http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=402&loc=2

בזמן שרוב הבנות הדתיות נמנעות מלהתגייס, יש בנות שעל אף ההתנגדות העזה, יצאו לקרב. "זה מה שהמדינה החליטה – זה מה שעושים"

"אני גרה בעלי, אני דתייה, ואני קצינה בצה"ל" - כך מציגה את עצמה סגן משנה מיכאלה יהודי, קצינה באוגדת יהודה ושומרון. יהודי היא אחת מקומץ בנות דתיות לאומיות, שעל אף שהן באות מיישובים דתיים קהילתיים שבהם בנות עושות שירות לאומי ולא מתגייסות לצבא מטעמים הלכתיים, החליטו לשרת בצה"ל.


סג''מ מיכאלה יהודי. "זו המוזרה, הדתייה" צילום: ראובן קסטרו
"אומרים לי כל הזמן, 'את מתנחלת,' 'מתנחבלת,"' היא אומרת. "זה לא נכון, לפי הסטריאוטיפ הייתי אמורה להתחתן לפני שנתיים, להיות עם ילד בדרך, ואם עשיתי איזה שירות למען המדינה, זה בטח היה בגן ילדים, דברים כאלה. אנשים חושבים שאני צריכה ללבוש חצאית עד הברכיים, וללכת עם צמה. אני לא".

"כשהייתי בהשלמה (לקורס הקצינים - חק"ב), נראה לי כאילו כמעט כולם גרים בהוד השרון. הם היו לפעמים מספרים עליי בבית. 'זו, המוזרה, הדתייה, שגרה ביישוב בשטחים'. מבחינתי עלי זה הבית. אנשים חושבים שזה מקום קיצוני. אנחנו הכי ממלכתיים בעולם. אני אומרת בצחוק שאם יגידו לעלי להתפנות, ישלחו את זה בפקס וכולם יתפנו".

בלילה שבו נרצחו חמשת בני משפחת פוגל ביישוב איתמר, לפני חודש וחצי, יהודי סגרה שבת. על האסון ידעה כבר חצי שעה לאחר שאירע, משום שהייתה באוגדה. באותו לילה, היא אומרת, היה פער ניכר בינה ובין מי שהיו איתה במשמרת. "בהם", אמרה השבוע, "זה פגע חזק יותר. הם בכו. אני לא בכיתי. עצוב להגיד, אבל אני אולי רגילה יותר לדברים כאלה.

"כשהייתי בכיתה ה', המורה שלי נרצחה בפיגוע ירי. שנה אחר כך אח של חברה שלי נהרג. עליי זרקו פעם בקת"ב (בקבוק תבערה - חק"ב), והרבה פעמים זרקו עליי אבנים. כשמדברים על הדברים האלו, אני מבינה מה זה. בשבילי זה לא 'נתון'. שואלים אותי, 'איך את ממשיכה לגור שם'. אבל זה הבית שלי. אם מישהו גר בבניין ופורצים לדירה לידו, אז הוא עובר דירה"?

"דברים נוראיים כמו הרצח באיתמר קורים, אבל אנחנו לוקחים את זה לכיוון ההפוך. בדיוק מתוך זה ממשיכים לחיות. ככה מחנכים אותנו. נהרגים סביבך, אז דווקא הולכים לצבא ודווקא נשארים בצבא, ודווקא חיים, ודווקא נוסעים, ודווקא נמצאים".
גיוס בסתר
בכל שנה יש כשבעת אלפים בנות דתיות בוגרות החינוך הממלכתי-דתי. שלושת אלפים מהן מגיעות לצו ראשון. כ-אלף ןחמש מאות בלבד מתגייסות. חלק גדול מהבנות שלא מתגייס, עושה שירות לאומי. הבנות עצמן מסבירות שבכל הנוגע ל"בת דתייה", המנעד רחב. כך למשל, רוב הבנות בוגרות הקיבוצים הדתיים כן מתגייסות. אחוזים נמוכים, הן אומרות, נמצאים דווקא בקרב בנות בהתנחלויות או ביישובים דתיים קהילתיים אחרים.

לא פעם המוסד החינוכי, האולפנה, הוא שמשפיע נגד גיוס בנות. עם בנות שרוצות להתגייס מקיימים שיחות הבהרה, ובהן מספרים על הנזק שיכול להיגרם בצבא. למרבה הפלא, ביישובים רבים שבהם מעודדים גיוס בנים ליחידות מובחרות, הציפייה היא שבנות יעשו שירות לאומי בלבד. ההורים מתנגדים, גם הרבנים ואנשי החינוך. הבסיס, אומרים שם, הוא איסור הלכתי. הבנות האלה, כשהן מחליטות להתגייס, נאלצות להתעמת הרבה פעמים עם קהילה שלמה.

