו לרדת מהאופניים ולהעביר את הציוד שלנו דרך התעלה, חלק מהדברים זרקנו מגדה אחת לצד השני ואת האופניים עצמם הרמנו ונכנסנו לתוך הג'יפה. בצד השני המשכנו ברכיבה עד שמצאנו תעלה אחרת, אבל יבשה. גם היא היתה קשה למעבר ומלאה קוצים. נכנסנו ועלינו מהצד השני. הגענו לכביש. מסתבר שזה כביש 6724 שמוביל ליישובים דבורה וברק. (כנראה ע"ש הנביאה דבורה והמצביא ברק?)

מצאנו מקום מוצל ליד שול הכביש שבו יכולנו לנוח מהטראומה (הגליץ' השני). המטרה שלנו: להגיע חזרה לכביש 657 ולהמשיך לכיוון מעיין חרוד.

תמונה שלי מכביש הסרגל.

תמונה מגוגל-ארץ עם סימון של ההתברברות שלנו. הסימון השחור מסמל את הרכיבה שלנו. היינו על השבילים ליד כביש 675 ואיך שהוא הגענו לתעלה. בעסה.

לאחר שהתאוששנו מטראומת תעלת הביוב, חזרנו לכביש 657 ורכבנו בשביל צמוד לכביש. כשהשביל התרחק, עלינו על שולי הכביש. המשכנו ברכיבה מזרחה. הדרך עצמה היתה יחסית מישורית אבל היינו גמורים. דרומית מאיתנו זיהינו את העיר ג'נין. ואת הרי הגלבוע.

אחרי רכיבה שנראתה כמו נצח, הגענו לצומת יזרעאל ומיד אח"כ עליה לא קלה לכיוון קיבוץ יזרעאל. חשבנו להיכנס לקיבוץ כדי לקנות מצרכים לארוחת ערב, אבל כשעצרנו מכונית לשאול איך מגיעים למכולת, אמרו לנו שהמכולת סגורה. זה היה בסביבות 18:15 בערב. ויש לנו רק כשעה וחצי עד החשכה. זה מספיק זמן יחסית למרחק שנשאר לנו להיום, בתנאי שנמצא משהו לאכול. בקיצור, הגברת הנחמדה שעצרנו, ראתה את האכזבה בעיניים שלנו, והיא הציעה לנו לבוא איתה לחדר האוכל של הקיבוץ והיא תגניב אותנו פנימה וניקח לחם וירקות. סירבנו, כי לא רצינו לקבץ נדבות. רצינו לקנות אוכל. למרות ההתעקשות שלה, העדפנו להמשיך ברכיבה ולחפש יישוב עם מכולת פתוחה. זה הרגע שבו הצטערנו שלא נכנסנו לעפולה.

המשכנו מקיבוץ יזרעאל, בעליה לא קלה, כשלא ראינו מה יש בסוף העליה. ידענו רק שאנחנו קרובים לצומת נבות. משם זה "טיול ילדים" למעיין חרוד או לעין יזרעאל. אחרי כקילומטר מקיבוץ יזרעאל, כשהיינו די רעבים הגענו לצומת שמוביל לגלבוע. יש שם מרכז מסחרי קטן ונחמד. ראינו שיש שם מסעדה בשרית כשרה אז החלטנו לאכול שם וזהו. נכנסנו ברכיבה עד הכניסה למסעדה.

אני חייב לתאר את זה. שני רוכבים נכנסים למתחם קניות קטן, רכובים, מזיעים, גמורים מעייפות. עצרנו ליד השולחנות שמחוץ למסעדה. הנוף, אוי הנוף. משהו לא נורמלי. הרגשתי כמו ציפור שמשקיפה על עמק יזרעאל. זה היה נדמה כמו מפה פרוסה מתחתי. כאילו יכולתי לקחת עיפרון ולסמן מקומות על המפה. אין צורך לתאר את האוכל, כי תכלס, רק המנוחה שם, היתה שווה. אכלנו המבורגרים וצ'יפס.

לצערי התמונה-שתיים שצילמנו יצאו מטושטשות. וחבל. מכיוון שהיעד הבא שלנו היה במרחק כ"כ קצר, וזה היה ירידה, החלטנו שאנחנו ממש לא ממהרים. אכלנו לאט. אכלנו בנחת.

