האשכול הזה ירכז את כל הסיפורים שאתם מתלהבים לספר כל פעם מחדש. הפאדיחות עם המלצר בפריז, המבוכה שבלהכנס לקופי שופ בפעם הראשונה, התחושה שבעמידה על פסגת הר מטורפת- כל אלו יכולים להתרכז כאן.
מוזמנים לכתוב גם על מקומות בעולם וגם על מקומות בארץ, רק אל תחסירו פרטים!

נסו לכלול בתיאור הסיפור:

באיזו מדינה/ עיר זה קרה
כמה אנשים היו מעורבים
תיאור המקום בו הענין קרה

מחכים לקרוא

באחת מנסיעותי למשפחה בארה"ב, הם החליטו שנבלה אי-אילו ימים באי ננטאקט. עלה במוחי רעיון, שאתחיל מס'
ימים קודם לכן בבוסטון, אחבור אליהם בעיירה היאניס, ויחד נעלה על המעבורת לאי. בסופו של דבר זה לא כ"כ
הסתדר, אבל החלטתי לא לוותר על טיול בבוסטון. ביררתי לגבי אוטובוס, וקניתי (למזלי) כרטיס נסיעה הלוך ושוב
ניו-יורק - בוסטון. ההורים של חברת ילדות שלי גרים בווינצ'סטר, שזה מרחק של בערך 20 דקות נסיעה מהעיר.
מבוסטון תיכננתי גם לקחת סיור לצפיה בלוויתנים.
יצאתי מהדירה של הקרובים בניו יורק כולי שמחה וטובת לב, ושמתי פעמי לתחנת גראנד-סנטרל, ועליתי על
האוטובוס שלי. לבוסטון הגעתי לקראת ערב, והחברים חיכו לי ואספו אותי שם, ונסענו לביתם.
ביליתי איתם את הערב, כשלמחרת תיכננתי לטייל בעיר. קמתי בבוקר, צעדתי את מרחק 10 הדקות לתחנת הרכבת
ועליתי על רכבת לעיר. אז התגלה לי לחרדתי הרבה, שרוב הכסף שתיכננתי לקחת איתי נשאר בניו יורק, והתקציב
שלי זעום! הגעתי למרכז העיר, ופתחתי את הלונלי פלנט, כדי לבדוק מה אפשר לעשות בחינם, או כמעט חינם.
כך ביקרתי בבית הנבחרים של מדינת מסצ'וסטס (סיור מודרך חינם אין כסף) וצעדתי ברגל לפי מסלול הפס האדום
דרך רוב בוסטון. את מעט הכסף שכן היה לי בארנק הוצאתי על רכבת תחתית לקמפוס של הרווארד, מעט (מאד!)
אוכל, וידיעה שאני צריכה עדיין כסף לשתי נסיעות רכבת - לבית החברים בוינצ'סטר וחזרה לתחנת האוטובוס
כדי לחזור לניו יורק. אז באמת - הלכתי ברגל. אחד הדברים שלא ויתרתי עליהם היה ללכת לראות את הבר עליו
מבוססת הסדרה צ'ירס. לקנות שם לא היה לי כסף, אפילו לא למים מינרלים
רכבת חזרה לוינצ'סטר, ומכיוון שכל התחנות נראות מאד דומה - ירדתי תחנה קודם, וכאילו לא צעדתי מספיק
באותו יום - פצחתי במסע של כ-5 ק"מ לתחנה שלי. אספתי את הדברים, נפרדתי מהחברים (ויתרתי על לילה
נוסף) והתחלתי במסע לניו-יורק. מן הסתם, על השיט לצפיה בלוויתנים שתוכנן ליום הבא ויתרתי, והגעתי לדירת
הקרובים בניו יורק לקראת חצות - וניתן לומר שהם לא ממש הבינו מה אני עושה שם יום קודם
אגב, בלוויתנים צפיתי שנתיים אח"כ, כשטיילתי בקוסטה ריקה.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

מי שמכיר את כלי התחבורה האלה, יודע שהם משרתים תרמילאים ומהגרי עולם שלישי שמביאים הרבה אוכל מתובלן בקופסאות פלסטיק.

אני והחברה יושבים בכסא ומנסים לשרוף את הזמן האינסופי, ובמושב לידינו יושבת בחורה בלונדינית "ארית" מושלמת וליידה איזה אחד די מוזנח, לא מגולח, מרושל מכוער למדי באופן כללי, ונראה כאילו עכשיו שלפו אותו מאיזה טקס ליד הגנגס. החברה אומרת לי בלחישה שחצי אוטובוס שומע "בטח יש לו משהו שאנחנו לא רואים אם היא אתו!" ואני עונה משהו כמו "כמה יותר הפכים אפשר להיות?".

