 |
17-07-2013, 06:45
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
כתבתו של אביחי בקר, "המקצוע: לוחם", "הארץ" 25.06.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
המקצוע: לוחם\ מאת אביחי בקר
נדב יאיר, לשעבר ביל ריצ'י, לשעבר נוהי אני, נולד למשפחת לוחמים פולינזית בהוואי, התאהב בישראל, התגייר, התאזרח, שירת בסיירת גולני, ונהפך למדריך לוחמי צה"ל ב"קיפואופואו" - תורת הלחימה הפולינזית, המתאימה במפתיע לדרום לבנון
מעטים יודעים זאת, אך קיבוץ טירת צבי השוכן בעמק בית שאן, מהווה למעלה מעשור שטח אימונים, בלתי רשמי, של היחידות המובחרות של צה"ל. חברי המשק המורגלים בכך, כבר לא מתרגשים למראה דמויות החומקות בין המבנים, ומתגנבות חרש לכיוון בית הכנסת, כשהן משוחות בצבעי הסוואה, בראש אשמורת תיכונה. מדי פעם, בהתרעה קצרה בדרך כלל, נכנס בשערי הקיבוץ רכב של אחת מפלוגות הסיור הצה"ליות ופורק עולים לרגל. החיילים הצעירים באים לשחר לפתחו של הגורו שלהם, נדב יאיר, חבר הקיבוץ. יאיר הוא מדריך "קיפואופואו" - אמנות הלחימה וההישרדות של הפולינזים ילידי הוואי. מתברר שתורת הלחימה הפולינזית, בגרסתה המקוצרת והמותאמת לרוח הישראלית, הוכיחה את עצמה כיעילה בזירה המזרח-תיכונית והדרישה להדרכתו של יאיר רבה, בעיקר מצוותים רבים העולים ללבנון. הם מכנים אותו "ספלינטר", על שם מאמנם הדגול של צבי הנינג'ה, גיבור תרבות אהוד על ילדי ישראל והעולם כולו. מבחינה כרונולגית, נמנים לוחמיו הצעירים של צה"ל עם אותה שכבת גיל שהספיקה להתבגר על מורשתו של המפיק חיים סבן. השם נדב יאיר נשמע די שגרתי בעולמן של סיירות צה"ל. דומה כי כך קוראים שם בעצם לרוב הלוחמים. אך האיש שבו מדובר אינו דומה לשום דבר מוכר. בילדותו קראו לו הוריו "נוהי אני". תולדותיו של נוהי אני, הוא נדב יאיר, בן ה-45, והתהפוכות שחווה, מצטרפים לביוגרפיה מוזרה שתחילתה בלב האוקיינוס השקט, בקאוואי, האי הרביעי בגודלו מבין שמונת איי הוואי (המוכרים לקשישים מהסידרה "הוואי חמש אפס"), והמשכה המפתיע בקיבוץ הדתי טירת צבי (הנודע בזכות נקניקיו המשובחים והכשרים). הוא גדל בהאנלה, כפר נידח שרגל אדם מן המערב לא דרכה בו עד שנות החמישים. לישראל הגיע בינואר 82' מתוך החלטה שמקורותיה יתוארו בהמשך, והיום, 17 שנים אחרי עלייתו, גם כשהוא עטוף בטלית אין אפשרות לטעות בחזותו המיוחדת. בגינת ביתה של משפחת יאיר בטירת צבי פינה טרופית ובה פפאיה אדירת ממדים ועצי קוקוס בראשית התפתחותם, שהביא במזוודה מביקור מולדת שערך בדצמבר. בדירה פנימה מוצבות לצד סידור תפילה יהודי, תמונות של גיבורים בני הוואי בלבושם המסורתי, ומעל פמוטי השבת תולים פגיונות שקצותיהם שיני כריש. בנעוריו למד נדב יאיר להשתמש בהם במיומנות. בזיכרונותיו מכפרו האנלה, היה סבו קורא לו מסיפורי התנ"ך, יום המנוחה היה השבת, וברית המילה היתה מנהג נפוץ. לכאורה, רומזים הסממנים הללו על קשר כלשהו ליהדות, אפשרות שקשה שלא ליפול שבי בקסמה, אבל זה בהחלט לא המקרה. בקאוואי לא מסתתר שום שבט יהודי אבוד. המיתולוגיה הפולינזית מעמידה אמנם במרכזה את האמונה באל עליון, "טאואה", בורא העולם והאדם, אבל בין זה לבין מסורת ישראל סבא אין כל קשר. דרכו של יאיר אל דת משה התרחשה בתקופה מאוחרת יותר של חייו. היתה לו ילדות קשה. בהיותו תינוק עזבו אותו הוריו בכפר אצל סבא וסבתא, כדי לחפש את עתידם. הסב הנערץ שהיה מאסטר בקיפואופואו הכניס את נכדו בסוד תורת הלחימה כבר כשהיה בן חמש. זה גיל צעיר גם על פי מנהגי המקום, שכן רק בגיל תשע מקבלים הילדים הפולינזים את שיעוריהם הראשונים בתורה הסודית. הלימוד והאימון המקובלים היו במתכונת יומית. תחילה כבמעין חוג שכולם מחויבים בו, בהמשך, כשמעגל המתעניינים הצטמצם ממאות לכמה בודדים שהתמידו, נהפכה ההדרכה לאישית. ומשום היותה כת סודית, מנועים זרים, שאינם פולינזים טהורים, מגישה לקיפואופואו. אין הנחות בעניין הזה. האיסור הוא מדאורייתא של פוליניזיה.