השארנו טיפ מכובד.

התלבטנו בין עין יזרעאל לבין מעין חרוד. אני מכיר את מעיין חרוד. יש שם חניון קמפינג מוסדר בתשלום, יש שם בית ספר שדה בתשלום. את עין יזרעאל לא הכרתי אבל ממה שקראתי עליו מדובר במעיין נחמד, עם כמה שולחנות פיקניק. שני המקומות האלה היו עכשיו מתחתינו. צ'יק-צ'ק ונגיע.

אחרי ברכת המזון עלינו בחוסר חשק חזרה לאופניים וירדנו את הירידה לכיוון צומת נבות. רכבנו כ"כ מהר שלא היה לנו חשק לעצור כשחלפנו על פני השלט שמוביל לעין יזרעאל, כך שהאופציה היחידה שנותרה היתה מעין חרוד. בצומת נבות פנינו ימינה (שמאלה זה לעפולה) וכעבור כקילומטר וחצי הגענו לכניסה לקיבוץ גבעונה שבו נמצא מעין חרוד. עוד לפני שנכנסנו לגבעונה החלטנו בכ"ז לחזור למעין יזרעאל. מכיוון שהשמש עמדה לשקוע התפללנו מנחה בצומת נבות.

חזרנו לכניסה לשביל שמוביל למעין יזרעאל עם החשכה. (כולל לעלות חלק מהירידה פנטסטית ממקודם).

וכאן, בעין יזרעאל, קרה הגליץ' של הטיול. כאן קרה משהו לא צפוי שהוריד את סיכויינו להגיע לכינרת. ובכלל לשרוד את הלילה.

ירדנו מהכביש עם חשכה. הדלקנו פנסים, שמנו אפוד זוהר ורכבנו לכיוון מקבץ עצים שמאחריו נמצא המעיין. שמענו במרחק קול של נביחת כלב והתלבטנו אם להמשיך. לפתע, זיהינו אורות של ניידת באה מהכיוון של המעיין, אז נופפנו אל הניידת בעזרת הפנסים והיא הגיע אלינו. זו היתה ניידת של משטרה ירוקה (מתמיד של מג"ב) והם ליוו אותנו עד שעברנו את הכלב. המשכנו ברכיבה של כ100-200 מטר עד המעיין. לא היו אורות במקום אז הסתפקנו בפנסי ראש שלנו. התמקמנו ליד שולחנות הפיקניק ועשינו סריקה מסביב לאזור. היינו האנשים היחידים שם אבל לא היינו לבד. מלבד קירקורי הצפרדעים, שמענו גם יללות של חתולים ואף זיהינו מידי פעם זוג עיניים בוהקות. היו גם דגים במים. והיו יתושים. וכמובן הכלב שנמצא אי שם 100 מטר מאיתנו.

שקלנו להקים את האוהלים על רצפת המבנה שנמצא במרכז המעיין אבל בשביל זה היינו צריכים להרים את האופניים ולסחוב אותם לתוך המעיין.

לאחר הקמת האוהלים, הכנו תה. לא היה לנו חשק לאכול. ישבנו ותיכננו את יום המחרת. למדנו כמה משניות ביחד והתפללנו ערבית. האוירה היתה די מדכאת. הלכנו לישון סביבות השעה 23:00. כל הציוד היה בתוך האוהלים, וסגרנו את האוהלים הרמטית ככל שיכולנו. לכאורה בזה נגמר הסיפור וזה צריך להמשיך: "קמנו למחרת סביבות השעה..." אבל לא.

בערך בשעה 23:30 התעוררנו לקול של מכונית חורקת שעצרה לידנו. מתוך המכונית בקע מוזיקה ערבית רועשת ומתוך המכונית יצאו כמה אנשים. שמענו אותם מדברים סמוך לאוהלים שלנו. קובי ואני לחשנו אחד לשני והחלטנו להזמין משטרה. לא בשביל לגרש חו"ח את הערבים אלא בשביל להעיף אותנו משם. עם ליווי משטרתי. פחדתי שיקרה לנו משהו מהסגנון של אריק קרפ. או משהו כזה.