מיכאלה יהודי, למשל, למדה באולפנה "צביה" בירושלים. "לא סיפרתי שאני מתכוונת להתגייס", היא חושפת. "הסתרתי

את זה, כי ידעתי שמסוכן להגיד. לא רציתי שיסלקו אותי מבית ספר. למי ששאל מה אני עושה בשנה הבאה, אמרתי שאני הולכת למדרשה. דתייה מעלי לא תתגייס. זה לא נהוג. כי הן 'דוסיות' כאלה.

אבל בחור שגדל בעלי, הכי ברור בעולם שיהיה בצבא. הדיבור הוא שאם את הולכת לצבא, את הופכת להיות 'אובייקט'. וחוץ מזה, אני לא אעשה שום דבר משמעותי עם הזמן שלי, רק אגיש קפה. כי הבנות בעלי לא יודעת שום דבר על הצבא. לא משנה שהבעלים שלהן הולכים לצבא, ואבא שלהן עושה מילואים עד גיל שבעים. שאלתי חברה, 'איזו דרגה אבא שלך', היא אמרה, 'אין לי מושג'. פגשתי מישהו בקורס קצינים. דתי. הוא אמר לי, 'אם בחורה דתייה מתגייסת, היא לא תהיה אמא טובה לילדים.

בחורה דתייה צריכה לשבת בבית ולדאוג לילדים שלה'. כעסתי. הוא חשב שאם מישהי מתגייסת לצבא, כנראה היא לא באמת דתייה. אני שומרת נגיעה, ומתפללת שלוש פעמים ביום, והכל בצבא. על מדים. אני מנסה להימנע מלהיפגש עם אנשים כמו הבחור הזה. הם לא אוהבים אותי, ואני לא אוהבת אותם".

אין מישהו שלא ירצה לצאת איתך, מפני שהתגייסת?

"בטח שיש. אבל למה שאני ארצה לצאת איתו"?
תפסיקי עם השטויות
יהודי, 20, נולדה בניו זילנד. הוריה חזרו בתשובה כשהייתה בת שלוש. שנתיים אחר כך הם עלו לארץ. התיישבו בעלי "מטעמים כלכליים". בהמשך הגיעה גם האידאולוגיה. "אף פעם לא רציתי לעזוב את עלי" היא אומרת. "אני ערה לוויכוחים שבחוץ מגיל צעיר, אבל מבחינתי אני חיה שם".

כבר כשהייתה בכיתה ו', ידעה שתתגייס לצבא. רצתה להיות לוחמת. בתיכון החלום התחיל לקרום עור וגידים. "מישהי תפסה אותי במסדרון, 'שמעתי שאת חושבת להתגייס'. באותו רגע הבנתי שזה משהו שצריך להסתיר. הנהלת האולפנה הייתה מאוד נגד גיוס בנות. אפילו לא נגד, פשוט לא היה דבר כזה. סיפרתי לכמה בנות שלמדו איתי בכיתה, והן הצליחו לשמור את זה בסוד".

וביישוב?

"אני היחידה שהתגייסה. אני זוכרת שחברה התקשרה ואמרה לי, 'תפסיקי עם השטויות של הצבא'. ניתקתי לה את הטלפון. אחר כך לא דיברתי עם הבנות מהיישוב חודש. בסוף הן התנצלו ועשו לי מסיבת גיוס".

ההורים שלה דווקא רצו שתתגייס. אולי, היא אומרת, בשל העובדה שעלו מניו זילנד. גם מפני שידעו שהיא "חזקה מספיק מבחינה דתית". "תלוי לפי מי הולכים", היא אומרת על האיסור ההלכתי לשרת בצה"ל. "יש למשל בעיה ללבוש מדים, כי זה כאילו בגד של גבר, המכנסיים הצבאיים. אני חושבת שבימינו זה פשוט לא נכון. או העניין שאישה צריכה לצאת מרשות הוריה לרשות בעלה? זה לא קורה ככה, בעולם האמיתי. בחורה שמשרתת שירות לאומי בבית חולים עוברת מהוריה לבעלה"?

בתום האולפנה, למדה יהודי, כמו הרבה מאוד בנות דתיות אחרות בוגרות אולפנות שבוחרות להתגייס, במכינה הקדם צבאית "צה"לי", היחידה לבנות דתיות שמאפשרת להן להתחזק מבחינה דתית, וגם מכינה אותן להתמודדות עם השירות הצבאי. "לי לא הייתה התלבטות הלכתית", היא טוענת. "באחת הפעמים הרצה לנו רב שאמר ש'הפסק' (שאוסר על בנות להתגייס - חק"ב) לא תקף היום.