הגחלת הפולינזית
מוצאה של עיקר אוכלוסייתה של הוואי בימינו מארה"ב ומיפאן. הפולינזים, בעבר אדוני הארץ, נהפכו במרוצת השנים למיעוט. הם הגיעו להוואי מטהיטי במאה החמישית לספירה, במסע ימי הרואי לאורך אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט. שנת 1810, השנה שבה אוחדו כל האיים תחת שלטונו של המלך הגדול, קאמהאמהה, נחשבת בעיני הפולינזים כתחילת תור הזהב שלהם. קאמהאמהה חיסל את המאבקים הבין-שבטיים, הביא לרגיעה מבית, ובמקביל בלם בהצלחה התקפות של שודדי ים ספרדים. לאויביו היה אכזר, לנתיניו נאור. הכוח שאיתו ביסס את שלטונו התבסס על לוחמי הקיפואופואו, שסמכותם נגזרה מעוז רוחם וממוצאם שנחשב לאציל. כשנדב יאיר מפליג אל סיפורי מורשת אבותיו, עיניו בורקות. את מעשיות הגבורה ינק עם חלב אמו, והחינוך שקיבל מסבו נטע בו את ההכרה כי נועד לשמור על הגחלת הפולינזית ההולכת ומתקררת. באימוניהם התנסו חניכי תורת הקיפואופואו בכל תנאי השטח המגוון שמעמיד עבורם ארכיפלג האיים המרכיב את הוואי. יש הרבה ים, ג'ונגלים, הרי געש, מישורים מכוסי צמחייה נמוכה וגבעות חשופות. כל תוואי השטח נבחנו בקפידה לאור השתנות עונות השנה. הטבע היה ונותר ביתם של בני האיים, והם קשובים לדקויות צליליו ומתבשמים בריחותיו. יכולתם להסתוות ולהעלם בו היא מוחלטת. המחול מהווה פרק נכבד במסלול הכשרת הלוחם הפולינזי המסורתי. ריקוד ה"הולה" על סגנונותיו השונים נועד לטפח את הקואורדינציה, הגמישות, הריתמוס ובעיקר את הכימיה שבין אנשי צוות הלחימה. האיכויות המושגות בעת התנועה הן אותן איכויות הנדרשות מהם כלוחמים. מסלול ההכשרה המפרך נמשך עד גיל 21. רק בגיל זה מוכרזים המתאמנים כלוחמים מן המניין ומחולקים לצוותים מבצעיים, בני 11 לוחמים בכל צוות המתפקדים בעצם כצבא מילואים. מאותו רגע ערוכים הלוחמים לפקודת של מועצת נכבדי השבט. כשמזעיקים לוחם, הוא מתפנה למשימה כשהוא עוזב את עיסוקו היום-יומי. יאיר: "ברגע שמגיעה הפקודה הכל סביבנו מת. אין משפחה, אין חברות, אין הורים, כשאתה מקבל משימה, אתה מבצע. כשאתה חוזר אתה שוכח מה עשית. אלה עניינים שלא מדברים עליהם". כשמתעניינים אצלו על מהות הפעולות שאליהן נשלח, מתעטף יאיר בשתיקה. שבועת הלוחם אוסרת עליו לדבר. זו גם הסיבה שנדרשה מסכת ארוכה של שכנוע, במשך חודשים רבים, כדי שיסכים לראיון הזה, וגם בו הוא ניאות לחשוף מעט מזעיר מעיקרי הקיפואופואו.