הבחור, שברור ששמע אותנו, פיטפט עם הבלונדה שלו באנגלית קולחת, ואז פתח את התיק והוציא "מעריב"... אחרי איזה 2 דקות גם שאל אותנו אם אנחנו רוצים לקראו גם כן.

למזלינו השירותים של האוטובוס נסתמו אחרי זה, ועוד כמה תרמילאים הורידו נעליים, מה שהפך את הנסיעה להכי מהגהינום שאפשר לדמיין באירופה.

.

מתוך היומן שכתבתי בטיול לאולימפיאדת בייג'ינג 2008:
התכנון היה לצפות בלוחמת הטאקוונדו בת-אל גטרר הישראלית.
הייתי צריך להיות באולם הטאקוונדו בשעה 9:00 וחישבתי שזה ייקח לי שעה וחצי להגיע מהמלון. לא זכרתי איזה קו אוטובוס צריך לקחת לאולם עצמו. היתה לי מפה אבל זה לא כל כך עזר. גיליתי שיש כמה ישראלים שנוסעים לטאקוונדו והם הזמינו מונית. אני החלטתי שזה יותר זול לקחת רכבת תחתית. ירד גשם והיה עלי מעיל גשם. החלפתי רכבות איפה שצריך ומתישהו מצאתי את עצמי יורד בתחנת הרכבת של קו 13, במטרה למצוא אוטובוס לאולם. ביציאה מתחנת הרכבת שאלתי שוטרת מקומית איך להגיע לאוטובוסים ולאולם הטאקוונדו. ואז הבאלגן שלי התחיל. וכמו תמיד, כששאלתי מישהו מקומי שאלה באנגלית, בהתחלה היה נדמה שיש הבנת שפה ואפשרות לתקשורת, וכמו תמיד גיליתי שבסופו של דבר השוטרת לא מבינה מה אני רוצה ממנה. הסתכלתי שוב ושוב במפה בניסיון להבין מאיזו יציאה אני צריך לצאת כדי להגיע לתחנת האוטובוסים. העדפתי ללכת עם החוש ופשוט לצאת מהתחנה ולהסתדר משם. החלטתי לשאול עוברים ושבים. לא היה לי מושג לאן ללכת וירד גשם טורדני שגם הרטיב את המפה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתברבר מסביב לתחנה ועומד מתחת לאיזה גשר לא מוכר. הסתכלתי על השעון וראיתי שהזמן לרעתי. החלטתי לעצור מונית. אף מונית לא עצרה לי. אחרי חצי שעה (!), בסביבות השעה 8:40 (20 דקות לפני תחילת התחרויות) החלטתי לנקוט בצעד "נואש". עכשיו שאני כותב אני עדיין נסער מזה. החלטתי לעמוד באמצע הצומת, עם הגשם שיורד והכל, ולנסות לעצור רכבים עד שמישהו שמבין אנגלית יוכל לעזור לי.

נכנסתי לכביש וצעקתי: “does anybody speak English?” . (וזה אחרי שניסיתי אפילו להסתייע בניידת משטרה שעצרה, ראתה אותי והמשיכה בדרכה! ואני חשבתי שבמדינה טוטאליטרית וקומוניסטית כמו סין לפחות יזרקו אותי למעצר בגלל דבר כזה...)

כמה אנשים ניגשו אלי "ועזרו" לי לחזור למדרכה. בסופו של דבר היה שם מישהו עם קטנוע שידע כמה מילים באנגלית. הראיתי לו את הכרטיס שלי לאולם הטאקוונדו ואת המפה של בייג'ינג ושאלתי אותו אם הוא יכול לעזור לי ולכוון אותי לכיוון הנכון. הוא אמר לי שהוא ייקח אותי לשם בקטנוע שלו, אז עליתי איתו. שתי דקות לפני תשע הגענו לכניסה למתחם (עדיין בגשם!). הבן אדם הכל כך נחמד הזה סירב לקחת ממני כסף, דמי שירות. הודיתי לו מעומק ליבי. קיוויתי שהסאגה נגמרה ושאני אוכל ליהנות היום מקצת אולימפיאדה. התחלתי בריצה מטורפת לכניסה לאולם ובדרך, נפתח לי התיק וכל תכולת התיק נפלה לתוך שלולית. באותו רגע היה נדמה לי שזו השלולית הגדולה ביותר בסין. הרמתי את כל הדברים מתוך השלולית. הכנסתי אותם כמו שהם, רטובים, לתוך התיק והמשכתי לרוץ. נכנסתי לאולם והתיישבתי בכיסא שלי בשעה 9:10. דקה אחרי נכנסו הזוג מהמלון, אלה שנסעו במונית. הם נכנסו יבשים ורגועים.