הוא גם אמר שהבת שלו לא תלך לצבא. אבל הסביר שזה לא בגלל משהו הלכתי, אלא כי הוא היה מילואימניק, ויודע מה קורה לאנשים ברגע שהם מתגייסים לצבא. איך העולם שלהם מתעוות קצת, ואיך הם מסתכלים. זה לא הבהיל אותי".

אביחיל קלוש. הבת הראשונה שהתגייסה ביישוב מעון צילום: ראובן קסטרו
"כישלון בחינוך"
אפילו שזאת פעם ראשונה שאת בחברה מעורבת?

"כן. גיליתי בצבא שאני שומרת נגיעה. זה פשוט משהו שלא עלה לפני כן. אם מישהו בא ללחוץ לי את היד אני אומרת, 'סליחה, אני שומרת נגיעה'. הם קצת נרתעים". היא משרתת כאמור ביהודה ושומרון. "קל"ב", היא צוחקת. לא היה אכפת לה לשרת גם בכל מקום אחר. "אני לא יכולה לראות את היום שבו אני כבר לא אהיה מעורבת בהגנה על המדינה. אני אומרת, 'מה, אני אחיה את החיים שלי כאילו זה לא קורה, כאילו אני כבר לא צריכה לעזור'? אני באמת מונעת את הדברים האלה, הפיגועים. אני עוזרת למנוע אותם".

לפני שבועיים קיבלה אביחיל קלוש ממושב מעון בדרום הר חברון דרגות סגן משנה. קלוש היא הבת הראשונה ממעון שהתגייסה לצה"ל. גם היא דתית-לאומית. החמישית מעשרה אחים. "אולי יש כאלה שיגידו שמה שקרה להורים שלי זה 'כישלון בחינוך'", היא אומרת, "מפני שבת דתייה לא אמורה להיות בצבא. ביישוב שלי זאת לא אופציה. היישוב תומך מאוד בגיוס של בנים. כל היישובים בהר חברון. לבנות אין אפשרות להתגייס. אפילו לא חושבים על זה. ואם מישהי חושבת, ירימו גבה. אני הלכתי בדרך שונה".

מושב מעון צמוד לחוות מעון. אביחיל מדגישה כי אין ביניהם שום קשר. "אני מושבניקית שגרה בהתנחלות", היא צוחקת. המפגשים שלה עם הצבא, היא אומרת, בילדות, כוללים את הפינויים שראתה קרוב לבית, בחווה, ומנגד את ההגנה של החיילים על המושב שלה. "מצד אחד מפגש שמתמודד עם כל הדילמה של חוות מעון", היא מספרת, "מן הצד האחר עומד לך טנק באמצע היישוב במבצע 'חומת מגן'. אז יש אהבה לצבא ומנגד גם צריך להתמודד עם כל הדברים האחרים".

היא גדלה בחברת בנות. כיתות נפרדות כבר מכיתה א'. אחר כך בכיתה ט' עברה לאולפנה בכפר פינס. מתוך 120 בנות בשכבה שלה, רק שתיים התגייסו. "בית הספר לא צריך להתנגד, כי זאת אפילו לא אופציה. אף אחד לא צריך לעמוד ולצעוק שלא עושים את זה, כי זה לא שם. סביבי ראיתי כל הזמן בנות שעושות שירות לאומי, בזמן שבנים הולכים ל'הכי קרבי' שיש. מעון קיים יותר מ25- שנה, ואני הבת ראשונה שהתגייסה מהיישוב.
"נשארתי אותה דתייה"
"אני זוכרת שהייתי בשמינית. כולן הלכו לבדוק 'שירות לאומי'. גם אני. בדקתי אלפי מקומות. חשבתי על כל השיקולים. מצד אחד, זה לצאת מהחברה שלי. גדלתי בבועה וזה לצאת החוצה. חברות שלי היום כבר מתחילות לימודים, מתחתנות. אני בצבא. גם ידעתי שההורים שלי לא רוצים שאני אתגייס. זאת לא הדרך שהם היו בוחרים בה, שהבת שלהם תתגייס. זאת לא הדרך שבת דתייה צריכה לבחור בה.

בת דתייה צריכה לעשות שירות לאומי. גם מבחינה הלכתית זה לא מכובד כל כך. השיקול הדתי, היה אצלי מרכזי מאוד. ידעתי שזה אסור. הלכתי למכינה צה"לי, ושם דנו בזה הרבה. אני החלטתי ש'אני אעבור על ההלכה, ואני אקח את הסיכון על עצמי, אבל אני חייבת לעשות את זה".

ועכשיו, כבר אחרי שהתגייסת?

"נשארתי אותה דתייה. אני לא מרגישה שאני עוברת על הלכה בצעד מטורף. יש פסיקה של הרבנות שאומרת שאסור להתגייס, אבל בעיניי, כאביחיל, זה חשוב פחות".