מיפגש מחזור
בג'ונגל האמריקניזציה חיסלה למעשה את מורשת בני האיים, כפי שנמסרה בכפרי הוואי משך דורות מאב לבן. בשנת 1983 נסגר בית הספר האחרון לקיפואופואו, וכך נשברה המסורת. מי שעוד אוחז בשרידיה הם רק קומץ ותיקים המטפחים חלומות בדלניים, על תנועה לשחרור הוואי מעולה של אמריקה. עניין שהרוב הגדול התפכח ממנו לחלוטין. בצעירותו היה יאיר עד לדיבורים על אגירת נשק לצורך מאבק מזויין למען הפרדה מארצות הברית, ועל איסוף מודיעין בנוגע לבסיסים האמריקאיים. לא פעם גם נאמר לו במפורש להיות נכון לקראת עימות עם צבא ארה"ב. הוא נמנה אז עם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, "למרות שסבא שלי מאוד התנגד לשימוש בכוח לצורך השגת המטרה. הטענה שלו היתה שמה שצריך לקרות יבוא מלמעלה". העימות האלים, שממנו הסתייג, מעולם לא פרץ כידוע. שמעו של יאיר כלוחם נועז וקשוח נודע ביחידות צה"ל, אך המפגש עמו מגלה אדם עדין, אפילו רך. כשהוא מדגים, על קצה המזלג, קיפואופואו מהו, תנועותיו הגמישות עדינות להפליא, כשל רקדן. בבסיס תורת הלחימה עומדת התפיסה כי העוצמה טמונה באיפוק ובסבלנות. לראיון איתו הוא מופיע עם החולצה הרשמית של חניכי אסכולת הקיפואופואו. בחזית טבועים אגרוף וכוכב, מאחור דרקון. על זרועו הימנית כתובת קעקע צנועת ממדים של שמש וירח, סימן הכר של הצוות שלו מפעם. לפני שבעה חודשים, במהלך ביקור בהוואי, השתתף יאיר בפגישת מחזור. גם שם זה פופולרי. לדבריו, איש לא נעדר. התברר שרק הוא ובחור נוסף שעבר לקליפורניה, הם היחידים מבין האחד-עשר שעזבו את המולדת. גולת הכותרת של מפגש הוותיקים היתה תחרות הסוואה והתגנבות שנמשכה יומיים. יאיר, לטענתו, חש שלא בנוח עם כל משחקי המחבואים הילדותיים האלה, אבל לבסוף התרצה. הוא פשט את בגדיו, התעטף באזור חלציים מסורתי ונעלם חצי ערום במעבה היער הטרופי. כמו אחרים לא היה רשאי לקחת עמו מזון ומים. השטח שימש לו מקור הצטיידות בלעדי. במהלך התקדמותו לעבר היעד הקפיד לקטוף בננות כך שהאשכול נשאר שלם, ולא נפגע. לשמחתו גילה כי לא איבד מחדות ביצועיו. הוא היה האחרון שהתגלה על ידי הרודפים, ועדות לכך היא מגן מרהיב עשוי עץ קואה שקיבל כפרס ראשון, המוצב אצלו בסלון. ההקדשה חרותה בכתב פולינזי עתיק. כשביקשו המארגנים לרשום את שמו "נוהי אני", תיקן אותם ואמר ששמו עכשיו נדב יאיר. הוא עדיין שולט בשפת הוואי אם כי קרה לו שהשתרבבו פה ושם מלים בעברית לשיחות שניהל עם החברים. מאידך, אחרי 17 שנים בישראל, הוא משתמש עדיין באותם סימני ידיים שסיגל עוד בארץ הולדתו.