הוצאתי את כל הדברים הרטובים מהתיק ופרסתי אותם מתחת לכסא.
בת-אל עלתה לתחרות רק שעה וחצי אח"כ. היא הפסידה.

אשמח לשתף את הקוראים בחוויות נוספות מאולימפיאדת בייג'ינג. (וגם מאולימפיאדת אתונה. וכן, הייתי בטקס הזכיה של גל פרידמן)

סיפור קצת לא נעים - בזמן מלחמת לבנון השנייה ישבתי במסעדה עם עוד מספר חברים מכל מיני מדינות (אוסטרליה, אנגליה, וולש, ארה"ב וספרד) כולם מדריכים במחנה. במהלך המלחמה הם קיבלו לא מעט מידע ובגדול הם היו בעדנו או שפשוט לא עיניין אותם.
פתאום אנחנו שומעים בחורה מבוגרת ועוד מישהי והבחורה מספרת על פשעי ישראל נגד העם הלבנוני, היא דיברה בעיקר שטויות והמציאה סיפורים (ישראל כל שבוע תוקפת את לבנון וכו..) ואני הייתי במצב מאוד בעייתי, אי אפשר לקום באמצע המסעדה ולהתחיל לצעוק עליה, אני לא יודע מי עוד יושב שם ומה יהיו התוצאות. הקטע הנחמד היה שהחברים כל הזמן אמרו לי it's ok, don't mind about her ונראה שהם היו יותר נבוכים ממני.

מקרה אחר שקרה לי באותו שבוע היה שהלכנו לקנות אוכל בסופר, מצאתי שם חומוס ולצערי החלטתי לקנות אותו (היה לו ריח וטעם של דגים, למרות שהמרכיבים על האריזה דווקא נראו מבטיחים) הגעתי לשלם והקופאית התלהבה מהחומוס, היא שאלה מאיפה אני ואמרתי לה שמישראל, היא המשיכה להתלהב וסיפרה שהיא מלבנון והיא מכינה חומוס לבד בבית, סיפרתי לה שגם אני והיא שמחה... נחמד לראות שיש גם אנשים כאלו.

הגלריה שלי בפליקר

נארוויק, חור קטן בצפון נורווגיה. כל כך חור, שכדי להגיע אליה חייבים או מעבורת מנורווגיה עצמה או רכבת משבדיה (21 שעות נסיעה מסטוקהולם). רק כמה אלפי אנשים, ביקרתי באוגוסט וכמובן שהיה מושלג בפסגת הפיורדים. בקיצור- חור שהטבע לא ממש הספיק להרוס.

נכנס לאכסניית הנוער, מתבאס לשמוע שהשקיעה בשתיים בלילה והזריחה בחמש, והנה נכנסת לה גרמניה שמנמנה וחביבה. שלום שלום, ואז שאלה- מאיפה אתה. ישראל, פולט אני, ואז היא צועקת בהתלהבות- "חנה, חנה, יש פה ישראלי". בעברית. מסתבר שהיא ישראלית לשעבר שמטיילת עם חברתה חנה באירופה. מה הסיכוי לפגוש דווקא שם ישראלים?

אחרי כמה ימים, רכבת (שוב 21 שעות. הפעם לפחות הזמנתי תא שינה, כדי לא לישון על הרצפה). יושב בתחנה ומהרהר, ולהרהורי מפריע בחור צעיר שמדבר בקול רם על האירוויזיון האחרון עם מבוגר מקומי, שניהם באנגלית עילגת עם מבטא נוראי. אחרי שתי דקות נמאס לי והתקרבתי להשתיק אותם. אני עומד מול הצעיר, מסתכל עליו מלמטה למעלה, ושוב למטה. הוא מסתכל עלי, לא מבין מה אני רוצה ממנו (בטח חשב שאת הארנק), אני שוב מסתכל לו על הנעליים ופולט "נעלי צבא, אחי, באמת? איזה טאמע אתה". בעברית. לבחור היו נעלי אלבה. הוא התחיל להתפוצץ מצחוק, ואני, שצחוק הוא הדבר הכי מדבק שאני יכול ללקות בו, מתפוצץ גם כן. וכך שנינו צוחקים כמו משוגעים, הבחור המבוגר מצטרף גם כן ואפילו הכרטיסן שהגיע בגלל הרעש גיחך לעצמו, סתם כך.

