איך אתם מסבירים את זה שיש מילים שאם נשתמש בהן במהלך שיחה אז אנשים יגיבו בפליאה ו/או בזלזול ואיך בכלל נוצר הסיווג שקובע שמילה מסוימת תהיה במחנה המילים "הגבוהות" ומילה אחרת תהיה במחנה המילים "הנמוכות"?

דוגמאות למשפטים שמכילים מילים "גבוהות" כנגד משפטים שמכילים מילים "נמוכות":
"לתחושתי המצב בעייתי" - "אני מרגיש שהמצב לא טוב"
"ברצוני לשוחח איתך" - "אני רוצה לדבר איתך"
"הנני מתרשם שאינך בקיא בנושא" - "אני חושב שאתה לא יודע על מה אתה מדבר"

איך נוצרה המציאות שבה השימוש במילים מסוימות הפכה ללא מקובלת בעוד השימוש במילים אחרות כן מקובלת? הדבר המדהים הוא שקיים מאין קונצנזוס רחב לגבי המילים שמותר להשתמש בהן במהלך שיחה ו"מילון המילים המותרות" האלה נוצר ללא יד מכוונת.

להשפיע על אנשים ברחוב איננו יכולים, ולכן השאיפה ברדיו בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת האחרים
היא "למשוך למעלה". היא אמנם אינה ממומשת במלואה, אולם יש בכוחה השפעה אדירה על הדיבור.

מבחינת תקן: רק לפני כמה עשורים הביעו חכמים את רצונם להתיר "חֶברות" גם שלא בסמיכות (במקום
חֲברות) – משום שלא האמינו שהשיבוש הזה ייעקר אי פעם. והנה, כיום אנחנו עדים להיטמעות התיקון
גם בפי פקידים פשוטים. תיקון הגייה שגויה קשה שבעתיים מהטמעת דרך התבטאות חדשה: "הסלמה"
(תרגום זול לאסקלציה, סולם) התקבל בקלות, ואילו כדי להעלים את ה"הֶבטיח" יידרש, כנראה, יותר מרק הגייה נכונה (

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.: "הֶשקיע").

אני מבקש להפנות אותך לספר הבא, "זמן יהודי חדש" ב, המתאר היטב את הטענה שאתה מעלה (דפדף גם למטה):
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Vie...271.6419.4.none

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

זה נוצר לדעתי מהתרבות של אנשים.

אני בעצמי דוגל בדיבור גבוהה (וגם בכתיבה), וחושב שהנורמה שנוצרה באכולסיית המדברים היא עיוות איום ונורא לשפה העברית. (וגם לשפות אחרות במקרה).

מעבר לשימוש במילים "כבדות", אני חושב שהדיבור של אנשים לוקה במבנה נכון, וביכולת להתבטא.
גם כן שימוש דל בזמנים ובנינים גוער מהרמה.

תאמין או לא אבל יש אנשים של מבינים את אשר אתה אומר בדוגמאות שהבאת, פשוט כי (וסליחה אם אני מעליב) הם קצת דלים בידע.

מעבר לכך שנוא עלי השימוש הגורף בסלנגים, ועיוותים של בני נוער.