החלטתי לצאת מהאוהל שלי ו"ללמוד" את המצב. ניגשתי אל הערבים. (הם היו שלושה). אמרתי "שלום" ומיד אח"כ אמרתי "סלאם עליכום". הם ענו בעברית ובערבית ושוחחתי איתם קצת בערבית. הם ישבו מסביב לאחד השולחנות והיו להם מבחר של משקאות אלכהוליים. באותו רגע לא הרגשתי מאויים על ידם אבל בכ"ז קובי ואני התקשרנו למשטרת עפולה ואמרנו להם איפה אנחנו ושיש פה ערבים ואנחנו מבקשים ליווי. בנתיים קיפלנו את כל הציוד שלנו, אבל לא הוצאנו את האופניים ולא קיפלנו את האוהלים שלנו. לפתע, הערבים נכנסו למכונית שלהם, עשו רברס, נכנסו בפח אשפה שהיה שם, ונסעו משם. למרות זאת קובי ואני החלטנו שאין לנו חשק להישאר בעין יזרעאל.

לאחר כמה דקות הערבים חזרו. והפעם הם היו חמישה. התקשרנו למשטרה שוב (ס"ה התקשרנו 5-6 פעמים) ואמרנו להם שיש עכשיו 5 ערבים.

כל הזמן הזה, הערבים עצמם לא פנו אלינו. המכונית שלהם השמיעה לנו מוזיקה ערבית וזה לא הפריע להם שזה מפריע לנו.

בערך 45 ד' אחרי שהתקשרנו בפעם הראשונה, למשטרה, ראינו הבהוב של אורות כחולים. זו היתה ניידת סיור מעפולה. נופפנו אליהם והם הגיעו אלינו. הסברתי להם על רגל אחת את המצב ואם חיכו לנו כמה דקות שנתארגן. תוך כדי הם ניגשו לערבים, ביקשו ת"ז וכאלה. אחד השוטרים ניגש אלי ואמר לי: "זה בסדר, הם סטודנטים". כשסיימנו להתארגן, עלינו על האופניים ועם ליווי משטרתי חזרנו לכביש. רכבנו "כמו מטורפים" על הכביש, שהיה ריק מאדם בשעה כזו. רכבנו עד צומת נבות, ופנינו ימינה לכיוון מעיין חרוד. בסופו של דבר את מה שנשאר מהלילה, סיימנו בתוך היישוב גבעונה. וזה היה הגליץ' של המסע.
היינו יותר מידי בשוק/הלם/עייפים בשביל לנתח מה בדיוק קרה שם בעין יזרעאל.

תמונות מעין יזרעאל:

הסיפור מרתק, כיף לקרוא!
תיקון קטן, היישוב נקרא גדעונה ולא גבעונה.
ולידע כללי, הערבים פה בעמק לרוב לא מזיקים..

+1

לפני שאני ממשיך את פרסום היומן, חשוב לי לציין שהיו לי הרבה התלבטויות בקשר לפרסום הסיפור שקרה לי בעין יזרעאל. שקדתי הרבה על הניסוח של הדברים. לא רציתי להישמע היסטרי מדי מצד אחד, ומצד שני לא רציתי להצטייר חו"ח כגזען. מה שהיה שם, קרה באמת. השאלה היא איך מסתכלים על זה ואיך מנתחים את זה אח"כ. אין ספק שפחדנו. אין ספק שהמוזיקה בערבית שבקע מהמכונית, וקולות האנשים גרמו לנו להגיב כמו שהגבנו. כשדיברנו עם המשטרה, נשאלנו מס' פעמים אם אותם ערבים מאיימים עלינו ואנחנו אמרנו שלא. הם באמת לא איימו עלינו, אבל אנחנו היינו באמצע שום מקום, באמצע הלילה, כשדרך המילוט היחידה שלנו היא באופניים. בדיעבד, יתכן ואם היינו מנסים לחזור לישון היינו מתעוררים למחרת וכאילו כלום לא קרה, אבל אנחנו לא רצינו לקחת את הסיכון הזה. שמענו יותר מידי דברים במדינה שלנו והרבה מהעריכה שלי נעשתה אחרי מתן גזר הדין של רוצחי אריק קרפ.