וזה הסיפור על איך 5 ישראלים (לצעיר היתה חברה) מצאו האחד את השני במקום מהנידחים באירופה.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

לי אין סיפור, עדיין לא הספקתי לחוות אחד. אבל רק רציתי לומר שהאשכול מעולה, ואני מקווה שעוד אנשים יבואו לחלוק חוויות.
Eli173, בהחלט אשמח אם תחלוק עוד חוויות.
שרוקי, באמת, נעלי אלבה? "טאמע" זאת ההגדרה המדוייקת לבחור ההוא

יש 99% שכל מה שרשמתי הוא טעות.

כן, הנעליים הקלות, והישנות- עם הפס בחרטום. הוא לקח אותן במקום נעלי הרים, היות והוא עשה טרק בפיורדים.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

האמת שראיתי לפני כמה חודשיים שלושה חבר'ה עם נעלי צבא מטיילים ליד המונפורט, אני ואחי דיברנו על היתרונות והחסרונות במשך רבע שעה בערך. מעניין עד כמה נוח זה באמת...

יש 99% שכל מה שרשמתי הוא טעות.

תודה, בוריס.

כתבתי יומן בשני המסעות שלי לאולימפיאדות האחרונות. רק היום חשבתי על זה לראשונה שאולי מישהו ירצה שאני אשתף אותו בחוויותי. אשמח להעלות לכאן קטעים מהיומנים הנ"ל.

יאללה, אנחנו נשמח מאוד!

* אם תרצה, תוכל לפתוח אשכול נפרד לכל יומן המסע, אבל אל תשכח לתבל את האשכול הזה בסיפורים המשעשעים/ מוזרים שלך

הרמתי ת'כפפה. אני פתחתי אשכול ובו אביא קטעים מהיומנים שלי ואשתף (את המעוניינים בכך) אתכם בתכנונים שלי לטיולים, בתוכניות, בחוויות, ברגשות, בתהליך הלמידה שעברתי באותם טיולים, וכמובן שאשמח לענות על שאלות וכו'.

הנה הלינק לאשכול היומנים:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=514323

אותו טיול, כמה שבועות לפני כן.
אני בדנמרק, מגיע לקופנהאגן. באכסנית הנוער יש אולם גדול ובו 60 מיטות, נראה כמו מחנה לניצולי ניו אורלינס, עם ריח של נעליים.

מתארגן על מיטת קומותיים, כמו בצבא, ופולט (באנגלית. משום מה פלטתי לי שטויות באנגלית. אולי השפעה של המקום) IT'S LIKE A FUCKIN PRISON . בחור צעיר ומתולתל שבדיוק סידר את תיקו שמע אותי, מסתכל עלי בתדהמה, ושואל- "היית בכלא? לא נשמע ממש טוב לישון מתחתיך". צחקתי והרגעתי אותו שלא. שאל מאיפה אני, עניתי- ישראל, ואז פתאום שלף לי "שלום, מה נשמע", במבטא בריטי כבד. מסתבר שהוא וחמשת חבריו מתיכון יהודי באנגליה הגיעו לטייל אחרי סיום התיכון. למרות הבדל גילאים התחברנו ממש מהר, העברתי להם כמה שיעורי קמ"ג בדשא (אחד הדברים המצחיקים שהייתי בהם) והם מצידם לימדו אותי משחקי קלפים.
עוד אנקדוטה שמתחברת לזה- כששאלו אותי מה אני יודע לשחק עניתי בטבעיות- I KNOW ONLY WAR . יענתו- "מלחמה". כנראה שהשילוב בין זה לבין מוצאי הישראלי הצחיק אותם, כי לי לקחו כמה דקות להבין מה לעזאזל גרם להם לצחוק כל כך.

עוד דברים בהמשך, אחרי שאסתכל ביומן.


עוד קטע קצת סוריאליסטי-
באולם הזה היה בחור שנחר כמו מסור. מיטה לידי היה בחור מערב אפריקאי, עם המבטא הכמו ג'מייקני הכבד. ההוא חטף קריזה, עלה על המיטה שלו וצעק בקול (דמיינו את המבטא)-
who is this? is this a black man? fuck you black man

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shruki אותו טיול, כמה שבועות לפני כן. עוד קטע קצת סוריאליסטי- באולם הזה היה בחור שנחר כמו מסור. מיטה לידי היה בחור מערב אפריקאי, עם המבטא הכמו ג'מייקני הכבד. ההוא חטף קריזה, עלה על המיטה שלו וצעק בקול (דמיינו את המבטא)- who is this? is this a black man? fuck you black man

