"אתם יודעים מה אני אוהב במכשיר הסלולרי שלי? שהוא שלי ולא של אף אחד אחר. וכשאני אומר שלי, אני ממש מתכוון לזה. אני משלם את החשבון שלו, אני נתתי בו סימנים, לא אף אחד אחר. ואתם יודעים עוד משהו: מתוקף היותו מכשיר הטלפון שלי, תקראו לי משוגע, אני אוהב להשתמש בו מתי שבא לי ולא מתי שבא למישהו אחר. זה שהתקשרתם לא אומר שאני צריך לעבור לדום, להפסיק את מהלך חיי ולענות. ראיתי שחייגתם. זה בסדר, יש לכם את הזכות לטלפן ולי יש את הזכות לשים על זה קצוץ. שוב אני מממש את העיקרון שזה המכשיר שלי ולא שלכם. במכשיר שלכם תענו מתי שבא לכם.
החוצפה הגדולה ביותר בעיניי היא להתקשר לאנשים ממספר חסום. זה כמו לזמזם למישהו באינטרקום, לחכות שהוא ישאל "מי זה?" ואז לא לענות לו ולצפות שהוא יפתח את הדלת. אם התקשרתם ממספר חסום, לא באמת חיפשתם אותי.
התמכרנו למכשיר הקטן הזה וזה בסדר, אבל אנחנו חייבים להבין שזאת התמכרות לכל דבר, כמו סיגריות, כמו אלכוהול. והתחושה הזאת של התסכול שנבנה לנו בדם כשאנשים לא עונים לשיחה שלנו או כשאנחנו לא מוצאים את הטלפון, נובעת מההתמכרות. אנחנו כל כך מכורים שאנשים אפילו כבר לא מבקשים באירועים כמו הצגות וסרטים לכבות את המכשיר הסלולרי, אלא רק לשים אותו על מצב שקט. כי אנשים לא מסוגלים פיזית לכבות את המכשיר, זה כמו לבקש מבן אדם להטביע את עצמו, בלתי אפשרי.
שלא תטעו, גם אני מכור קשות למכשיר הזה, אבל אני מכור ליכולות שלו. אני מכור לאפשרויות שהוא פותח בפניי - למשל להעיף ציפורים זועמות על חזירים ירוקים עד ארבע וחצי בבוקר במשך חודש או להוסיף לחברים שלי בתמונות 80 ק"ג ולעשות להם קרחת. וגם אני נכנס לפאניקה כשאני לא מוצא אותו. קרה לי יותר מפעם אחת שירדתי ממונית תוך כדי שאני מדבר בטלפון. כל זה לא מנע ממני לעצור באופן פתאומי, להגיד לנהג לא לנסוע, לחפש את הטלפון שלי בפאניקה בתיק ובמושב האחורי ואז להבין שאני בכלל מדבר בו והוא דבוק לי לאוזן.
זאת לא יהירות לא לענות לטלפון, זאת לא מיזנתרופיה לא לרצות שישיגו אותך בכל מקום. אני חושב שהסביבה הקרובה אלי כבר הבינה את העניין הזה שאני לא עונה לרוב השיחות, ומצד שני אין בי את היהירות הזאת לחשוב שאם חייגתי למישהו (חייגתי, עלק, אין כזאת פעולה יותר) הוא חייב לענות לי. מבחינתי זאת זכות להתקשר למישהו, ואני שמח כשהוא עונה לי, אבל אני לא מקבל התקף חרדה כשהוא לא."
http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=10608