יסוריו של ביל ריצ'י
בניגוד לרושם שעשוי היה להתקבל, חייו בהוואי היו רחוקים מלהיות סדרה ארוכה של אירועים בחיק הטבע. בכפר הולדתו גדל ללא הורים, ורק בהיותו בן 10 נאסף על ידי אמו שבאה עם בעל חדש כדי לשוב ולגדלו. את אביו האמיתי, ממנו התגרשה, לא פגש מעולם. על פי שמועות הוא חי בנוואדה. המעבר משלוות הכפר אל העיר ויפאהו ליד הבירה הונולולו, מילא אותו בתחילה שמחה, משום שלראשונה חזר, לכאורה, לחיק משפחה נורמלית. הציפייה לאושר התבדתה מהר מאוד. האב החורג שנהג להשתכר התגלה כמקור לאימה ויסורים. האיש היה סדיסט והתעלל בבנו החורג כמעשה של יום ביומו. בין היתר החליט למחוק את תודעתו הפולינזית כדי להפוך אותו לאמריקאי גזעי. אות הפתיחה למסע היסורים היה שינוי שמו לביל ריצ'י. האב כפה על הבן ללמוד לשחק בייסבול ופוטבול, עניין שבו נחל כישלון מוחלט. כשפיספס כדור באימונים, ספג מכות אכזריות. לבריון אדום הצוואר, שהיה אביו, לא היו רחמים. בארוחות, אם לא גמר לאכול את המנה שלו, נהג האב להפוך את הצלחת על ראשו. בלילות מצא נוהי-נדב את עצמו מוטח מהמיטה אל הקיר, ובבית הספר התרגלו לראות את פניו מעוטרים בפנסים כחולים. האב החורג, שהיה סוהר במקצועו, נהג בכל ילדיו, שישה במספר, כאילו היו חלק מכלואים שהיה אחראי להם בכלא. הוא השכים את ילדיו בחמש בבוקר, הריץ אותם בחצר, העמיד אותם בשורה והכריח אותם להעביר דליים מיד ליד כדי להשקות עשרות עצים. כשהיה בן 18, ברח נוהי מהבית. הוא חזר אליו להרף עין רק כדי לעזור לאמו לארוז את חפציה, כשזאת גילתה שאין עתיד לזוגיות עם מי שחשבה לגבר חלומותיה. "היום כשאני יושב עם האחיות שלי לדבר על מה שעברנו, מרוב שזה לא ייאמן, אנחנו צוחקים. הוא עינה אותנו. לא אשכח איך שהגעתי לקיבוץ ושמעתי התחצפויות של ילדים. בהתחלה זה לא הסתדר לי שההורים לא הורידו להם סטירה. אצלנו חטפנו גם כשהתנהגנו למופת". כל אותן שנים מרות, למרות המכשולים שהעמיד האב החורג, המשיך נוהי לתרגל את הקיפואופואו. בשבילו שימשה אומנות הלחימה מקור נחמה וגם הפוגת מה מאורח החיים העירוני התובעני. המורה הצמוד שהינחה אותו היה אחיו של סבו שגר אף הוא בעיר ויפאהו. הוא נהפך לעירוני, למד באוניברסיטת הונולולו פסיכולוגיה ומנהל עסקים, אך לא השלים את לימודיו. לפרנסתו היה לוכד תיירים במלונות שעל חופי וייקיקי כדי להביאם לכנסים שערכו סוכני טיים-שרינג לדירות נופש. התעריף היה 25 דולר לזוג. היו שבועות משוגעים שבהם השתכר 5,000 דולר, עד כדי כך היו שיטות הפיתוי וההתחזות שפיתח חלקלקות. באחד הימים נתקל בזוג תל אביבים, שמהם שמע לראשונה על הקיבוץ, והרגיש ששם יהיה עתידו.
שבת אחת הספיקה
נדב יאיר: "לישראלים ולא רק להם, הוואי מצטיירת כארץ זבת חלב ודבש. זה רחוק מאוד מהמציאות. האמריקאים הרסו אותה לגמרי. החופים הנפלאים נחנקו על ידי חומות של בתי מלון, הרדיפה אחרי הכסף הפכה להיות הערך היחיד שם. חיפשתי לי חיים שקטים, רציתי להיות במקום שבני האדם עוזרים זה לזה. התאורים של הזוג מתל אביב התחברו לי עם סיפורי התנ"ך ששמעתי מסבא בילדותי. חוץ מזה היו לי מספיק סיבות אישיות, החוויות קשות שעברתי, שדחפו אותי לצאת משם ולנסות משהו חדש". בינואר 82' נחת נוהי-אני בקיבוץ גינוסר. מבלי לדעת מדוע, ובלי לחקור את המשמעות השם, אימץ בעזרת המשפחה הקולטת את נדב כשמו בישראל. את יאיר כשם משפחה העניק לעצמו כשהגיע לאולפן בקיבוץ הדתי טירת צבי, כדי ללמוד עברית. אחרי שבת אחת בלבד בקיבוץ, החליט להיות יהודי ופתח בהליכי גיור. הוא חש כאילו הכל מתבהר לו, כאילו נענו לפתע התפילות שנשא בנעוריו בהוואי, כשאביו החורג הפליא בו את מכותיו. "שאלתי אז את אלוהים - למה, למה זה מגיע לי? ביקשתי ממנו שינחה אותי למקום שבו החיים טובים יותר. כשמצאתי את אושרי בישראל הרגשתי שהוא נענה לי. בשבילי זה היה אות משמים שיש אלוהים, שהוא קיים". באולפן הגיור היה היחיד שלא חיפש בהמרת הדת אישור נישואים עם ישראלית. הוא פשוט רצה להיות יהודי.