זה היה טיול שנתי של י"ב, הייתי צעיר, תמים, ועם ריאות נקיות.
היה חם, והלכנו הרבה במדבר. אף פעם לא הבנתי את הקטע של המדבר. מלא צהוב וסלעים ואבק.
הטיול הזה זכור בעיקר בגלל סרטון האגיסטן הוגינאלי, סיגריות בחטף עם ליהי, והסלע המשעשע הזה:
https://2010-uploaded.fresh.co.il/2...01/17409906.jpg

http://farm1.static.flickr.com/131/..._be4013c624.jpg

Gallery

Pentax K100D + Pentax SMCP-DA 18-55mm f/3.5-5.6 AL + SMC Pentax-M Macro 1:4 50mm + SMC Pentax 1:2.8/105mm + SMC Pentax-M 1:2.8 35mm + SMC Pentax 1:1.4/50mm

חחח אמת לאמיתה, בטיול לפני צבא עם אבא שלי.
במהלך הטיול ששהינו בפוקט ליומיים, טיילתי עם אבי ברחובות המתוירים שם בלילה כדי לראות קצת את חיי הלילה באזור.
כמה קוקסינלים לפתע צצו, חטפו אותי וגררו אותי לאיזה מועדון.. אבא שלי רץ אחריהם ואני והוא נאלצנו להתקוטט איתם פיזית כדי שיעזבו אותי.

בעת ביקור של אורחת מצ'כיה, שאיתה חרשנו את הארץ (זהירות אשכול כבד!), נסענו לים המלח.
בדרך, כבר בסביבת הירידות של סדום, ברברה (האורחת) צווחת לי באוטו במלוא גרון "velbloud"!!!!

בזמן שלי היה אירוע לב קטן מעוצמת הצווחה, הסבירה ברברה בהתלהבות לשתחיה שהנה הנה, זו פעם ראשונה שהיא רואה גמל...

כשהייתי בי"א, נסעתי לשבוע ללונדון עם חברה. היה מגניב, שוטטנו לנו, עשינו קצת קניות (ד"ר מרטינס היה אז להיט)
יצאנו למועדונים והלכנו לשווקים. החברה, שעישנה, מצאה באחד השווקים מצת בצורת רימון-יד.
חזרנו מלונדון להולנד במעבורת, ושם פגשנו את הורי, אחותי ובת דודתי. בת הדודה שלי הייתה אמורה לחבור לחברתי לטיסה חזרה לארץ, בזמן שאנחנו המשכנו לטייל.
עכשיו - השנה היא 96, ובאירופה הנושא של טרור וחומרי נפץ לא היה ממש במודעות. ככה עלינו עם המצת למעבורת.
לעומת זאת, בטיסה חזרה לארץ, כן מצאו את המצת. היה מאד לא נעים כאשר עיכבו גם את החברה וגם את הבת
דודה שלי, ואח"כ עיכוב נוסף בנתב"ג....

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אוקטובר 99, לאחר שנתיים של המתנה וציפיה סחבק עולה על המטוס בדרך לטיול הגדול. היעד: נמה"ת דלהי, המתנה של 8 שעות מ-12 עד 20 ואז טישת קונקשן לקטמנדו. הטיסה לשם עברה ללא תקלות, ובשעה טובה נוחתים. אלו (כמוני) שלא היו בסוד העניינים וידעו שמומלץ לבזבז כמה עשרות דולארים בשביל ויזה הודית המאפשרת להעביר את הזמן ברחבי העיר, נאלצו להיתקע בתוך הטרמינל השומם והמשעמם שמזכיר את התחנה המרכזית של באר שבע יותר מאולם המתנה של נמל תעופה בינ"ל.

לאחר שהעברנו את שעות ההמתנה המייבשות עלינו בשעה 20 על המטוס, המראנו וטסנו מזרחה אל הארץ המובטחת. זמן הגעה משוער: 23:00. לאחר היום המתיש נרדמתי די מהר, ובשלב מסויים אני מרגיש שהמטוס עולה ויורד כמו רכבת הרים. שאלתי את שכני לשורת המושבים מה קורה, והוא ענה שאין לו מושג וזה נמשך כבר 20 דקות. קמתי לשירותים, ותוך כדי עמידה בתור הטייסת מודיעה ברמקול לנוסעים לשבת ולחגור. השלפוחית לחצה אז התעקשתי לחכות, 10 שניות אחרי זה נפלנו לכיס אויר וכל העומדים בתור עפו באויר - אני נחתתי על הרגליים, האיטלקי מאחורי נמרח על הרצפה... ויתרתי והתיישבתי.

אחרי 10 דקות הטייסת מודיעה בקולה האנמי "עקב כיסוי עננים כבד במיוחד, אנו חוזרים לדלהי". לדעתי גם מהקרקע היה אפשר לשמוע את זעקת השבר שפרצה מגרונותיהם של 100 נוסעים מותשים ומתוסכלים!