שאלת מליון$ היא שאלת הפקת הלקחים. איך מפיקים לקחים מסיפור כזה? ובכן: קודם כל, פיקח לא נכנס למקום שממנו חכם יוצא. ז"א מלכתחילה היינו צריכים לבחור מיקום ללינה שהוא יותר בטוח. (ואולי זה שוב היסטריית יתר?) ואולי היינו צריכים למצוא מקום עם אנשים אחרים. אם היו שם כמה מטיילים נוספים עם אוהלים זה היה נראה אחרת?
האם היינו צריכים להתעלם מהערבים לגמרי? אני לא יודע.
האם היינו צריכים במקום להתקשר למשטרה, להתקשר למכר קרוב שיאסוף אותנו? אולי.

מזה הדיכי הזה?

נחזור לטיול? אז את שארית הלילה סיימנו ביישוב גדעונה. ישוב מגודר עם שער חשמלי. אף אחד לא רודף אחרינו. למחרת המשכנו לכינרת.

נכנסנו ליישוב גדעונה. רכבנו אל הכניסה הראשית של המעיין. על השער היה שלט שבו נאמר שהכניסה למעיין אסורה בלילה (אלא אם כן אתה כבר רשום שם). אז המשכנו לרכב עד שהגענו לאכסניה של בית ספר שדה. השומר בכניסה אמר לנו שאין מקום, הכל מלא ושננסה במעיין. (וואלה יופי)

חזרנו לכניסה למעיין וניסינו לשכנע את השומר שיתן לנו להכנס. (אנחנו רק שני אנשים, באנו באופניים, יש לנו אוהלים משלנו, נו זה אמצע הלילה וכו וכו). שום דבר לא עבד ובאמת היינו עייפים, אחרי הטרומה שלנו בעין יזרעאל. בסוף החלטנו להתנחל על דשא של גן שמחקים לא רחוק מהכניסה לאכסנייה. לא היה לנו חשק להקים את האוהלים, מה גם שמזג האויר היה מספיק נעים שיכולנו פשוט לישון תחת כיפת השמים. היינו בתוך יישוב, מאחורי שער חשמלי והרגשנו בטוחים. הורדנו את כל הציוד מהאופניים, פרסנו את המזרונים, שק"שים, שמנו משחה מכובדת של אלטוש. דיברנו קצת על מה שקרה, ולאט לאט נרדמנו. לא ישנו כל כך טוב והתעוררנו מידי פעם. בסופו של דבר בילינו כך את שארית הלילה עד שעלה עמוד השחר. מסתבר ממש במקרה שהתנחלנו מחוץ לבית הכנסת של היישוב. ראינו כמה אנשים נכנסים לבית הכנסת. לקחנו את כל הדברים שלנו ונכנסנו להתפלל. בדיעבד הסתבר לנו שבגדעונה אין מספיק דתיים למניין ביום יום אז כל אחד התפלל לבד. לפחות יכולנו להתפלל כמו בני אדם בתוך בית כנסת, ולא כמו שחשבנו שיקרה וזה להתפלל בחוץ. מה גם, שכל הדברים שלנו הייו במבואה של בית הכנסת ויכולנו אח"כ לנצל את זה ולסדר את כל הדברים שלנו בצנעה יחסית בלי שנצטרך למשוך מבטים של עוברים ושבים. וכמובן שהיה לנו שירותים וגם כיור לצחצוח שיניים. הלילה המדכא מאחורינו, ואילו לפנינו יום שבו נגשים את החלום. להגיע לכינרת. באופניים.

דבר אחד טוב יצא מזה שנתקענו כך. כי לפי התכנון היינו אמורים להתעורר ברמות משנה. לפחות היום יהיו לנו כמה שעות פחות רכיבה מהתכנון. נגיע לכינרת לפני זמן לארוחת צהריים!

אם כבר מזכירים אוכל, החלטנו להתחיל ברכיבה, ולמצוא ארוחת בוקר בדרך. אולי בבית שאן? או לפני?

העמסנו את כל הציוד על האופניים. זרקנו את כל מה שלא היינו צריכים (חצי שקית פסטה שלא השתמשנו בו נתנו לאחד המתפללים, חבל לזרוק אוכל).

