"בראשית הרס האדם."

בראשית הייתה הארץ טהורה מכל ומכל, ונפש אדם לא ידעה להשחית בה. ושלווה נחה
בניחותא על פני המים ואדוות השתעשעו בנחל כי נינוח היה, ואין האנושות צפתה בו וזממה
לנצלו לצרכיה. והעולם הבהיק בשלל צבעיו וכל החי ידע וחרד את קדושת הארץ ולא העז
להעלות בדעתו אפשרות לחללה. ותיראה אימא אדמה את תום העולם ותאמר כי טוב.

ויום אחד קם לו אדם ויאמר- אֵל לנו בשמיים ופקוד פקד אותנו לדבוק בו ולקיים את מצוותיו;
וכל אשר אינו מבנינו מות-יומת. ויצא האדם למלחמת חורמה בשבטי אויביו, איש-איש יקטול
בם אשר אמונתם לא שלו. והארץ הייתה למרחץ דמים, ואין היה בנמצא חי אשר לא ידע את
כאב האדם ואת סבלו. ותירא האדמה את פרי בטנה ותזעק את ייסוריה, ועין האדם אינה
משימה בה.

והארץ איננה טהורה עוד- מרחצי הדמים הטילו בה רבב אשר לא ימחה לעולם. אך קדושת
המקום נשמרה, וצבעיו של העולם לא דהו, וכל בעלי החיים המשיכו בסדרי עולמם כי אימא
אדמה שם בשבילם. וכל יצור החי פרט לאדם ידע וחרד את קדושת הארץ ולא העז להביע
בנפשו מאווה שכזה, לחלל את קדושת העולם. ותיראה אימא אדמה את עלומי העולם ותאמר
כי טוב, אך ליבה ניבא לה רעות.

ויום אחד קם לו אדם ויאמר- העולם הזה שייך לי ועלי לעשות בו כרצוני; ו"אימא אדמה"
איננה אלא פרי דמיון של האחדים שאינם מבנינו, הברברים, ואין לנו להתחשב בה. אם כך
אוכל לנצל את הטבע לצרכי ואין עלי להישמר מפני חילול קדושתו. וימציא האדם המצאות, ויקים
האדם מפעלים בכל מקום אשר בו חי, ויבתק את בתוליו של העולם. ויזרע האדם את זרעי
ההרס שלו ברחבי הארץ ועמד על המסלול הבטוח לאבדון יחד עם עולמו שלו אשר שיממונו
נראה עומד באופק; אך לאדם לא היה אכפת. ובני האדם לא וויתרו על מלחמותיהם ונראה
כי שואת המין האנושי עומדת בפתח.

רבים לא שרדו את האפוקליפסה וגם האחדים שנותרו נפגעו ללא תקנה. הגורל של המין האנושי
נגזר להשמדה, יחד גם עם החי על פני האדמה. והארץ כבר לא כפי שהייתה בצעירותה-
השעבוד של האדם על פניה כבר לא ניתן לתיקון. ובעולם שלט הצבע האפור המתכתי והלא טבעי,
ורעש המכונות הבלתי פוסק. חיים רבים לא נותרו עוד על האדמה והמים היו נדירים. ובעולם הזה
לא היה שום זכר לקדושה שהקיפה אותו בעבר.

רק אדם אחד נותר לו על פני הארץ. בעצב הוא ראה את הארץ כפי שהיה צריך לראות קודם:
נאלחת, מזוהמת, מסריחה, מטונפת. יד האדם מחקה את תומתה והרסה את זכותה. והאדם הזה
היה עייף, עייף מדי; וכשעבר מהעולם הארץ נותרה בודדה. ותצעק את מר צערה אבל אף אחד לא
היה שם כדי לשמוע. ואימא אדמה איננה עוד, ואין מי שתמחל;
חלון ההזדמנויות של האנושות נטרק.

וכשבני הדור הקודם הלכו להתנחם בזרועותיו הפרושות של המוות, נותרתי אני עם שיניים כהות
וריאות שחורות מפיח. גורד השחקים שניבט מהחלון צועק כנגד העולם בהתרסה, ומפעלי המינרלים
עושקים את שנותר. וכשם שאימא אדמה נכשלה בתחינתה, כך מאמצי נקבעו לכישלון? מהו הכוח
של היחיד למול הטייקונים והפוליטיקאים? אולי הזקן שלי ידע. אבל הוא כבר לא כאן.

והנה אני ישוב מלפני דף זה אשר לפני זמן מה היה טהור וצח כשלג וכעת מלא בחיפושיות דפוס
אשר אנחנו קוראים אותן אותיות. ומולי פרושה גם הארץ עצמה אשר פעם הייתה טהורה מקודשת
וכעת היא איננה אלא שבר כלי;
רסיס זיכרון של תפארת המין האנושי.

שלום ובורך\ה הבא\ה,

יצירה טובה מאוד, טכנית כתיבה מאוד מעולה, שפה גבוה שהיא תענוג שלם בעצמו.

אבל היצירה עצמה היא לא חידוש, סיפור \ התרחשות אירועים זאת מוזכרת בתנ"ך (ההתחלה) השאר הסטוריה של התפחות התעשיה והאדם.

מה שלוקה ביצירה, כדי להפוך אותה מדבר בנאלי, ליצירה מופלאת הוא נימה ותבונה.
הנימה שבחרת לכתוב בה היא ניטרלית.(והיא לא שימושית בגלל שאין יצוג ממשי בין אמא אדמה לבין בני אנוש)
אומנם לקריאת הסוף מדוכאת. (ובכול זאת לא מספיק).

התבונה הייתה שזה מה שיש וזהו זה - תבונה כזאת היא לא דבר שמצפים ממנו ביצירה (אם זה היה טקסט הסטוריה אז כן), אני לא יכול להגיד לך מה לכתוב אבל אני בטוח שתמצא את התוכן הראוי.

באמרי זאת, אני מקווה שלא העלבת אותך, סה"כ אני מנסה לייעץ בנוגע ליצירה, וזכותך לקחת בעיצתי או לא.

אשמח לראות את דעתך לגבי האמור לעיל (וגם השתתפותך בשאר אשכולי חברי הפורום).
יום טוב,
אמיל.