נגמרו לנו קופסאות השימורים,
היא אומרת ומראה לי את המזווה הריק,
לא נותר דבר.
לא ייתכן,
אני טוען,
השארתי במיוחד מספר,
לימים חשוכים כאלה,
למקרי חירום, את מבינה.
אני יודעת,
היא מבטיחה,
אך השתמשת באחרונה,
בדיוק אתמול,
אינך זוכר?
מה אעשה עכשיו?
שאלתי נואש וחסר אונים,
כיצד נוכל לחיות ללא פחיות שימורים?
כיצד אוכל לכתוב?
פניה הביעו צער וייאוש
והיא קרסה לתוך כסא
מבלי לומר מילה.
הרעב שב להציק לי,
וידי צמאו לעט,
לדף,
לדיו.
אך כיצד אוכל לכתוב,
כיצד אוכל להשקיט את הרעב,
כשקופסאות ההשראה שלי,
ששימרתי מזמן
כשהיתה תקופה של שפע,
אזלו ואינם עוד?



רעש מוכר מצלצל באוויר כשמפתח חלוד חודר למנעול חלוד לא פחות, ומניע בריח שנחתם לפני זמן רב. סרחון של רקב ושל עובש חודר לנחיריים כשידית עתיקה חורקת ודלת מתפרקת נפתחת וחושפת אפילה שרגל אדם לא דרכה בה זמן כה רב.