היא למדה שנה במכינה, ואחר כך התגייסה לחיל החינוך. "יש דילמה הלכתית אם מברכים 'שהחיינו' כשעולים על מדים בפעם הראשונה", היא מספרת. "אני זוכרת שהתלבטתי. כי ברגע שאני מברכת, סימן שאני אומרת שזה משהו לא רגיל, חדש. ואני חשבתי שאולי עדיף שזה לא יהיה משהו שונה".

מה ההורים שלך אמרו?

'"זאת הבחירה שלך, ואנחנו נתמוך בך'. אפילו שהם העדיפו שאני לא אתגייס".

וביישוב, איך הגיבו?

"יש אנשים שקיבלו את זה ברוח טובה ויש שלא. מסתכלים עליי. אולי מבפנים חושבים 'מסכנים ההורים שלה'. כי מה שעשיתי נתפס לא בסדר. כי חלק מהתפיסה היהודית הוא ש'כל כבודה בת מלך פנימה', והיא לא צריכה לצאת החוצה, לצבא".

רב היישוב?

"הוא איש מיוחד. אני מעריכה אותו מאוד. הוא תמיד שואל ומתעניין איך הולך לי, ואף פעם לא בא ואמר לי שמה שעשיתי לא נכון, או שאני 'מורדת'. לפעמים אני חושבת שהוא חושב שחלק מהדברים שאני עושה זה קידוש השם".

איידל גשטטנר. ''יש בתי ספר לבנות שמורידים ציון כדי למנוע גיוס'' צילום: ראובן קסטרו
"שנאתי שבחב"ד לא עומדים בצפירה"
סמלת איידל גשטטנר נולדה למשפחה של חב"דניקים. אבא שלה אוסטרלי, אמא שלה מארצות הברית. היו שליחים של חב"ד בארצות הברית, ועכשיו הם מתגוררים בירושלים. אביה מנהל את "מעיינות", ישיבה ומדרשה שמוכרות כמוסד של חב"ד. איידל היא הבכורה מתשעה ילדים. "כולם יודעים שאני באה ממשפחה חב"דניקית". היא אומרת.

"אולי לפי הספר יגידו שאני לא נראית חב"דניקית, אבל אני חושבת שחב"ד מתאפיין יותר בהתנהגות. יש דברים שגם אם אני רוצה, אני לא יכולה להוציא ממני". היא למדה במוסדות של חב"ד עד כיתה י'. אז באה להוריה והודיעה שהיא רוצה לעבור לבית ספר ציוני.

"בהתחלה היה קשה להם לקבל את זה", היא נזכרת. "אני רציתי לשים דגש על הקטע של אהבת הארץ. גם על העניין של המדינה כמדינה. כשהייתי בחב"ד, שנאתי את זה שלא עומדים דום בצפירה, ולא שרים את 'התקווה'. אני הייתי עומדת. אמרו לי, 'זה לא מקובל'. אמרתי, 'אין בעיה, זה לא מקובל, אבל זה מה שהחליטו במדינה, אז זה מה שעושים'".

אחר כך הגיע הגיוס לצבא. "סוג של חלום", היא אומרת. "חשבתי שבחיים זה לא יקרה". מתוך השכבה שלה באולפנה, היא אומרת, התגייסו יחסית הרבה בנות. ארבע מתשעים. "מבחינת ההורים זה היה משבר", היא מודה. "הם העדיפו שלא אתגייס. הרבי (מלובביץ' - חק"ב), אוסר גיוס בנות. גם בבית ספר הפעילו לחץ. ניסו למנוע את הגיוס שלי בכל מחיר. אני יודעת שיש בתי ספר שאפילו מורידים ציונים לבנות, כדי שלא יתגייסו, או לא מגישים למבחנים. הבנות בכיתה אמרו לי, 'את מתגייסת כדי להיות חילונית'. אמרתי 'בשביל זה לא צריך את צה"ל'".

עכשיו היא בבסיס של חיל החינוך עם הרבה בנות דתיות אחרות, כך שהיא לא נתקלת בקשיים מיוחדים. קודם, היא אומרת, כשהייתה בקורס מ"כים, היה לה קשה יותר. "הסתכלו עליי כמו על חייזר".

איידל לובשת מכנסיים, גם כשהיא חוזרת הביתה על מדים. "לא מסתירה את מי שאני", היא אומרת. עכשיו אחותה נרשמה לבית ספר של חב"ד. בין השאר, בטפסים שמילאה, הייתה צריכה לכתוב מה האחים שלה עושים. על איידל, אחותה הבכורה, כתבה שהיא "לומדת בסמינר". "מפני שלפי חב"ד", אומרת איידל, "הייתי עכשיו צריכה ללמוד בסמינר, להתחתן ולהיות אמא לילד. אחותי לא צריכה להיפגע מזה שאני בצבא".