טסנו חזרה. נחתנו. מחכים על המסלול לאישור בקרת טיסה שמזג האויר מאפשר לטוס וגם לנחות. אחרי שעתיים המתנה שוב מודיעה הטייסת הארורה "מזג האויר לא ישתנה, אנחנו מעבירים את הלילה בדלהי" את הצעקות שוברות-הלב היה אפשר לשמוע בישראל גם בלי טלפון, לדעתי...

כאן החל מופע האימים של הבירוקרטיה ההודית במיטבה ומלוא אדישותה - שעות ארוכות של הלוך-חזור בין דוכני חברת תעופה לדלפק ההגירה, והכל בגלל שלרוב הנוסעים אין ויזה. המלון היה במרחק 10 דקות נסיעה מהנמל, הגענו לשם בשעה 4 בבוקר.

ב-7 השכמנו, שתינו תה דלוח והוסענו חזרה אל נמל התעופה. שוב חזר מחול האימים של פקידי ההגירה והבידוק, שעשו כמיטב יכולתם להוציא לנו את הנשמה באיטיות מייסרת ואדישות מוחלטת. בשעה 11:30 המראנו - כל נוסע, מהדתי האדוק ביותר ועד אחרון האתאיסטים מכחישי-האל התפלל באותו הרגע לכל האלים/אלילים/רוחות הקודש והגהינום שנגיע ונגמור את הסיוט.

שוב מגיעים לעמק קטמנדו. שוב טסים במעגלים, ושוב מנמיכים וברגע האחרון מושכים ועולים חזרה. בשלב מסויים הקפטנית כנראה מצאה את הביצים או מה שזה לא היה, וצללה בתוך חור הענן שגודלו בערך גודל המטוס + מטר מכל צד. כשהתיישרנו, ראינו את צמרות העצים כמעט בגובה העיניים - הפרות הנפאליות בהו במטוס במבט של "אתה לא אמור להיות קצת יותר גבוה?"... בשעה טובה נחתנו, והטיול הגדול של חיי החל!

את ה-closure לסיפור הזה שמעתי יומיים לאחר מכן, כשחבר לטיול סיפר לי שהמטוס נחכר מחברת Air China והטייסים הסינים לא מכירים את עמק קטמנדו כמו הטייסים המקומיים ומעדיפים לשמור על עכוזם ועבודתם - הטייסים המקומיים חותכים דרך העננים, וחוסכים מהנוסעים סיוט שהורס את תחילת חופשתם החלומית...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

בחופש של כתה י', נסענו להולנד- אבא, אמא, חברה טובה שלי ואני.
באותו קיץ נהרג אחיה של החברה, וטסנו ממש מעט זמן לאחר מכן.

לאחר החופשה, טסנו בחזרה- אמא, החברה ואני, כשאבא נשאר בהולנד והמשיך לטייל עם אחותו.

בטיסה חזור, כבר מעל ישראל, הצצתי בחלון וראיתי שהמטוס עושה סיבוב לא הגיוני. דקות לאחר מכן הודיע הקברניט כי "דלת אחת לא נסגרה לחלוטין ויש צורך לנחות נחיתת חירום באילת".

נחתנו באילת, הדלת נסגרה והמשכנו לנתב"ג.

אמא שלי מספרת עד היום שהחרדה הגדולה היתה שיש לה בידיים מישהי שאחיה נהרג חודש קודם לכן, והידיעה שהיא חייבת להחזיר אותה בריאה ושלמה הביתה.