לימור ממיינת הגיוס לצה"ל, ב-1984, נועד להשלים את מסעו אל הישראליות. מחמת גילו, 30, נועד נדב יאיר לבלות במדים בקושי ארבעה חודשים, אלא שבטירונות היה מי שהבחין באיכויות שלו, והציע לו לצאת לקורס מדריכי קרב מגע. כשהשיב בחיוב הוסבר לו שלשם כך ייאלץ להאריך את משך שירותו, והוא לא ראה בכך בעיה. כצ'ופר על שהיה ממצטייני הקורס בווינגייט, סופח החייל הפולינזי לסיירת גולני, שם שבה את לבו של מפקדה באותם ימים, אמיר מיטל. לימים נפל מיטל בפעולת נועיימה. כיוון שלא היה לוחם מן השורה, באימונים שימש ביום אויב. בתרגילי השתלטות על בית, הוא היה קופץ מהגג כקמיקזה על המסתערים ומפרק אותם מנשקם. מיטל שחקר את התופעה הבין שנפל עליו אוצר. בתחילה לקח ממנו טיפים, אחר כך, כניסוי, מסר לידיו לשלושה ימים צוות צעיר, כדי שיעבוד איתו על שדאות בנוסח הקיפואופואו. לאור התוצאות שהושגו, נחשפה שאר היחידה בהדרגה לאימוניו של המדריך המפתיע מהוואי. כשהשתחרר מצה"ל לא נותק הקשר עם צבא. ארז גרשטיין, שהיה אז מפקד סיירת גולני, נהג מדי כמה חודשים לשלוח אליו ג'יפ שיקח אותו מטירת צבי ליחידה כדי שיעבוד עם החיילים. את הכל עשה בהתנדבות, בלי להתלונן על זה ששולפים אותו ללא התרעה ממטעי התמרים שם עבד. כשהתחתן השתנו קצת הסדרים. לימור אשתו, המשמשת כמורה במדרשה לבנות בטבריה, החלה למיין את הפניות אליו. השמועה על הקוסם הפולינזי התפשטה ליחידות נוספות בצה"ל, ועל הקצאת ימי המילואים שלו החלו אפילו עימותים בין קציני הסיירות השונות. כשגאה הביקוש הוא הזמין את המעוניינים לבוא להתאמן אצלו בקיבוץ. וכך פתחה טירת צבי את שעריה לחיילי צה"ל, כשהיא מעמידה לרשותם ביתני מגורים ואת חדר האוכל. רק לאחרונה הוחלט במזכירות המשק לגבות תשלום מצה"ל תמורת השירות. היום מוגדרות שעות ההדרכה של נדב יאיר כענף. אמנם זעיר, אך בהחלט מתפתח. צריך לראות אותו בפעולה כדי להבין מה הסיפור. יאיר מציע תפיסת שדאות מנוגדת בתכלית לזו המקובלת על שדאי צה"ל עוד מימי הגדנ"ע. הוא מדריך איך שוברים צורה במקוריות, וכיצד מתקדמים בתוך סבך יבש בשיא השקט. לשיטתו גם תנועת עדר פילים ניתן להחריש. הוא מלמד טכניקות שבהן ניתן לשמור על ערנות-חושית, כיצד נמנעים מנתק בין לוחמים בעת תנועה לילית, ויש לו שיטות לחידוד האגרסיוויות. הרפרטואר שלו כולל שפע של פתרונות לאתגרים שמציבה לבנון בפני כוח חי"ר, והיחידות שנעזרו בו מלאות בשבחיו. כשניסו לאמן בלעדיו את העקרונות שספגו ממנו זה לא ממש הלך. אצל יאיר זה עמוק בדם. נערי ישראל שגדלו בג'ונגל האספלט זקוקים למשהו אותנטי, ונראה שיאיר הפולינזי מספק את הסחורה. את לימור, שמאוד לא אוהבת את הגדרתה כחוזרת בתשובה, פגש יאיר, לפני עשר שנים כשבאה למשק כדי להשתתף בסדר כשר. שלושה חודשים אחר כך התחתנו. המשפחה מהוואי הופיעה לטקס בהרכב כמעט מלא. כיום יש ללימור ונדב חמישה בנים. בכורם הוא ברקאי-בצלאל בן שמונה, ובעקבותיו בסדר