התרגלתי אליו, לקול שלו, ללחישות שלו, לגוף שלו, לחיבוק שהוא נותן, לחום שלו..
ידעתי שאסור לי להעז ולהתאהב בו. אבל זה קרה.

איך אפשר לאהוב מישהו כ"כ חזק, להפוך אותו לחלק מהגוף שלי, לסמוך עליו שיגן עלי, שבכל רגע בחיים כשאצטרך אותו הוא יהיה שם בשבילי, כי הוא הבטיח.

ופתאום להתרחק...להתנתק...

לא האמנתי שיהיה מישהו בעולם שיחליש אותי ככה. שיגרום לי לרצות לישון ולא לקום.

רע לי. אני בד"כ זורמת הלאה, אבל אני חושבת שהגעתי לנקודת שבירה שלי ואני לא מסוגלת להוציא את עצמי מזה.

אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד וזה חונק אותי.

אני מבין מנוסח הדברים שרשמת שלא הייתם בזוגיות אבל עדיין העובדה שאת בוטחת במישהו,לוקחת אותו למקומות הכי אינטימיים ואז הוא נעלם היא בגידה לכל דבר וצריך זמן להתאושש ממנה.
מה עושים? אין פתרון מהיר וקל אבל אני מניח שהעובדה שנכווית תגרום לך להיות יותר זהירה וחשדנית כלפי אנשים אבל אין ברירה.
מי שיבין אותך הוא חבר אמיתי ומהשאר תיפרדי לשלום

יש לזה את הצד השני. והוא - הבחור לא בחר ללכת. אלא אולץ ללכת. זה יכול להיות ממגוון של סיבות: חו"ל לתקופה ארוכה, עבודה חשובה, הבחורה היא עצמה זאת שסיימה את הקשר, החלטה הדדית וכו'.

כל זה לא משנה את העובדה הבסיסית: נשארה שם אהבה גדולה מצד הבחורה.

את יודעת שיש רק דבר אחד שיכול לאחות לב שבור (מכל סיבה שהיא) - זמן.



את בבעיה. הבעיה שלך היא שלב שלך רוצה לחזור אליו - למרות ששכל שלך אומר לך לא.



אני לא יודע את הסיפור כולו. למה נפרדתם, בני כמה אתם וכו'.
אז בקשר לחזרה אליו - רק את יכולה להחליט.
בקשר להחלמה מהכאב - רק הזמן וריחוק ("רחוק מהעין - רחוק מהלב") יכול לעזור.

מקווה שזה עוזר בקצת...

לדעתי זמן ומרחק רק עושים אשלייה שכאילו כל הכאב נעלם. זה נכון הוא נעלם אבל ברגע שאתה נסגרתה על אצמך אם אתה באמת רוצה את זה או מוכן לקבל את זה, אם לא אז שום זמן ושם נעליים לא יעזרו.
אהבה לא נעלמת עם הזמן היא נהיית יותר חזק(אם כמובן באמת אהבתה או שזה הייתה סתם אשלייה).

לא מסכים. אני מאוד אהבתי את האקסית שלי. היינו בקשר רציני של כשנה וחצי. עברו מאז כשמונה שנים. האהבה שלי אליה לא התעצמה - אלא נעלמה לחלוטין.
נכון, מאז הכרתי את אשתי. אבל גם שנה אחרי שנפרדנו - האהבה שלי לא גדלה אלא ממש ההפך.

תלוי למה אתה קורה אהבה...כל אחד מגדיר לעצמו את המושג והרגש שהולכים ביחד.
לדעתי זמן ומרחק זה לא פונקציה. כמובן ש ככול שעובר זמן הכאב עובר אבל הרגש נשאר.
עדיין נשאר החשק לשמוע את הקול של הבן אדם לראות אותו.

אתה יכול להחליף את הבן אדם במישהו אחר למצוא אהבה חדשה, רק אז אולי באמת תשכח את אהבה הקודמת אבל היא תמיד תשאר לך איפו שהו שם בראש.

לפי הטענה הזאת, גם אם אתה נשוי באושר חמישים שנה - אתה תחשוב לפעמים מה קורה עם החברה הרצינית שקדמה לאשתך ותמיד יישאר בך רגש כלשהו לחברה ההיא.

אני לא יכול להסכים לטענה הזאת. גם מניסיוני האישי וגם מניסיונם של הסובבים אותי.

לא אני לא אמרתי שאני יחשוב מה היה קורה אם...אני לגמרי מסכים איתך שאסור בכלל לחשוב על זה.
כי אם זה קורה אז סימן שלא טוב לך עם הבן אדם הנוכחי...
אני פשוט אומר שיש אנשים שהם תמיד ישארו אצלך בלב גם אם הם לא איתך.