התחלנו לרכב. יצאנו מגדעונה ועלינו על כביש 71 לכיוון בית שאן. הדרך לבית שאן יחסית מישורית. ויש שדות שנוכל לרכב עליהם במקום על שולי הכביש.

על כביש 17 רכבנו בקלי קלות. הדרך מישרות, ומצאנו שבילים של טרקטורים צמודים ממש לשולי הכביש. רכבנו עד תחנת הדלק הקרובה ובה קנינו המון ימים. סוף-סוף מים נקיים (מים מינרלים) וקרים! ניצלנו את העצירה בשביל לנשנש על חטיף אנרגיה ועל כמה פירות וירקות. ארוחת בוקר נאכל בהמשך. אולי באיזור בית שאן.

אחרי עצירה ראשונה להיום, המשכנו ברכיבה. חלפנו על פני משהו שנראה כמו בית כלא או בית מעצר. הרכיבה עצמה לא היתה קשה מיד בגלל תנאי הדרך אבל אחרי יומיים רכיבה התחיל לכאוב הישבן. ניצלתי את העובדה שהאוהל והפלציב היה קשור היטב לחלק האחורי של הכיסא אז כשיכולתי להתקדם בלי לפדל ממש, התיישבתי לאחור, על הפלציב, וכך כאב לי הרבה פחות. ככל שהזמן עבר, כך הכאבים גברו אבל התרגלתי אליהם. הנוף עצמו היה יפה. מימיננו רחוק אפשר להבחין ברכס הגלבוע ולפנינו במרחק אפשר לראות את ההרים של ירדן!

לאחר רכיבה ארוכה שנראתה כמו נצח, זיהינו את העיר בית שאן שהיתה דרום-מזרח מאיתנו (לפנינו וימינה).

כשהתקרבנו לכניסה הצפונית של בית שאן, החלטנו להמשיך ברכיבה ולא להכנס לעיר. למרות שידענו שהמשימה שלנו להגיעה לכינרת אכן תתגשם ואפילו בזמן הרבה יותר קצר מהתכנון, לא רצינו לבזבז זמן מיותר בשלב הזה. רכיבה נטו עד היעד. (למרות שעוד לא עצרנו לארוחת בוקר). אחרי שעברנו את הכניסה הצפונית לבית שאן, ראינו שעד כביש 90, יש ירידה תלולה. מכיוון שפה לא היו לנו שבילים, נאלצנו לעלות על הכביש עצמו. ירדנו את אחת הירידות התלולות ביותר שאני אי פעם עשיתי, וברכיבה של מהירות עצומה דהרנו אל עבר כביש 90.

מכביש 90 הנסיעה היא צפונה. דוך עד הכינרת!!!



תמונות:

עמק המעיינות

על השבילים של כביש 71. ברקע: הרי הגלבוע.


הירידה התלולה לכיוון כביש 90. ברקע: ירדן.

בעצם יש במקום שני בתי כליאה שונים:
כלא שאטה וכלא גלבוע

שניהם נמצאים על כביש 71 בדרך לבית שאן? בין בית השיטה לעין חרוד?

שניהם נמצאים מאחורי אותן גדרות,
קצת לפני צומת בית השיטה מצד ימין שלך

במפות של ynet אין שם כלום. בגוגל-ארץ אין כיתובית שתסביר מה יש שם חוץ מתמונה אחת של הגדרות. אז עכשיו אני יודע שיש שם 2 בתי כלא. טוב לדעת.