טוב, הסיפור שלי מתחיל כך , התקופה תקופת"עופרת יצוקה" בפריס, האהדה ליהודים ובפרט לישראלים "מרקיעה שחקים".בשעה טובה נתבשרתי אני חרדי אב ל2 , שלאחי נולד בן בכור , אחי גר בלונדון, הברית תתקיים בשבת, ואני רוצה ליסוע אני מברר מחירים ב"יורוסטר" המחיר הוא 340 יורו,במטוס 200 יורו בערך לא כולל נסיעה לשדה-תעופה.אני רואה שבאוטובוס של חברת אירוליין המחיר הוא 75 יורו בלבד יוצא מפריס ומגיע למרכז לונדון,הנסיעה לוקחת 8 עד 9 שעות מתוכם 2.5 על מעבורת,שם יורדים מהאוטובוס, ואפשר להסתובב,ולקנות מוצרים פטורים ממכס.טוב החלטתי לקחת את האופציה הזו, אני מגיע לתחנה וכשמגיע האוטובוס אני וכן האחרים מנסים לשאול את הנהג איפה לשים ת'מזוודות וכו הנהג לא מבין שום שפה רק ספרדית,אה שכחתי אני כדי לא לחטוף מכות או קללות עותף את צווארי בכאפייה ירדנית אדומה,שנמצאת בארגז התחפושות של הילדים מלבת זאת אני נראה כחרדי גמור,אמנם בחלי הכובע השחור אבל עם כיפה וציצית.באוטובוס מתישב אני מאחור כדי לא לבלוט,כך אני בשקט במשך כשעתיים ואז מגיעים ל "קאליי" ויורדים לביקורת דרכונים,אניעם דרכון ישראלי ללא אשרת שהייה בצרפת,אבל אישתי צרפתיהואני מסביר לשוטר משטרת ההגירה שהאשרה בדרך, ואז הוא שואל אותי וואט טו האל יו גו טו דו אין לונדון,(מה לעזאזל אתה הולך לעשות בלונדון)אני המום מצורת השאלה ,ומתחיל לגמגם ואז הוא צועק שוב,וואט טו דה פאקינג האל יו גו טו דו אין לונדון, אני מסביר לו שלאחי נולד בן ואני בה רק לשבת בשביל ש יחתכו לו..ואני מנסה להסביר מה זה ברית מילה אני מנסה בצרפתית .פתאום הוא נשפך מצחוק חותם לי על הדרכון,ואני חוזר לאוטובוס . בינתיים אנחנו מתעכבים בגלל איזה אשה אלגירית שאין לה נירות, ואני עומד בחוץ לשאוף אוויר ואז נגש אלי אחד ושואל בצרפתית עילגת עם יש לי אש , אני מסביר לו שהפסקתי לעשן כבר כמה שנים,והוא שואל אותי מאיפה אני , אז אני עונה ת'אמת מישראל אה הוא אומר אז אנחנו שכנים אני אומר הוא מאלכסנדריה,ככה שאנחנו מדברים נגש אלי אדם אחר ואומר לי בצרפתית אל תגיד שאתה יהודי זה מסוכן,גם אני יהודי קוראים לי סטפן ז'קמן אמא שלי יהודיה וגם האקסית שלי אבל אני לא ממש ,אני אוכל במסעדות יהודיות לפעמים אבל בזה זה מסתיים,אבל אתה למה אתה אוהד את החמאס אתה אפילו שם כאפיה על הצוואר, הסברתי לו שזו בכלל כאפיה ירדנית,וכאפיה היא לא סממן מוסלמי, אלא ערבי. והמצרי מצתרף לשיחה ואומר אכן זה ערבי וגם ערבים נוצרים חובשים כאפיה, בקיצור כל שאר האוטובוס מתחילים דיון אם כאפיה זה מוסלמי או ערבי ואני זז הצידה ומתבודד עד סוף הנסיעה.
היו עוד קטעים בהמשך, וגם בחזור אבל אני לא רגיל לכתוב כ"כ הרבה.
מאחל לכם רק טוב ונסיעות נעימות .

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

בשנים האחרונות רואים יותר ויותר את הכאפיה כאביזר אופנה ובנוסף גם בשימוש צבאי תקני (יש לצבא האמריקאי כפיה בצבע ירוק-זית עם מק"ט). למרות שיש כאלה שמאמינים שזה החל באנרכיסטים שמסתובבים באיזור גדר ההפרדה בישראל, או לחליפין צעירים מוסלמים באירופה - המקור הרבה יותר מעניין והזוי ודי מזכיר סיפור חד גדיא. גם אם הסיפור מתאים יותר לפורום הסטוריה, שווה לחשוב עליו:

באירופה ויפן מסתובבים איתה כי התחילו עם זה בארה"ב.
בארה"ב מסתובבים איתה כי ראו תמונות של חיילים מסתובבים איתן בעירק ואפגניסטן.
באפגניסטן חיילים מסתובבים איתן כי הם ראו חיילים מהיחידות המיוחדות לובשים אותן.
החיילים ביחידות המיוחדות החלו ללבוש אותן בתחילת הלחימה ב-2001 לאות כבוד ללוחמים המקומיים.
אבל רגע אחד - ממתי אפגנים לובשים כאפיה???
המוג'אהדין האפגנים לובשים אותן לאות כבוד למנהיג אחמד שייח מסעוד ז"ל, שנרצח יומיים לפני פיגוע התאומים.
מסעוד ז"ל לבש את הכאפיה אחרי שראה אותה על צווארו של מנהיג ג'יהאד אחר בשם עבדאללה עזאם.
ועזאם בכלל היה פלסטיני, שנולד בכפר קטן ליד ג'נין...

חד גדיא או לא?