יורד - מרום-עמיהוד, סהר-אלישר אנוהה (בשפת הוואי ריח מתוק ביער, או לחילופין אש בוערת), דעאל-מלאכי קוא קאליי (נסיך חזק) והפעוט שבהם עילי-מגדיאל אוקאיקו (כוח ועוצמה של האבות הקדמונים). "עם שני הבנים הראשונים הרגשתי צורך עז להתנתק מהעבר ולכן לא הוספתי להם כינוי בהוואית", מספר יאיר, "באותה תקופה גם תיכננתי למחוק את הקעקוע, מה שעצר אותי היו דבריו של סבא שאמר לי פעם משהו שמוכר מתרבויות שונות: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. כשנזכרתי בו הבנתי שזאת טעות מצידי לברוח מהמקורות שלי". כמשפחה היו לימור ונדב כבר פעמיים בהוואי. סיפור מתיש של 24 שעות במטוסים.
ביליארד בטירה
ביולי שנה שעברה התחיל נדב יאיר לעבוד עם חיילי הגדודים של חטיבות החי"ר הצה"ליות. עד אז התמקד אך ורק בחיילי היחידות המיוחדות. הוא מודה שהיה ספקן באשר למידת ההיענות לתביעותיו. חיילי הגדודים, הזהירו אותו, זה לא חבר'ה מהסיירת. להפתעתו העסק תפס גם אותם, אם כי "השתלמות של יום אחד, בלי שום המשכיות, זה ממש כלום", מצנן יאיר את ההתלהבות, ורומז בתוך כך על אי-נחת מהחפיפניקיות הישראלית. "רק בזכות חסדי שמים חזרתם עד כה בשלום", הוא מתגרה בחיילים בשלבים הראשונים של האימון, כשהביצועים עדיין דלים. הצוות שלו מהוואי, משוכנע יאיר, אם היה מגיע לפעילות ברצועת הביטחון, היה יוצא יותר טוב מאשר המובילות ביחידות צה"ל. השליחות שלקח על עצמו, הוא אומר, היא לגרום לצמצום הפערים. כשהגביר את קצב ההדרכות, יצא להוואי כדי לקבל אישור לכך מהוועדה של הקיפואופואו. המו"מ היה לדבריו קשה, אך בסופו של דבר סיכמו על היתר וגם על מחיר כספי שהסתכם בלא מעט דולרים. צה"ל הממוסד לא תמיד ידע איך לאכול את התופעה, אבל המפקדים בשטח, שנהנו משירותיו של יאיר, דרשו לקבל עוד ועוד. לא, הוא לא טוען שברשותו נוסחת פלא, אבל עם הקבלות שהוא מציג אין להתווכח. יש לו תיק של המלצות נלהבות, ביניהן ממפקדי סיירות גולני, דובדבן וסיירת צנחנים. רס"ן איתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים, שנהרג השנה בלבנון, כתב עליו: "נדב הכשיר צוותים ללוחמה זעירה בצורה הטובה ביותר. מהפקת לקחים מביצועים עולה ששיעוריו תרמו רבות לעבודה בשטח". עם בלחסן, גרשטיין ומיטל, עבד צמוד. כשנהרגו הלך להלוויותיהם. במחסן שלו נמצא פסל חימר בדמותו של אמיר מיטל. הוא פיסל אותו אחרי שנהרג בדצמבר 88'. עוד יבוא יום, הוא אומר, שיאזור עוז ויביא את הפסל להורים בחדרה. בסוף השבוע חגג את חנוכת המועדון לחייל שהקים בטירת צבי. את רבים מהחיילים, בני הקיבוץ, הכיר עוד בהיותם תינוקות, כשעבד כמטפלת. יאיר חש גאווה עצומה על הבית ובעיקר על שולחן הביליארד שנרכש למועדון הודות להשתדלותו. זה שולחן הביליארד המקצועי הראשון בתולדות תנועת ההתיישבות של הקיבוץ הדתי, אי פעם. (מתוך "הארץ", 25.06.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
)
מצב כלאיים