עלינו על כביש 90, החלק האחרון של המסע. כל דקה שעוברת מקרבת אותי אל המטרה. כל דקה שעוברת הוא שיא אישי חדש. כל דקה שעוברת כואב לי יותר בכל הגוף, בעיקר ברגליים ובישבן.
כביש 90 מבית שאן לצומת צמח הוא יחסית מישורי עם כמה עליות לא קשות וכמה ירידות לא תלולות מידי. צריך לפדל ולפדל. כשיכולנו, ירדנו לשביל שמקביל לכביש, וכשלא היה שביל, נסענו על השול. היתהתנועה של כלי רכב אבל לא יותר מידי. לא הרגשתי סכנה כמו לפני יומיים על כביש החוף. כאן, השוליים לאצרים מידי, ותמיד אפשר לעצור, ולרדת לתעלה בצד הכביש. המשכנו לפדל ולפדל, בלי להחליף הרבה מילים.
כמו תמיד, לא הייתי צריך לעצור כדי לשתות כי היה לי את השלוקר שלי. (מתקן מיוחד של מים שיושב בתוך תיק הגב, מחובר לצינורית ישר לפה).
המשכנו לרכב עד שהגענו לישוב בשם בית יוף. החלטנו שנכנס לישוב הזה ונחפש את המכולת שלהם בשביל ארוחת בוקר. מצאנו די בקשלות את המכולת. המכולשת שלהם כל כך קטנה שאין להם אפילו מחלקת פירות וירקות טריים. קנינו פיתות וחומוס.
התיישבנו ליד שולחן פיקניק שנמצא מחוץ למכולת. היו שם שני נערים מקומיים שקנו ארטיקים והתיישבו לידינו. הם התלהבו נורא משני הרוכבים האלה שהגיעו אי שם מהדרום.
קובי אפילו נתן להם להסתובב קצת עם האופניים שלו. הם הפציצו אותנו בשאלות על המסע וענינו להם בשמחה.
קובי ואני ידענו שכאן, בבית יוסף אנחנו עושים את העצירה הגדולה האחרונה שלנו במסע הזה. ידענו שמפה העצירות היחידות שלנו יהיו טכניות בלבד. השעה היתה בערך 10:00 כשהתחלנו לקום ולהתארגן חזרה לאופניים.
תחנה הבאה: חוף צמח בעזרת השם.

מעולה.איזה כיף לקרא. חלום

תודה.

אז אתה אחד מה 700+ קוראים הנאמנים שלי. מקווה שנהנת מהקריאה וגם נתן לך מוטיבציה לעולות על אופניים ולהתחיל לדווש.

יצאנו מהיישוב בית יוסף, חזרנו לכביש 90 והמשכנו לרכב צפונה. כשראינו שיש שביל נורמאלי קרוב לכביש, ירדנו מהשוליים ורכבנו בשטח, מוגנים יחסית ובטוחים יחסית. כשראינו שהשבילים מתרחקים מהכביש, או שאין בכלל שביל, בגלל תנאי השטח, עלינו חזרה על השול ורכבנו בזהירות. המשאיות שחלפו על פנינו עשו לנו "רוח".

כל הגוף כואב, בעיקר השיבן. המאמץ הוא אדיר אבל מפני שאנחנו יודעים שכל סיבוב של הפדלים, מקרב אותנו אל היעד, המשכנו לנוע. רוב הדרך בחלק הזה של המסע היא מישורית פחות או יותר, אבל גם כאן יש מספר עליות מאוד קשות.

בכל יישוב או צומת שהגענו אליו, עצרנו לנוח כמה דקות בתחנת האוטובוס. החום התחיל לתת את אותותיו.

הנוף מהמם. מלבד העובדה שרואים מפה את ירדן, אפשר לזהות צפונית מאיתנו את ההרים של משולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה, ואת הרי הגולן. בערך מחצית הדרך מבית יוסף לכינרת היתה לנו עליה אחת מאוד ארוכה ומתישה שבעקבותיה ירידה כייפית אך לא תלולה מידי שלקחה אותנו כמעט עד נהריים. שם, בנהריים, עצרנו לכמה דקות מנוחה, כנראה העצירה האחרונה שלנו עד צמח. צילמנו כמה תמונות של נהר הירדן. היינו מאוד קרובים לממלכה הירדנית. בכמה נקודות היינו בקושי 50 מטר מהצד הירדני של הגבול הבינלאומי.

הכביש המשיך ולקח אותנו עד הכניסה לקיבוץ אשדות-יעקב. שנינו ידענו שמפה הכינרת כל כך קרובה שגם אם נחליט להמשיך מפה ברגל נגיע היום לכינרת. בכניסה לאשדות יעקב יש טיילת שמגיעה עד הכיכר של חוף צמח. מפה, רכבנו על הטיילת, שוב בטוחים ממכוניות. השעה הית הבערך 11:45 כשהגענו לאשדות יעקב. המשכנו לרכב צפונה, בקו שיר, על הטיילת, חולפים על פני הולכי רגל, וממשיכים לרכב עד שהגענו לכיכר הראשונה. את הכנרת עצמה עוד לא ראינו, אבל ידענו שהיא ממש פה, אפשר להרגיש אותה.