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

פברואר 2000, כמה חודשים אחרי שהגעתי לניו יורק. חגיגות המילניום הסתיימו, באג 2000 לא עשה שום דבר רע, והעבודה שתוכנן שאתחיל שבועיים אחרי שהגעתי בדצמבר לא ממש הסתדרה. כך מצאתי את עצמי בעובדה זמנית, בחנות "הכל בזול" קטנה ומגעילה ברחוב 14 ליד יוניון סקווייר. עבדתי סופי שבוע בלבד (שישי-ראשון) במחסן, יחד עם צוות הזוי שכולו מבוגר ממני ב-30 שנה: הבעלים - ישראלי מבוגר וממורמר, עובדת שחורה מטורללת לגמרי, ועובד היספני נחמד בשם לואיס. לואיס עובד בחנות כבר 20 ומשהו שנים, וכל איזור מכיר אותו - כולל כל פקח שוטר וכבאי מהסביבה.

יום שבת אחד אני מגיע קצת מוקדם מדי, ומוצא את לואיס יושב בג'יפ שלו מול פתח החנות. אני מתיישב לידו, וברגע של שעמום מחטט בתא כפפות ומוציא מצית גדול בצורת אקדח - לואיס אומר לי "תחזיר אותו פנימה, שלא ייהרס". כמה דקות אחרי, אני שומע קריאה "צא מהמכונית ותרים ידיים". אני מושך ללאויס בשרוול וזורק לו "לואיס, החבר השוטר שלך בא להגיד שלום" - והוא עונה לי "אין מצב, כל החברים שלי לא במשמרת עכשיו". אני מרים גבה ומסתובב, ורואה את השוטר (עם שניים נוספים מאחוריו) עם אקדח שלוף... ואז השוטר צועק עלי "צא החוצה ותרים ידיים!". מאחר ואין לי חשק מיוחד לחטוף כדור, אני יוצא החוצה באיטיות עם ידיים פרושות לצדדים ואצבעות פתוחות. השוטר מדביק אותי למכסה המנוע ומחפש עלי, בדיוק כמו בסרטים. אחרי שזה נגמר מגיע פרק ההתנצלויות וההסברים: מסתבר שמישהי בחנות של הטלפונים מעבר לרחוב ראתה "בחור צעיר מאיים על איש מבוגר באקדח", וחשבה שמדובר בחטיפה...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

היינו בגיל שההורמונים משתוללים והחלטנו בזמן השעה החופשית לעשות סיבוב בעיר
הגענו לחנות ללבני נשים באחד הקניונים 3 חבר'ה והחלטנו להכנס ולרחרח בחדרי ההלבשה
אבל כדי לא לעורר חשד אחד יכנס להציץ, אחד ישמור ואחד יסתובב
עלי הוטל התפקיד להסתובב. אבל לא הספקתי יותר מידי כי זה שהציץ נתפס ע"י המחנכת שלנו שבדיוק מדדה חזייה...
ומהצעקות אני ישר ברחתי
ההוא באקט של תושיה שלף חבילת גרביונים ואמר שהוא בכלל ניסה לפתוח את הדלת כדי לראות אם יש בכלל מישהו בתא כדי שיוכל למדוד(מה שרק גרם למבטים משתהים שלנו ושלה לכיוונו ושהוא הבין מה נפלט לו זה היה מאוחר מידי )

היו עוד פאדיחות ששכחתם? זה הזמן להזכר

יש לי 2 סיפורים, אחד מהילדות המוקדמת, ואחד מהטיול המאורגן לספרד לפני כמעט 4 שנים:
פעם, כשהייתי קטנה, נסענו לטיול לעין גדי עם העבודה של אבא שלי, ולקראת סוף הטיול, כאשר היינו בדרך לאוטובוס, ואני ואחותי הגדולה התחלנו לשקוע בבוץ טובעני...זה היה מלחיץ, ואני התחלתי לבכות.

בספרד איחרתי 3 פעמים לשעת המפגש באוטובוס לאחר הזמן החופשי שניתן לנו בברצלונה...סיטואציה מאוד לא נעימה. :/

לפני ארבע שנים בערך טסתי למדריד. יומיים לפני שהייתי אמורה לחזור לארץ, ראיתי מודעה ברחוב ובה כתוב כי זוהי הזמנה לאנשים לחוצים לבוא לפרוק את זעמם.

אחד המלונות בעיר, שהיה מיועד להריסה, החליט לאפשר לאנשים מהרחוב להרוס את פנים המלון.
אחותי הגדולה ואני תפסנו פטישים והתחלנו לזרוע הרס

חוויה!

באחד הטיולים שאני כבר לא זוכר לאן
היה במלון בל בוי אפרו אמריקני.
הימים היו ימי בנסון בטלוויזיה ואני קופץ עליו בחיבוקים מתלהב עולי
הנה בנסון! הנה בנסון!