עוד תמונה או שתיים. עוד טיפטיפה רכיבה, של פחות ממאתיים מטר, והגענו לכיכר השניה.

הגענו לכינרת.

החלטנו קודם כל להגיע למים ואז להחליט על המשך המסע. כנראה שנמשיך לטבריה ומשם אוטובוסים הביתה.

אז פנינו שמאלה, לכיוון טבריה, עדיין על כביש 90, ורכבנו עוד כ2 ק"מ עד חניון "ירדן-כינרת" שהיא החניון הראשון שנמצא על הדרך שלנו, שאפשר להגיע אליו ללא תשלום. נכנסנו לחניון, והמשכנו לרכב, בין הנופשים והאוהלים, והמנגלים, עד שעצרנו כמה מטרים מהמים. קובי עצר. אני המשכתי לרכב עוד כמה מטרים עד שהגלגל הקדמי של האופניים נרטב ממש מהמים.

הגעתי לכנרת.

תם המסע.

נשאר רק להגיע לטבריה ולחזור הביתה.

הצלחנו להגיע לכינרת במסע של יומיים וחצי, כחצי יום פחות ממה שחשבנו, הגענו בריאים ושלמים. שמחים אך כואבים, מרוצים אך גמורים.

הצלחתי לעמוד באתגר הפיזי הגדול ביותר שאי פעם התנסיתי בו.

תם המסע.

תמונות מהחלק האחרון של המסע:

אפילוג:

אחרי שעה במים הצוננים של הכינרת, החלטנו על המשך הלו"ז. קובי רצה לחזור כבר הביתה. לי היה כוח להמשיך לטבריה. אז אחרי חיבוק והמון מחמאות הדדיות, נפרדנו. קובי עלה על אוטובוס בחוף צמח ואני המשכתי לרכב צפונה לאורך כביש 90, כשהכינרת לצידי. נכנסתי לבית עלמין כינרת לחלוק כבוד לשתי משוררות גדולות, רחל ונעמי שמר, אח"כ המשכתי לרכב. הרגשתי מצויין, רק שעדייין כאב לי הגוף. מזג האויר היה חמים. נכנסתי למים שוב בחוף שקמים, שם משלמים דמי כניסה לרכב. הולכי רגל נכנסים ללא תשלום. (ומסתבר שגם רוכבי אופניים נכנסים חינם). אני לא יודע כמה זמן הייתי במים אבל הייתי שם מספיק זמן כדי לשכנע את עצמי שכל המסע הזה היה שווה בשביל שעה של נחת.
יצאתי מהמים, ובלי להתנגב, המשכתי לרכב צפונה. חלקתי כבוד גם לר' מאיר בעל הנס. וכשנכנסתי לטבריה אז חלקתי כבוד גם לרמב"ם. נעלתי ת'אופניים שלי סמוך לקבר הרמב"ם והסתובבתי ברגל בטיילת שלטבריה. אכלתי פיצה.
חזרתי לקבר הרמב"ם. התפללתי מנחה. רכבתי לתחנה המרכזית. חיכיתי כ10 דקות ועליתי על אוטובוס לתל אביב. האופניים היו בבג'אז.
ישנתי חלק מהדרך לת"א. משם אוטובוס הביתה לאשדוד וזהו.
אם לא יהיו הפתעות נוספות, יומן-מסע הבא שלי יהיה בל"נ כשאחזור מאולימפיאדת לונדון.

נראה כמו חתיכת טיול
תודה על הפירוט הרב (במיוחד על איפה העליות)

ודרך אגב היה לי מקרה די דומה למה שהיה לך בעין יזרעאל באחד מברכות הקצינים לפעמים זה פשוט קורה


רק שבמקרה שלי שמעתי מהאוהל כמה פעמים את החברה אומרים "יהוד" שבלילה אתה מריץ סרטים בראש

ובבוקר הבנתי שכנראה שכל פעם שהצטרף אליהם משהו חדש
כנראה ששאל מה עושה שם אוהל והם פשוט ענו לו .